הבלוג של אורי הייטנר

כאשר אני שומע את ההאשמות לפיהן ראש הממשלה יזם התחממות בגבול הצפון משיקולים אלקטורליים, אני מתקשה להבין לאיזה מעמקים של שנאה ורשעות מסוגלים לרדת האנשים המעלילים על נתניהו עלילת דם כזו.

לא, איני תמים. ברור לי שכל פוליטיקאי באשר הוא, שוקל גם שיקולים פוליטיים בכל החלטה ובכל פעולה שהוא עושה. ברור לי, שכאשר ראש ממשלה או שר ביטחון מאשר פעולה, הוא חושב כיצד למנף את הצלחתה גם להישג פוליטי וכיצד למזער את הנזק שהיא עלולה להסב לו מבחינה פוליטית. אולם אין לי ספק, שאף ראש ממשלה ישראלי לא שלח ולא ישלח חיילים להילחם ולסכן את חייהם, למען מטרות פוליטיות מפלגתיות או אישיות. ובוודאי שאף ראש ממשלה לא יחמם את הגבול ויסתכן במלחמה, משיקולים אלקטורליים.

יתר על כן, השיקול הפוליטי הוא דווקא להימנע מהסלמה. כל ממשלה לפני בחירות משתבחת ומתהדרת בהצלחתה לשמור על שקט בגבולות. כל ממשלה מציגה זאת כהצלחתה הגדולה. אף ממשלה לא תתנדב לחמם את הגבול לפני בחירות. חימום הגבול אינו יתרון אלקטורלי, אלא מכשלה אלקטורלית.

הסיכון בכישלון או בהידרדרות והסלמה של פעולה צבאית, הוא סיבה לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ערב בחירות, ולא להיפך. אילו רווחים פוליטיים הניבה מלחמה למנהיגי המדינה בעשרות השנים האחרונות? האם מלחמת יום הכיפורים היטיבה עם הקריירה הפוליטית של גולדה ודיין? האם מלחמת לבנון השניה הועילה מבחינה פוליטית לבגין ושרון? האם מבצע "ענבי זעם" העניק לפרס ניצחון או דווקא היה גורם מרכזי בהפסדו? האם האינתיפאדה השניה האריכה את שלטונו של ברק או הורידה אותו מהשלטון? האם מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" שיחקו לטובתו של אולמרט או לרעתו? נראה לי שגם "צוק איתן" פגע במעמדו הפוליטי של נתניהו (רק המקרה של שרון ו"חומת מגן" חריג, אך זאת בשל התמונה הביטחונית הקשה כל כך שקדמה למבצע). במלחמות א-סימטריות מן הסוג של המלחמות בימינו, שבהן כמעט בלתי אפשרי להשיג ניצחון מוחלט ומובהק, רבים יותר סיכוייו של ראש ממשלה לסיים אותן בוועדת חקירה מאשר בהיכל התהילה. נתניהו יודע זאת. הוא גם יודע שמלחמה עם חיזבאללה לא תהיה פיקניק, בלשון המעטה, ואינה בדיוק נכס אלקטורלי. אז איך אפשר לטפול עליו אשמת שווא כזאת?

איני מאמין שראש ממשלה כלשהו יסתכן בהרפתקה צבאית למטרות אלקטורליות, אך במקרה של נתניהו – על אחת כמה וכמה. נתניהו זהיר בהפעלת הכוח יותר מכל קודמיו. תפיסת הפעלת הכוח שלו היא "שקט יענה בשקט". ראינו זאת במיוחד במלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי להימנע ממנה. גם אחרי שישראל הותקפה הוא המשיך להבליג ולהציע לחמאס שקט תמורת שקט. ולאחר שהמבצע החל הוא עשה הכל כדי להימנע מפעולה קרקעית. וכשהמציאות כפתה עליו פעולה קרקעית, הוא מזער אותה למינימום שבמינימום ולכל אורך המלחמה, ניסה כל העת להפסיק אותה. כזכור, במהלך המלחמה ישראל הפסיקה את האש 12 פעמים, באורח חד צדדי, או בהפסקת אש דו-צדדית שהופרה בידי האויב. יש חסרונות ויתרונות לתפיסת הפעלת הכוח של נתניהו. אך להאשים דווקא אותו בהרפתקנות צבאית משיקולים אלקטורליים, זו צביעות.

על הטוענים זאת, ניתן לומר שהפוסל – במומו פוסל. אלה הטוענים שנתניהו מתייחס לניצחון בבחירות כמטרה המקדשת את כל האמצעים, הם אלה שלמען הניצחון בבחירות מקדשים אפילו אמצעי נלוז של עלילת דם על מדינתם.

בנימין נתניהו אינו ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. גם בזמן הבחירות הוא ראש ממשלת ישראל. עלילת דם עליו, כאילו הוא יוזם מלחמת שווא, היא עלילה על מדינת ישראל.

התגובה הישראלית המתונה והמדודה על הפיגוע בהר דב, מוכיחה עד כמה משוללת יסוד האשמת הממשלה בחימום מכוון של הגבול. גם כאן, היה נאמן נתניהו לדרכו לאורך שלוש הקדנציות שלו, להימנע ככל הניתן מהסלמה ביטחונית.

יש לי אמון מלא בטוהר כוונותיהם של כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, וגם בטוהר כוונותיהם בהחלטה על הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורניה ומפקדת הטרור האיראני – חיזבאללאי בגולן.

אין זה אומר שאני בהכרח חושב שההחלטה הייתה נכונה. יש לי ספקות בנדון, ואליהם אתייחס בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.  

* "שישי בגולן"