ישנן דרכים שונות לקרוא את התנ"ך בימינו.
יש קריאה פונדמנטליסטית, הקוראת את הכתוב כלשונו, בחינת מעשה אבות –
סימן לבנים, ללא כל התייחסות לכך שהתקופה שונה כל כך. חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים
– לא זו בלבד שהם דרשו את התורה, את סיפוריה ואת חוקיה, באופן נועז, יצירתי
ומהפכני, הם גם נידו את הקראים, שנצמדו ללשון המקרא כפשוטו והוציאו אותם מכלל
ישראל. הפונדמנטליסטים של ימינו הם הקראים של השולחן ערוך בכל הנוגע להלכות,
וקריאתם את סיפורי התורה היא קראית לגמרי. ע"ע "תורת המלך".
יש קריאה אנכרוניסטית, של מי שקוראים את התורה ומעמידים את סיפוריה
וחוקיה מול הנורמות של ימינו, תוך התעלמות מרוח התקופה. בדרך כלל, זו קריאתם של מי
שמחפשים סיבות ותירוצים ליידות בליסטראות בתורה וביהדות. הם עושים זאת בשילוב של
חרון ושמחה לאיד. ע"ע "חמורו של משיח".
אני משתדל לקרוא קריאה אחרת. הקריאה שלי היא של אזרח מדינת ישראל במאה
ה-21, הקורא את התנ"ך מתוך הבנה שנכתב לפני אלפי שנים, ומנסה לדלות מסיפוריו,
נבואותיו וחוקיו את המסרים הראויים לנו, יהודים ישראלים בימינו.
קריאה אנכרוניסטית של חוקי העבד העברי, לדוגמה, תביע זעזוע מן התורה
הנותנת הכשר לעבדות. הקריאה הזאת נשמעת כמו "אויאויאוי". וממנה נגזר, לכאורה, מנוד ראש בנוסח: נו, בטח.
התורה מכשירה את העבדות ומה הפלא שאנו מעבידים עובדי קבלן. היהדות הזאת...
אני קורא את חוקי העבד מתוך פרספקטיבה, המבינה שהדברים נכתבו בעידן
שבו חוק הטבע בעולם כולו היה שהעבד הוא תת אדם, רכוש בעליו, ולעולם הוא ובניו
ונכדיו וניניו עד סוף הדורות יהיו לעבדים. ובתוך המציאות הזאת, חוקי העבד העברי
מחנכים אותנו לשנאת העבדות, לאהבת החירות, מחייבים שחרור העבד לחופשי בשנה השביעית
ומענישים קשות עבד מתוך בחירה. והיחס הנדרש לעבד הוא יחס כלפי שכיר ושותף. המסר של
חוקי העבדות בתורה, הוא מסר חברתי רדיקלי, שאין לקבל כל מיני "חוקי טבע"
המנציחים חוסר שוויון, אלא ברוח חוקי העבד היהדות מצווה אותנו להיות אוונגרד של
צדק חברתי ושאיפה לשוויון, והתנגדות לעוולות הנפוצים בזמננו.
וכאן אני מגיע לפרק ל"א בספר בראשית.
אחרי 20 שנות התנכלות ומרמה מצד לבן, מצווה אלוהים את יעקב להתנתק
מלבן ולשוב למולדתו ולארץ אבותיו ומבטיח להיות עמו.
מה עושה יעקב? קורא לרחל ולאה, ונושא באוזניהן נאום אפולוגטי ארוך
מאוד, בו הוא מתאר להן את תלאותיו בבית אביהן, את חוסר ההגינות של אביהן ואחיהן
כלפיו להבדיל מהגינותו המופלגת כלפיהם. הוא מתאר להן את הצלחתו, כברכת אלוהים. הוא
מספר להן על התגלותו של אלוהים אליו והוראתו לעזוב ולחזור לארץ אבותיו.
לא כתוב במפורש שיעקב ביקש את רשותן או שאל אותן אם הן מסכימות. אולם
הנאום אומר דרשני. והמילה הראשונה אחרי נאומו של יעקב היא "ותען". אם
רחל ולאה עונות ליעקב, ניתן להבין שהוא שאל אותן, ביקש את רשותן.
אם יעקב ביקש את רשותן של רחל ולאה, פירוש הדבר שהוא העניק להן זכות
וטו על מצוות אלוהים. זוהי מהפכה פמיניסטית ממדרגה ראשונה.
כזכור, גם כאשר ביקש עבד אברהם את ידה של רבקה, עבור יצחק, אמרו אחיה
ואִמָהּ: "נקרא לנערה ונשאל את פיה". כלומר, זכות הבחירה הייתה שלה.
לבני החברה המערבית במאה ה-21, מה הרבותא בכך? זה מובן מאליו.
אולם רק לפני מאה (!) שנה, נשים בדמוקרטיות המערביות נלחמו על זכותן
להצביע בבחירות. תקופת המקרא, לפני אלפי שנים, היא תקופה פטריאכלית, שבה האישה
נחשבה לרכוש אביה עד חתונתה ולרכוש בעלה לאחר מכן. אין היא נהנית מאוטונומיה
כלשהי, וחובתה לציית לבעלה. ובתוך התרבות הזאת, מציבה לנו התורה, דרך סיפורו של
יעקב, מסר חתרני. האישה שותפה להחלטות.
לא, התנ"ך אינו ספר פמיניסטי, סיפוריו אינם מתארים מציאות של
שוויון המינים וגם חוקיו אינם חוקים שוויוניים. אולם דרך סיפורים כמו המופיע בפרק
שלנו, הוא מעביר לנו שדרים ערכיים סמויים, הממתינים להכרה כשאנו נבשיל לכך.
המסר של הסיפור הזה הוא מסר של שוויון המינים. חז"ל של ימינו היו
מתרגמים אותו לשוויון גם בבית הכנסת, בכותל ובבית המדרש.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
