* "עתיד הגולן ברור – הוא יישאר
בידינו... רמת הגולן היא מחוץ לתחום. אין ולא יהיה כל דיון עליה, מכיוון שמדובר בחזית
הביטחון של ישראל". כך אמר יצחק הרצוג בביקור שערך השבוע בגולן, כשלצדו ציפי
לבני ועמוס ידלין.
מאז 1992, לא נשמעה אמירה כזו מצד
מנהיג מפלגת העבודה. הדבר בולט כאשר הדברים נשמעים דווקא מפיו של הרצוג, שבתפיסה
הכללית מוביל קו יוני יותר מקודמיו.
דברים אלה מבטאים את ההתפכחות הכמעט
כללית, בנושא הגולן.
* בכל יום שעובר, אנשים נוספים מתפכחים.
בכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים שתמכו בהתלהבות בנסיגה מהגולן, מודים לנו שהצלנו את
מדינת ישראל מאסון לאומי במאבקנו. רעיון העוועים המטורף של מסירת הגולן לציר הרשע מצא
את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
* התגובה הישראלית על הפיגוע בהר דב
הייתה נכונה ובמידה. אסור לאפשר לאויב לפגע בנו בלי לשלם מחיר. אולם יש לנהוג בקור
רוח, ולהיזהר מהיגררות להסלמה רבתי שעלולה להידרדר למלחמת לבנון השלישית. וכך נהגה
ישראל.
מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה שהביאה
לשמונה וחצי שנות שקט כמעט מלא, לאחר 40 שנים של גבול מדמם. זה הישג שאיש לא העלה
אותו על דעתו קודם לכן.
האם השקט הזה הסתיים? אם חלילה יתברר
שהאויב מנסה ליצור מציאות של "שגרת טפטוף", יש להגיב במלוא העוצמה, לא
רק נגד חיזבאללה אלא נגד לבנון, כדי לעצור זאת ולהחזיר את ההרתעה במלוא עוזה.
אולם כנראה שמדובר ברצון של האויב
להגיב על חיסול ג'יהאד מורניה וחבריו בפעולה מוגבלת. לכן, נכון היה להסתפק בתגובה
מדודה ובניסיון לחזור לשגרת הפסקת האש.
* שר החוץ ליברמן ועדר הטוקבקיסטים הימננים
האוטומטיים תוקפים את נתניהו ויעלון על שיקול הדעת שהביא אותם לתגובה המדודה
והמתונה לפיגוע בהר דב, שזכתה לכינוי "הכלה". ושוב מציגים אותם
כ"פחדנים", "הססנים" והארסנל הידוע, וטוענים שצריך היה להגיב
בכל הכוח, תגובה בלתי פרופורציונלית וכו'.
הם רק שוכחים, משום מה, שאותם
"פחדנים" החליטו רק שבועיים קודם לכן החלטה נועזת ביותר, לסכל באופן
יזום התארגנות טרור אסטרטגית על גבול הגולן, וחיסלו את ראשיה – בכירי חיזבאללה
ומשמרות המהפכה האיראניים ("לפי מקורות זרים", כמאמר הקלישאה). זו הייתה
פעולה אסטרטגית יזומה. היה לה מחיר כואב, בפיגוע התגובה. אני מתייחס למחיר הזה, כאל
הרוגים ופצועים בפעולה עצמה, או כמו נפגעים בהיתקלות בדרך חזרה מפעולה.
צה"ל הגיב על הפיגוע בכך שהשיב אש
והפגיז מטרות חיזבאללה. על שתי הרקטות שנורו לעבר צפון הגולן צה"ל הגיב הן
בירי ארטילרי והן בתקיפה אווירית.
בצדק רב, מקבלי ההחלטות הגיבו באופן
שלא יגרור הסלמה והידרדרות למלחמה.
אני מכיר את כל הגיבורים הללו, שאינם
מבינים את מורכבות החיים, ורואים בכל שיקול דעת קצת יותר מורכב מ"להיכנס
באמאמאמא שלהם" כ"חוסר קוהרנטיות". ביאליק היטיב להגדירם
כ"להקת חורצי עט ולשון". מהם אין לי ציפיות.
אבל מליברמן יש לי ציפיות. הוא שר
החוץ. הוא בעל ניסיון רב שנים כשר בממשלה וכחבר קבינט. הוא יודע שנכון לפעול מהראש
ולא מהבטן, לנהוג בקור רוח ולא כחמומי מוח. וכל התבטאותו נובעת אך ורק משיקולים
אלקטורליים פופוליסטיים.
* אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה
של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית, יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם"
לשפיות של "אנחנו".
* בכנס שנערך בתשעה באב שעבר, נשאה
דברים רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.
כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר
מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק חודש קודם לכן קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך
של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה,
בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים
על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ
את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות
הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי,
של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל
האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר.
ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא
תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר,
ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".
היה זה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". במלחמה זו התגלה
הישראלי היפה במלוא הדרו ותפארתו והחברה הישראלית התגלתה כהתגלמות הישראליות היפה.
היו אלה שעותינו היפות ביותר.
באותה תקופה, הישראלי המכוער שבשוליים, שהתרגל לשלוט בשיח הציבורי
ולפתע נדמה לו שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הגביר ווליום והקצין. כך נחשפנו לתופעות
נאלחות כמו גדעון "הרעים לטיס", "הצל" שהטיל צלו וחתתו ודומיהם.
את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות,
אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִתִי? האם זה ימשך?
תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.
* כמו פרה הבועטת בדלי החלב המלא, כך החברה הישראלית, ביצר אובדני
בלתי נתפס, מיהרה בתום המלחמה לחרב את כל היפה והטוב שבא לידי ביטוי במלחמה. התקשורת
והפוליטיקאים, שדיג במים עכורים אומנותם, הזדרזו והצליחו להעכיר ולהרעיל את המים
הזכים של החברה הישראלית.
הם הצליחו להסיט (ולהסית) את החברה אל מדרון הפלגנות, הקרע והשנאה.
הם גררו אותנו לבחירות מיותרות; בחירות לעומתיות ורוויות שנאה והסתה
שלא ידענו כמותן שנים רבות.
מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה" וסרטון ההסתה של
"הבית היהודי" נגד יוסי יונה הם בעיניי התגלמות הבחירות הללו.
* במלחמת "צוק איתן", החברה הישראלית העלתה על נס את ה"אנחנו"
– במלוא תפארתו. במערכת הבחירות הזאת ירדנו לבירא עמיקתא של "אנחנו או
הם" – סיסמת הבחירות המשותפת לשתי המפלגות הגדולות.
* איני רואה איך אפשר לעצור את ההידרדרות הזאת לפני הבחירות. בבוקר
שלמחרת הבחירות, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, יהיה עלינו להפשיל שרוולים ולעמול
קשה כדי לנסות ולשקם את החברה הישראלית מהריסותיה.
* בני בגין הוא אחד האישים הערכיים, האיכותיים, הצנועים וההגונים
ביותר שפעלו בפוליטיקה הישראלית. בגין הוא התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם. חזרתו
לחיים הפוליטיים היא בשורה חשובה. זהו תיקון של הדחתו המבישה בפריימריז לפני
הבחירות הקודמות.
* כאשר בני בגין חזר לליכוד לפני הבחירות
לכנסת ה-18, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. כאשר בני בגין לא נבחר
בפריימריז לכנסת ה-19, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. מה תזעקנה
הכותרות עם חזרתו של בגין לרשימת הליכוד לכנסת ה-20?
* אם מישהו זקוק להסבר מדוע הליכוד זקוק כל כך לדמותו של בני בגין,
כדאי שיראה את מופע ההתבהמות האלים של חוטפת המיקרופונים מירי רגב.
* אחרי הדחתו של פייגלין, חזרתו של בני בגין
מבטאת את סופו של ניסיון ההשתלטות העוינת על הליכוד.
* בני בגין תמיד ייחשב "בן
של", אך כדאי לזכור שהוא מבוגר בשנתיים ממנחם בגין בפרישתו.
* מה יש בו, במקום ה-11, שגם הליכוד וגם "המחנה הציוני"
הקצו דווקא אותו לשריון ה"אסים" שלהם?
* חבל שעמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון,
אינו מופיע ברשימת המחנה לכנסת. גם אישית ובעיקר אידיאולוגית, חשוב מאוד שהקול שלו
ישמע בתוך מפלגת העבודה; קול הגיוני ושקול, שיכול להוות משקל נגד לקולות אחרים
באותה מפלגה.
הסיכוי שהוא יכהן כשר הביטחון אינו גבוה.
ראשית, הסיכוי שהרצוג ירכיב את הממשלה הוא בינוני ומטה. שנית, אם הוא ירכיב את הממשלה,
הוא לא יוכל למנות את ציפי לבני לשרת החוץ, טרכטנברג לשר האוצר, ידלין לשר הביטחון,
שלי יחימוביץ' לשרה בכירה. הרי הוא יהיה חייב לתת תפקידים מרכזיים לשותפות הקואליציוניות.
במקרה כזה, יהיה קל יותר לוותר על ידלין, כיוון שלא יהיה ח"כ, אין לו כוח פוליטי
והוא אינו יכול להוות איום על הרצוג.
