כל הלילה נאבק יעקב עם המלאך, ועכשיו
הוא ניגש לפגישתו הטעונה (או שמא - התאונה?) עם אחיו עשו.
עשרים שנה חלפו מאז נפגשו השנים. ויעקב
ההולך לקראת אחיו, הוא אדם אחר מיעקב שנס מפני אחיו. הוא השיל מעליו דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה
והסוחר בבכורה. במשך עשרים שנות עמל, בחריצות, ביושר ובכישרון, חישב מסלול מחדש
ועיצב את דמותו החדשה. בליל היאבקותו עם איש האלוהים הוכיח נחישות ועוצמה גם במאבק
ונמצא ראוי להיות ישראל, אבי האומה, לשוב לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.
אולם בשינוי השם לא די. מצפונו של יעקב
עדין אינו שקט. הוא עוד חייב משהו לאחיו עשו. תיאור פגישתם של האחים, לאחר 20 שנה,
הוא תיאור דרמטי מרגש. "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוארו, וישקהו ויבכו"
(בר' ל"ג, ד'). מעל כל אות במילה "וישקהו" מופיעה נקודה. חז"ל,
שלא חיבבו במיוחד את עשו, בלשון המעטה, טענו שלמעשה לא בנשיקה מדובר אלא בנשיכה, או
לפחות בכמיהה לנשיכה. אבל אני מעדיף, במקרה זה, את הפשט. כן, הזמן עשה את שלו, יעקב
השתנה והיה לישראל, ועשו השלים עם המציאות. ורק דבר אחד עוד נותר ביניהם – ייסורי המצפון
של יעקב על גניבת הברכה. יעקב מתחנן: "אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי
מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (שם, שם, י'). ומהי אותה
מנחה? "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך" (שם, שם, י"א). יעקב מחזיר לעשו
את הברכה המגיעה לו בזכות, והכל שב על מקומו בשלום.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
