את מאמרי הקודם, "לא תקטוף",
הקדשתי לזכרו של עזריה אלון, במלאת שנה למותו. ברצוני להתעכב על משפט אחד שכתבתי
ולהרחיב מעט את היריעה. וכך כתבתי, בספרי על סדרי ט"ו בשבט שהובלנו יחד:
"בכל שנה הוא דיבר על היוזמה, אף היא שלו, להפוך את ט"ו בשבט לחג של שמירת
הטבע ואיכות הסביבה. הוא רצה להמירו מחג הנטיעות לחג איכות הסביבה. אני דווקא מעדיף
את השילוב של חג הנטיעות ואיכות הסביבה".
במשך 54 שנים הגיש עזריה אלון את פינתו
השבועית ברשת ב' "נוף ארצנו", ואף נכנס בשל כך לספר השיאים של גינס. את
פינתו האחרונה הקליט בביתו, ימים אחדים לפני מותו. הוא הודיע למאזיניו שזו הפינה
האחרונה שלו, ובפרידתו ציווה אותם לשמור לנו על ארץ ישראל. הפינה שודרה בשבת שאחרי
מותו, ועוד לפני כן – בהלווייתו בבית השיטה.
הקטע הבא לקוח מתוך פינה ששידר
בט"ו בשבט, באחת השנים: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו בכך שט"ו
בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים
מילה על העתיד לקרות לשתיל לאחר שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את
אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותיהם
יער, אלא טקס נטיעה חדש".
גם בסדרי ט"ו בשבט עזריה דיבר על
כך. הוא טען שהנטיעה הפכה למטרה בפני עצמה, שאנו נוטעים היכן שלא צריך, עצים שאין
בהם צורך, נטיעה לשם נטיעה. הוא ראה בכך סמל לפיתוח הארץ ללא התחשבות בצורך לשמר
את הטבע, את החי והצומח ואת הנכסים ההיסטוריים.
גישתי לאמירה זו של עזריה אמביוולנטית.
הנטיעה היא בעיניי סמל להתיישבות, להכאת השורשים בארץ, לצורך לפתח את הארץ
וליישבה. אני מאמין בצורך למצוא את שביל הזהב בין פיתוח ושימור.
משחר ילדותי אני שותף למאבקים למען
הגנת הטבע ואיכות הסביבה. הוריי היו חברים בחברה להגנת הטבע. אני זוכר את עצמי
כילד צועד ליד שבע טחנות במאבק לשימור הירקון. אני זוכר עצמי כנער צועד בדיונת
האירוסים בשמורת פולג, מדרום לנתניה, נגד מיזם נדל"ני שנועד להיבנות על פנינת
טבע זאת. כבוגר, הייתי בין מארגני אירוע מחאה גדול נגד פציעת נופי הירדן ההררי בהקמת
מאגר כפר הנשיא שנועד להפיק חשמל מהטיית המים אליו. ורק בשנים האחרונות הייתי שותף
למאבק נגד הקמת מלון בחוף דיאמונד, אחד החופים הקסומים של הכנרת.
עם זאת, אני שולל את הגישה של הירוקים
הקיצוניים המתנגדים לכל פיתוח באשר הוא. לעתים נדמה לי, שאילו זה היה תלוי בהם, כל
האנושות הייתה מרוכזת במגדל בבל שראשו בשמים, כדי לא לפגוע בטבע. זו גישה בלתי
מאוזנת.
אחד המאבקים החריפים של הארגונים
הירוקים היה נגד סלילת כביש 6. אילו מדובר היה במאבק נקודתי לכך שהמסלול יתחשב
יותר בטבע, הוא היה מוצדק. אולם המאבק היה גורף, נגד עצם סלילתו. מי כמונו, תושבי
הגליל והגולן וכמו עמיתינו תושבי הנגב, מבינים עד כמה כביש 6 הוא מיזם חברתי
וכלכלי חשוב מאין כמותו, שחיזק באופן משמעותי ביותר את הפריפריה. כאשר אני עובר
ליד עבודות סלילת כביש 65-85 המחודש, כואב לי הלב לנוכח הפגיעה בטבע, אולם אני
תומך במיזם, בשל משמעותו החברתית והכלכלית.
אני רואה הבדל עקרוני בין השתלטות על
נכסי טבע לצורך התעשרותם הפרטית של כרישי נדל"ן, על חשבון טובת הכלל, לבין
פגיעה מידתית בטבע כדי להיטיב עם הכלל, עם החברה הישראלית, עם הפריפריה.
עזריה אלון היה שותף מוביל כמעט בכל
מאבק סביבתי, וככל הזכור לי הוא התנגד גם לכביש שש. הוא לא היה מהפנאטים המתנגדים לכל התיישבות. הוא היה איש התיישבות, תמך בכל מאודו
בהתיישבות בגולן ואף נתן לקיבוץ אורטל את שמו. אך דומני שגם דרכו לא הייתה מאוזנת.
הנטיה שלו לצד השימור כנגד הפיתוח הייתה קיצונית לטעמי.
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