פוליטיקה פשוטה.
* בראיון ל"ידיעות אחרונות",
עמוס ידלין סיפר שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, למעט פעמים – בשתי מערכות הבחירות שאחרי
מלחמת יום הכיפורים, בשל כעסו על המחדל (שהיה האירוע המכונן של חייו, ובעקבותיו החליט
להישאר בצה"ל).
הוא לא סיפר למי הצביע באותן שתי מערכות
בחירות, 1973 ו-1977. המעניין הוא, שאלו שתי מערכות בחירות שבהן אביו, אהרון ידלין,
היה מראשי מפלגת העבודה. ב-1973 הוא היה ח"כ בכיר (שנה קודם לכן התפטר לאחר שנים
רבות מתפקידו כסגן שר החינוך והתרבות) ובבחירות 1977 הוא היה שר החינוך בממשלת רבין
הראשונה.
* לאחר שבועות אחדים שבהם חיבק "הארץ" את הרצוג ולבני, בימים
האחרון הוא שינה קו והחל לזנב ב"מחנה הציוני". אולי זו סלידה מעצם
ההגדרה "המחנה הציוני". אולי זו תגובה לגיבוי ש"המחנה הציוני"
העניק לממשלה באירועים הביטחוניים בצפון. אולי זו הצבתו של עמוס ידלין, איש עמותת
אלע"ד המיישבת ביהודים את מזרח ירושלים למועמד המחנה לתפקיד שר הביטחון. אולי
זו הזליגה של מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שאם תימשך עלולה לסכן את עצם הישרדותה
של מרצ. ואולי זה הגֶן הרדיקלי, המחייב אותם להתייצב מ"שמאל"
ל"שמאל".
מאמר אחר מאמר, יוסי שריד, גדעון לוי, אורי משגב ואחרים, יורדים כסח
על "המחנה הציוני", מצביעים על ציפי לבני כמחרחרת מלחמות בעזה, מציגים
את הרצוג כמי שישתלב אחרי הבחירות בממשלה בראשות נתניהו וכד'.
בגיליון ערב שבת היה זה תורו של זאב שטרנהל. גם הוא הציג את הרצוג כמי
שירוץ לממשלת נתניהו, טען שתפישתו המדינית מעורפלת, טען שנוח יהיה לנתניהו לצרף
לממשלתו את הרצוג, לבני ולפיד ש"מלבינים" את סרבנותו ואת הנצחת אקיבוש
וכו' וכו'.
שטרנהל מבקש שינוי רדיקלי, ואינו רואה איך ניתן לחולל אותו דרך הקלפי.
ולכן, הוא מייחל לפתרון שלא דרך הקלפי – דרך התערבות בינלאומית, חרם על ישראל ופגיעה
יזומה בביטחונה. "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על
ראשינו משבר לאומי גדול... לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית
די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקרבנו
ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול-לבן. רק כשתיפגע
הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של
האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת
עתידנו".
האם חתן פרס... ישראל (!) הנ"ל הוא יותר פטריוט או יותר דמוקרט?
* עם הצבתו של הפרא הכהניסטי במקום הרביעי
ברשימתו של אלי ישי, נתפלל שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה.
* ברוך מרזל סרב ללחוץ את ידיו של יו"ר
ועדת הבחירות השופט ג'ובראן. הוא אינו לוחץ יד של ערבי. זה הכהנאציזם בהתגלמותו. יחד
- מפלגה שיש עמה קלון.
* חבל מאוד שרות קלדרון משובצת רק במקום ה-15 של "יש עתיד".
אילו ידעתי בוודאות שהקול שלי יכריע אם היא תכנס, הייתי מצביע להם. אבל אם אצביע
להם, הקול שלי עלול להיות הקול המכריע שיכניס את עופר שלח (מס' 6).
* 12 בפברואר 1990. יו"ר מרכז הליכוד אריק שרון, מסכל הצבעה על
תכנית מדינית של ראש הממשלה יצחק שמיר. במערכת הגברה חלופית רבת עוצמה שהכין בעוד
מועד, גבר על קולו של ראש הממשלה שניהל את ההצבעה, בהצגת שאלון חלופי בנוסח
"מי בעד חיסול הטרור?".
30 בנובמבר 2004. במהלך דיון במרכז מפלגת העבודה על מועד הפריימריס
לראשות המפלגה, התפרץ המועמד אהוד ברק לבמה, חטף את המיקרופון מהיו"ר ההמום
משה שחל, ונשא את דבריו ללא רשות דיבור.
חוטפת המיקרופון מירי רגב מכוונת גבוה.
* לא רבים המקרים שבהם אני משבח את גדעון לוי, אך כשמגיע לו – מגיע לו.
