הבלוג של אורי הייטנר

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם). ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים".

יהודה עמיחי, מתוך "בתים בתים ואהבה אחת", "פתוח סגור פתוח", ע' 87.

נקודת המוצא שלי לניתוח השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים.

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו.

יהודה עמיחי, "תיירים", מתוך "שלווה גדולה: שאלות ותשובות".

כמו האתרים הארכיאולוגיים בשירו "תיירים", כאן, ב"בתים בתים ואהבה אחת" הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

הבית נמצא "בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גיא בן הינום הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו יהיה לגיא ההריגה. על פי פרשנויות שונות, הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות – לאותו יפי הגבורה אותו הזכיר ב"תיירים". גיא בן הינום הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת, הקרועה, השסועה, היא עיר פצועה ומדממת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא-איש". כל כך מתאים לגיא בן הינום. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

הוא הופך את אותה "ארץ לא-איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

אילו מדריך התיירים היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גיא בן הינום, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

אך עמיחי אינו מוכן לוותר על הסמלים וההיסטוריה, שכן ויתור עליהם עלול לדרדר אותנו לניהיליזם. הוא מחפש את השילוב ביניהם. הוא מודע למתח בין החיים הרוחניים בירושלים של מעלה לבין החיים הארציים בירושלים של מטה, וטוב לו עם המתח ואין הוא רוצה לבחור באחת החלופות ולוותר על השניה.

באחד משירי המחזור פוסק עמיחי: "אני רוצה לחיות בירושלים של אמצע".

עמיחי בוחר בסולם שהשאירו בביתו המלאכים שברחו מחלום יעקוב. הוא בוחר בסולם המאפשר לו לבחור מידי שעה על איזה שלב בין הארץ והשמים הוא רוצה להימצא.

* 929