המוני בית ישראל נוהרים לאזור הנגב המערבי, לחגוג את חגיגת הטבע
הנפלאה, להתפעל ממרבדי האדום האדום הזה – מרחבי הכלניות הצובעים באדום את האזור
שהוכה במשך עשור וחצי באדום מסוג אחר לגמרי, אדום מזן "צבע אדום". אני
נזכר בנאום הכלניות של הרמטכ"ל ומתפלל שהשקט השורר באזור בחודשים האחרונים
יהיה למציאות של קבע, ואודם הכלנית יהיה הצבע האדום היחיד בו.
ביקרתי בסוף השבוע בגבעת שִׁמְרוֹן – בית הקברות של נהלל, וכולו מוקף
מרבדים ורדרדים של רקפות, בתוך שלל צבעי הפריחה, כשלל צבעי הקשת. הדרום האדום,
הצפון הוורוד, יפי הטבע הארצישראלי, מזכירים לי ש... היופי הזה אינו מובן מאליו.
לא היינו רחוקים ממציאות שכל היופי הזה יעקר. והוא כמעט נעקר בידי אוהבי הטבע.
הגייאה נערה קטנה יורדת
ובאש כלניות לוהט הגיא.
את הפרחים לצרור היא תלקט לה
ובשבילים המתכסים בטל
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה:
הביטי מה הבאתי לך בסל!
כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.
אלתרמן כתב את השיר מתוך אהבת הטבע והתפעלות מהיופי הקסום של הכלניות.
קטיף הכלניות היה ביטוי לאהבה הזאת. אלא שהאהבה הזאת לטבע, כמעט והרגה אותו.
חלוצי החברה להגנת הטבע הבינו שהקרקע כמעט נשמטת מתחת רגלינו ועשו
מעשה. הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר – קמפיין חינוכי באמצעות ילדי הגנים ובתי הספר
שחינכו את הוריהם היה להצלחה גדולה. הוא הרבה יותר משמעותי מהחוק האוסר לקטוף פרחי
מוגנים והקנס שלצדו. הוא שינה את התודעה.
הדמות שעמדה מאחורי המאבק הזה, כמו מאחורי כל מאבק לשמירה על טבע
הארץ, היה עזריה אלון, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו לפני שנה.
במשך עשור, בוג'ה ממכון "שיטים" ואני אירחנו אותו בסדרי
ט"ו בשבט שערכנו ביישובי הגולן והגליל. חוט השני בסדר היה שבעת המינים, ובין
קטעי הקריאה, השירה, הלימוד, הטעימה והלגימה, השתלב עזריה כ"עד מומחה" –
מי שחקר את שבעת המינים וכתב עליהם את אחד מעשרות ספריו.
הסדר הראשון היה בט"ו בשבט תשס"ד (2004) במושב אניעם. היה
זה לילה סגרירי וסוער, וחשש כבד קינן בלבי – מי ייצא מביתו בערב כזה? אולם המועדון
היה מלא מפה לפה, ובמהלך הסדר אף חווינו הפסקת חשמל. ומה שבלט בעיניי, היה התופעה
שחזרה על עצמה שנה אחרי שנה – אל הקהל הקבוע של שוחרי ההתחדשות היהודית, המגיע
לאירועים מעין אלה, הצטרף קהל של חובבי הטבע, שהגיע לסדר כדי לפגוש אגדה מהלכת –
את עזריה אלון. ובכל שנה, היו מי שהצטיידו בספריו, כדי להחתים אותו עליהם.
ובסדר, עזריה סיפר בקולו הרדיופוני, המוכר כל כך מפינתו הרדיופונית עתיקת
היומין בשבת בבוקר, על כל אחד ואחד מן המינים – על החיטה והשעורה, הגפן והתאנה,
הרימון, הזית והתמר. הוא הרצה עליהם מבחינה בוטנית והיסטורית, סיפר אגדות אודותם,
וכשהגיע לרימון, הדגים לנו כיצד ניתן לקלף רימון מבלי להתלכלך. ישבתי לידו משתאה,
איך אדם בעשור העשירי לחייו, מבצע את הפעולה העדינה והמדויקת הזו, ללא שמץ של רעד
בידיו. ובכל שנה הרעים בקולו בשירת סולו, בשיר "שבעים המה הגיבורים",
בחי"ת ועי"ן גרוניות.
ובכל שנה הוא דיבר על היוזמה, אף היא שלו, להפוך את ט"ו בשבט לחג
של שמירת הטבע ואיכות הסביבה. הוא רצה להמירו מחג הנטיעות לחג איכות הסביבה. אני
דווקא מעדיף את השילוב של חג הנטיעות ואיכות הסביבה. וכאן הוא הגיע לפרק אותו כינה
"לא תקטוף".
בעברית מדויקת, נכון יותר להשתמש בלשון ציווי: "אל תקטוף". "לא
תקטוף" הוא לשון עתיד, מעין ציון עובדה: אתה לא תקטוף. עזריה הקפיד מאוד על
שפתו וכאנציקלופדיסט היה מומחה גדול גם לשפה העברית. אולם חשוב היה לו להשתמש
בכותרת הזאת, על פי עשרת הדיברות – לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד וכו', כאומר
שמצוות השמירה על הטבע היא הדיבר ה-11.
בתום הסדר הראשון, אמרתי לו בהתפעלות שהיה נהדר ואני כבר מזמין אותו
שוב לשנה הבאה. הוא השיב לי שהוא בן 85, ובגילו הוא אינו מתחייב לתכניות רחוקות כל
כך. אולם סמוך לט"ו בשבט בשנה שלאחר מכן שוב הזמנתי אותו. ובתום הסדר,
כשדיברתי אתו על השנה הבאה, קיבלתי אותה תשובה, עד שהיה זה ריטואל קבוע, מידי שנה
בשנה, במשך 10 שנים.
כך גם לפני שנתיים, בתום הסדר בקיבוץ הגושרים. ובשנה שעבר, כבר קבענו
את הסדר בקריית שמונה. אולם שבועיים לפני הסדר הודיע לי בוג'ה, שעזריה חלש וחולה,
ולא יוכל לבוא. את הסדר שערכנו הקדשנו להחלמתו של עזריה.
כעבור שלושה ימים התקשר אליי בוג'ה בשעת בוקר, וסיפר לי על פטירתו של
עזריה, המאהב הגדול של ארץ ישראל.
בשידור האחרון של הפינה ששידר ברדיו במשך 54 שנים, נפרד ממאזיניו. "שמרו על ארץ ישראל, למענכם ולמעני",
הוא סיים את דבריו – צוואתו. הפינה שודרה בשבת שאחרי מותו.
יהי זכרו ברוך!
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
