השאלה הרלוונטית בנוגע למו"מ בין ארה"ב לאיראן אינה האם
יהיה הסכם טוב או רע, אלא האם יהיה הסכם רע או לא יהיה הסכם. הסיבה לכך, היא
שתוצאותיו של כל מו"מ תחומות בין עמדות הפתיחה של שני הצדדים. כיוון שעמדת
הפתיחה של ארה"ב מאפשרת הפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית, הרי גם במקרה
הדמיוני שבו ההסכם יהיה כעמדת הפתיחה האמריקאית, זהו הסכם רע, המאיים על שלום
העולם ועל שלומה של ישראל.
חובתה של ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי לסכל את ההסכם. אין לישראל
מנופי לחץ, אלא שכנוע מוסרי בצדקת דרכה. אם ישראל יכולה לשכנע את בתי הנבחרים
בארה"ב להטיל סנקציות נוספות על איראן, הדבר עשוי להביא את האיראנים לפוצץ את
המו"מ. גם אם הנשיא אובמה יטיל וטו על החלטה כזו, עצם קבלתה תהווה תמרור
אזהרה ברור לאובמה, שבתי הנבחרים לא יתנו יד להסכם כניעה עם איראן.
חובתה של הנהגת מדינת ישראל לעשות כל הניתן כדי למנוע את ההסכם. ראש
ממשלה ישראלי שלא יפעל בכל מאודו לסיכול ההסכם ימעל בתפקידו ובשליחותו הלאומית. אם
פעולה אפקטיבית לסיכול ההסכם תיצור משבר עם נשיא ארה"ב, זהו מחיר כדאי, כיוון
שעומק היחסים בין המדינות עמיד בפני כל משבר חולף.
אם נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, עשוי להשפיע באופן אפקטיבי על
סיכול ההסכם, ראוי שנתניהו ינאם אותו, גם אם יהיה לכך מחיר לטווח הקצר.
אולם במצב שנוצר, כנראה שהנאום לא ישיג את מטרתו ואולי אף עלול להזיק
לה, ולכן המחיר הכרוך בו אינו כדאי.
נאומו האחרון של נתניהו בפני בתי הנבחרים היה בעיצומו של משבר קודם
בין אובמה ונתניהו. נתניהו נשא נאום מזהיר, אך חשיבות האירוע לא הייתה תוכן הנאום,
אלא ההתייצבות החד משמעית של בתי הנבחרים, משתי המפלגות, לצד נתניהו. נאומו הופסק
פעמים רבות לתשואות רמות וממושכות מצד חברי בתי הנבחרים משתי המפלגות. הנאום הזה
הביא למהפך – בעקבותיו אובמה, שהבין את הרמז, יצא מגדרו כדי לרצות את נתניהו
ולפייסו. בקרב בין אובמה לנתניהו – נתניהו ניצח.
כאשר נתניהו הוזמן לשאת את דבריו בפני בתי הנבחרים, היה לו יסוד טוב
להניח שכך יהיה גם הפעם. אלא שלמרבה הצער, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם חלק ניכר מחברי
הקונגרס הדמוקרטים יחרימו את הנאום. במקרה כזה, המושבים הריקים יהיו הסיפור
המרכזי, ולכן ללא קשר לתוכן הנאום, שכרו ייצא בהפסדו.
איך זה קרה? מי שטוען שהנאום תוכנן בידי הרפובליקאים שרצו לסייע
לנתניהו בבחירות בישראל, או שנתניהו גויס למאבק הרפובליקאי נגד הדמוקרטים, לוקה
בתפיסת עולם עסקנית וילדותית. הסיפור אחר לגמרי.
יש כאן מאבק בין נתניהו החותר לסכל את ההסכם עם איראן לבין אובמה
החותר להסכם עם איראן. עדין לא ברור אם יהיה הסכם, אולם בקרב על הנאום בבית
הנבחרים, אובמה ניצח. הפעם, בקרב בין נתניהו לאובמה, ידיו של אובמה היו על
העליונה. יש להודות בכך.
אובמה נעמד על שתי רגליו האחוריות והטיל את מלוא כובד משקלו כדי לפגוע
במהלך של נתניהו, ממנו חשש. הוא הצליח להסיט את המחלוקת למאבק הפנים אמריקאי בין
הרפובליקאים והדמוקרטים, וכך גרם לרבים מהדמוקרטים, כולל מתנגדי ההסכם והתומכים
בסנקציות, להתייצב לצדו. כמובן שהמאבק חסר האחריות של האופוזיציה בישראל נגד
הנסיעה והנאום של נתניהו, מתוך אינטרס אלקטורלי ציני, הקל מאוד על אובמה ופגע
בהצלחת המהלך החשוב של נתניהו.
במלחמה, המטרה היא ניצחון. אם בדרך לניצחון נבנתה תכנית, אך מתברר
שהתכנית עלולה לסכן את הניצחון, יש לחשב מסלול מחדש ולשנות את התכנית. אין לדבוק
בתכנית, אלא במטרה.
כך גם במדינאות. המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 בין ארה"ב לאיראן,
היא מטרה עליונה של מדינת ישראל. אולם במצב שנוצר, הנסיעה לארה"ב והנאום בפני
בתי הנבחרים לא יקדמו את השגת המטרה, אלא להיפך.
במצב שנוצר, מן הראוי שנתניהו ימצא סולם כדי לרדת מן העץ, ויחפש דרך
חלופית להשיג את המטרה.
* "ישראל היום"