לפני עשרים שנה, שבועות אחדים לפני הולדתו של עמוס, עברנו
מדירת האשכול לדירה המשפחתית, בית הקבע שלנו מאז ולתמיד.
ועם הבית קיבלנו מתנה שלא תסולא בפז – בחצר, נטוע עץ תות שכבר אז
היה גדול, שניטע כחמש שנים קודם לכן. עץ גדול ויפה ופריו מתוק ומשובח. והוא מניב
פרי בכמויות אדירות, שגם אם כל הילדים והמבוגרים באורטל ייענו להזמנתנו בשיא
העונה לבוא ולקטוף חופשי, הם לא יתגברו על השפע.
נכון, הנשר של הפרי אף הוא מוגבר, הוא מלכלך ומזמין זבובים. גם שועלים
וקיפודים יודעים למצוא אותו בשעות הלילה ולאכול את הפרי שנשר. ואת העץ הזה אני
אוהב יותר מכל עץ אחר בחצרי ובאורטל בכלל.
ואף על פי כן, כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ
אחר.
גם לא לעץ השסק בחצרה של סבתי. לסבתא שלי באָזוּר הייתה חצר גדולה,
עם עצי פרי רבים – תפוחים, שזיפים וקלמנטינות, אך העץ המרשים ביותר, הגדול ביותר
והאהוב עליי ביותר היה עץ השסק. מדי שבת נסענו לסבתא שלי, ובעונה, שניות אחרי
שעצרנו את מכונית ה"סימקה", כבר ישבתי על הצמרת והתמלאתי ללא חשבון בשסק
כתום, מתוק ועסיסי. כל כך אהבתי את העץ הזה.
אך כאשר אני חושב על "העץ שלי", אני מתכוון לעץ אחר.
****
בנאומו בכנסת, כשהציג את חוק הגנים הלאומיים לקריאה ראשונה, אמר ראש
הממשלה דוד בן גוריון: "עץ בן
שבעים שנכרת – לא יכול לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד
עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין
שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי
האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה".
למה הוא דיבר על שבעים שנה? שבעים הוא מספר גנרי המבטא שפע. ובוודאי
הוא כיוון למדרש על חוני המעגל והנוטע שפגש, שנטע עצי חרוב שיתנו פרי בעוד שבעים
שנה. "אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי – כך אטע אני
לבני".
****
העץ שלי אינו עץ חרוב והוא עתיק הרבה יותר משבעים שנה ואף ממאה שנה. זהו עץ שקמה בן מאות שנים. העץ נמצא
בדרום רחוב עוזיאל ברמת גן, ליד בית ילדותי. על העץ הזה ביליתי שעות רבות. הוא היה
ונותר העץ שלי.
העץ שלי הוא עץ ענק. יש צורך במספר אנשים כדי להקיף את גזעו. כל ענף מרכזי שלו, עבה הרבה יותר מגזע של עץ רגיל. והוא חי וצומח
בקצב אדיר. מדי שנה הגיעו עובדי העיריה לגזום אותו. הם ניסרו ענפים, שכל אחד מהם
הוא עץ עבות כשלעצמו. זה לא כל כך נעים לראות עץ מסופר, כשמשון שגזזו את מחלפותיו.
אולם הגוזמים הסבירו לנו, הילדים המאוכזבים, שללא הגיזום הזה, העץ לא היה עומד
במעמסה ומזמן היה קורס, בשל הצימוח המהיר שלו. ואכן, העץ אף פעם לא אכזב. קצב
הצימוח שלו פנטסטי.
על העץ הזה חבריי ואני בילינו שעות. על העץ הזה הקמנו מחנות. ועל העץ
הזה ביליתי הרבה עם עצמי.
****
את סדר ט"ו בשבט באורטל, הקדשנו השנה לזכרו של עזריה אלון, מר
טבע, המאהב הגדול של ארץ ישראל, מחבר עשרות ספרים על
ארץ ישראל, בעל שיא גינס על כך שבמשך 54 התמיד בפינה שבועית ברדיו שעסקה בטבע
וארץ, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ומי שנתן לקיבוץ אורטל את שמו.
עזריה וחבריו יצקו החל בשנות ה-60 תוכן חדש לט"ו בשבת – חג הגנת
הטבע וקבעו לאורך כל השבוע את שבוע הגנת הטבע.
עזריה היה ביקורתי מאוד בנוגע לנטיעות. הוא טען שהפכנו את הנטיעות לפֶטִישׁ,
לגולם שקם על יוצרו. הוא טען שקידוש הנטיעות גורם לנו לנטוע היכן שאין צורך, לנטוע
יותר מן הדרוש, לנטוע כדי לנטוע. הוא ראה סתירה בין חג האילנות לחג הנטיעות.
הוא רצה לראות בט"ו בשבט חג של אהבת העץ, לא של אהבת הנטיעה.
וכך אמר בראיון רדיו: "במבט
לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב
בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים מילה על העתיד לקרות לשתיל
לאחר שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה
כי בפולקלור נוצר זלזול בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותיהם יער, אלא טקס נטיעה
חדש".
ומאמר זה, לכבוד ט"ו בשבט, נועד לתת
כבוד לעץ הנטוע, לעץ הקיים, לעץ העתיק.
****
"היום השקמים נעלמו ואינם - רק שלט
את שמם עוד מזכיר". בניגוד לגן השקמים התל אביבי משירו של יצחק
יצחקי, העץ שלי חי ובועט.
בחנוכה לקחתי את תמר לסיור שורשים במחוזות ילדותי ברמת גן. מה
רבו התרגשותי ושמחתי, כשהיא טיפסה על עץ השקמה העתיק, על העץ שלי, והתחברה אליי
ואל שורשיי.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