הוא כתב הספד יפה ומרגש על דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שהלך
לעולמו.
במאמרו הוא הצביע על הניגודים שלנדאו הכיל, ובין השאר הוא כתב שלנדאו
היה בעת ובעונה אחת ציוני רדיקלי ושמאלני רדיקלי.
כשמאלן רדיקלי, לוי מודע לסתירה בין שמאל רדיקלי וציונות. לא בכדי הוא
אנטי ציוני, כתב מאמרים נגד הציונות בהם קרא לישראל להיפרד סופית ורשמית מהציונות
ולקבור אותה קבורה נאה. אך למה הוא מתכוון כאשר הוא מגדיר את לנדאו "ציוני
רדיקלי"? מה פירוש "ציוני רדיקלי"?
יש הבדל בין קיצוניות ורדיקליות. קיצוניות מתארת את המקום שבו נמצא
אדם בספקטרום הדעות. ככל שהוא קרוב יותר לקצה, הוא מוגדר קיצוני.
רדיקליות היא הרצון לשנות מהשורש את המצב הקיים.
הציונות הייתה מהפכה רדיקלית ביותר. היא קראה לשינוי מהשורש של הוויית
העם היהודי – מעם מפוזר בגולה לעם מרוכז במולדת, מעם נטול עצמאות ותלוי בחסדי זרים
לעם ריבוני במדינת לאום עצמאית, מעם מנותק ורוחני המרחף בעולם לעם עובד ויצרני הנטוע
באדמתו, מעם חריג וזר בניכר לאומה שהינה חלק ממשפחת העמים הריבוניים, מעם הדובר
בבליל לשונות וז'רגונים לעם שהחייה את שפתו הלאומית שהייתה בתרדמת עמוקה והפך אותה
לשפת הדיבור ועוד. הציונות הייתה מהפכה רדיקלית בכך שהיא תבעה מהפרט שינוי רדיקלי
באורחותיו – עקירה מארץ הולדתו ועליה לארץ מולדתו, אימוץ שפה ישנה-חדשה וכד'.
היום, 67 שנים אחרי שהציונות הקימה את מדינת ישראל – מדינת לאום
יהודית דמוקרטית, הציונות כבר אינה רדיקלית, אלא עובדה קיימת. עובדה שיש לטפחה
ודורשת מאתנו עוד מאמצים רבים בקיבוץ גלויות וביישוב הארץ, בחיזוק המדינה והחברה.
אולם הטיפוח הזה אינו רדיקלי, אלא חיזוק הקיים. הציונות עדין רדיקלית ברמה האישית,
בקריאה ליהודי החי בגולה לעלות לארץ, לדבר עברית. בוודאי שאין היא רדיקלית בעבור
יהודי ישראלי שחי כאזרח ישראל. ולכן, לא ברור לי מה פירוש הרדיקליות שלוי מייחס
לעובדת היותו של לנדאו ציוני.
לעומת זאת, הפוסט ציונות היא רדיקלית. כל ניסיון לשנות את מהותה של
מדינת ישראל, ממדינה יהודית דמוקרטית למשהו אחר – הוא רדיקלי, כיוון שהוא עוקר
משורש את מהותה של המדינה ומנסה ליצור משהו חדש תחתיה, גם אם היא תמשיך להיקרא
מדינת ישראל. מי שקורא להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שמקור הסמכות
שלה אינו רצון העם והחוקים שנבחרי הציבור מחוקקים אלא ההלכה, מציע הצעה רדיקלית.
מי שקורא להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית שאינה עוד מדינת הלאום היהודית, מציע
הצעה רדיקלית.
גדעון לוי הוא אכן איש שמאל רדיקלי, המציע לעקור את המדינה היהודית
ולהקים תחתיה משהו אחר לגמרי. דיוויד לנדאו היה ציוני וליברל-שמאלני, אולם הוא לא
היה רדיקלי לא בציונות שלו ולא בשמאלנות שלו.
* ביד הלשון
הזמנו מראש ארוחה במסעדה. " בשעה עשרה לשמונה תצטרכו להחזיר את
השולחן". להחזיר את השולחן?! איזה שולחן לקחנו?
זה הזכיר לי, שבקיבוץ שמיר, בימים הרחוקים של הלינה המשותפת, כאשר אם
סיימה את חופשת הלידה והכניסה את התינוק לבית התינוקות, הסלנג הקיבוצי כינה זאת:
"החזירה (!) את הילד לבית תינוקות".
זה גם מזכיר לי את הכינוי המוזר לנסיגה מחלקי ארץ ישראל כ"החזרת
(!) שטחים".
אגב, מתוך תפריט המסעדה: "עוגת בצנצנת". לא נגענו.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
