הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועות אחדים, הבעתי את דעתי השוללת את הקריקטורות המבזות ומשפילות את קודשי האסלאם ואת הנביא מוחמד, מתוך תפיסת עולם המכבדת את אמונות הזולת ורגשותיו. רוב התגובות שקיבלתי, כלל לא התייחסו לתוכן דבריי ולמהות עמדתי, אלא הגיבו נגדי כאילו הבעתי תמיכה בטבח במערכת "שארלי הבדו". "אם איני מסכים עם מאמר שאתה כותב, אני אקח קלצ'ניקוב ואסע לאורטל?" – תגובה אופיינית.

וזה כל כך לא הפתיע אותי. זאת רמת הוויכוח אצלנו – ויכוח של שחור ולבן. אם התנגדתי למדיניותו של רבין, הרי שאני שותף ליגאל עמיר. אם אני מבקר את מדיניותה של הממשלה, הרי אני תומך בפיגועי חמאס. אם אני תומך במפלגה מסוימת, לא אמתח ביקורת עליה ועל מנהיגיה, אפילו אם סרחו בפלילים. אם אני מבקר את הרצוג על זכות השתיקה, מיד "מחזירים" לי את גלידת הפיסטוק של נתניהו והבקבוקים של שרה, כאילו אני דוברו של רוה"מ או יועצו לענייני פיסטוק ואני אפילו איני שוקל להצביע בעדו.

אם אני כותב שאסור לנו להתפשר בנוגע להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, כותב לי מישהו שאין לי זכות כזאת כל עוד איני מחיל את ההלכה על הבית שלי, מניח בכל יום תפילין ושומר שבת. נחשו אם כתב לי את זה חרדי קיצוני או חילוני אנטי דתי? בעצם, מה זה חשוב?

שיח הקצוות הזה הוא נגע הרסני לחברה הישראלית.

****

עידן הפייסבוק יוצר שיח בין כותב לקוראיו; שיח מיידי וקל. הקורא קורא את המאמר או הפוסט ומיד מגיב. יש בכך הרבה יתרונות. הבעיה היא שהנטיה של אנשי הקצוות להגיב גדולה לאין שיעור משל הרוב הגדול, שגם בעידן הפייסבוק הוא דומם. כך נוצר עיוות של השיח, גדלה השפעת הקצוות, העימות הפנימי מחריף לכדי קרע חברתי והפוליטיקאים והתקשורת הממוסדת נגררים אף הם למחוזות הללו.

אנשי הקצה הם גם גסי לשון, שאינם בוחלים בביטויי בוז ובהצלפות כלפי עמדות שאינן נראות להם. אולם לרוב, הרבה יותר קל לאנשי הקצוות, משמאל ומימין, למצוא שפה משותפת אלה עם אלה, כי בסך הכל צורת חשיבתם הפשטנית דומה. הקושי שלהם הוא עם אנשים שמציגים גישה מורכבת יותר, המנסה להתמודד עם המציאות המורכבת, עם הסתירות בחיים, עם הגוונים הרבים שבין השחור ללבן. בעיני אנשי הקצוות, האנשים שמציגים עמדות מורכבות יותר, הם רכרוכיים, מתרפסים בפני ה"שמאל"/"ימין", מתחנפים ליריב, לא סגורים על עצמם, הססנים וחסרי חוט שדרה.

הדוגמאות שהצגתי בתחילת המאמר, הן בעבורי דבר יום ביומו. אין יום שאיני מותקף בידי שני הצדדים על עמדותיי. אם, למשל, אני כותב שאובמה הוא ידיד ישראל, שסייע לישראל ולביטחונה יותר ממרבית קודמיו, שסייע לישראל במערכות המדיניות והטיל וטו על כל הצעה אנטי ישראלית, ובעת ובעונה אני תוקף אותו בחריפות על מדיניות הפייסנות הצ'מברליינית שלו כלפי איראן והקנאות האיסלאמית, הגורמת נזק חמור לארה"ב, לעולם החופשי ולישראל, אנשים מתקשים להבין את המורכבות. מבחינתם אני סותר את עצמי. הרי או שמדובר ברשע מוחלט או בצדיק מוחלט. או שמדובר בבאראכ חוסיין המוסלמי ש"האחים המוסלמים" והקרן החד"שה או החדאעשה שתלו בבית הלבן כדי להשתלט על העולם ולהחריב את ישראל, או שמדובר בגדול המנהיגים בהיסטוריה האנושית, אדם חף מטעויות שכל מי שמבקר אותו הוא ימני חשוך המקבל משלדון אדלסון את כספי ההימורים מלאס וגאס. וכך בכל נושא ונושא.

יש לי שני טרחני פייסבוק, העוקבים אחרי כל פוסט שלי כשבידם ימנומטר, והם מודדים כל מילה שאני כותב האם היא מתיישרת לימין, כראוי. ואם לא, ובדרך כלל היא אינה מתיישרת, הם מצליפים: אתה סותר את עצמך, אתה כותב דבר והיפוכו, אתה רוקד מה יפית לשמאל ומשפט המחץ: אתה לא קוהרנטי.

אני לא קוהרנטי?!

אם להיות קוהרנטי פירושו להיות צר אופקים בעומק של פלקט, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לראות את העולם רק בצבעי שחור לבן (שחור זה כל מה שאינו בדיוק כמוני, ובהכרח הוא ההיפך המוחלט ממני, כי הרי אין עוד גוונים) ולהתעלם מכל הצבעים והגוונים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו להיות פשטני, שטחי ורדוד ולהתעלם ממורכבות החיים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לצווח סיסמאות קיצוניות, אין לי כל עניין להיות קוהרנטי.

****

כתב מורנו ורבנו, המנהיג הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, במאמרו "בזכות המבוכה, בגנות הטיח": "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל ההדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי-נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמִתותה".

הוא לא היה קוהרנטי... אבל הוא, חבריו ותלמידיו בנו את הארץ והקימו את המדינה ולחמו עליה בנחישות רבה, במסירות אין קץ ויצרו את המהפכה המוצלחת ביותר בהיסטוריה האנושית, המהפכה הציונית, דווקא כיוון שלא היו פלקטים "קוהרנטים".

מורי ורבי המדיני והפוליטי, יגאל אלון, הוא התגלמות חוסר הקוהרנטיות. אדם שהאמין בכל נפשו בזכותנו על כל שעל בארץ ישראל השלמה, והיה הראשון שהציע מיד אחרי מלחמת ששת הימים פשרה טריטוריאלית, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, גם במחיר חלוקת הארץ. האיש שהציע פשרה טריטוריאלית והתנגד לכל התיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, אך עמד בראש הדוחפים להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון, הראשון שהציע לספח את הגולן לישראל והעביר את בית השרד שלו למזרח ירושלים כדי לבטא את ריבונותנו בה. גם הוא לא היה "קוהרנטי".

גם הרב קוק לא היה "קוהרנטי". תורתו מלאה מורכבויות וסתירות–לכאורה, ולא בכדי ליוו אותו כל חייו פשקווילים של שטנה והסתה שזעקו מרחובות ירושלים; הטוקבקים של אותם הימים. קולו של האלוהים נשמע, כתב הרב, לא בקול אחד, אלא דווקא במתח הגלום בקולות מנוגדים.

היהדות מקדשת את המחלוקת, כשהיא לשם שמים, ורואה בה ברכה - שסופה להתקיים. כלומר, היא לא בהכרח תסתיים בניצחונו של צד אחד במחלוקת; הצד שאצלו מלוא האמת והצדק, אלא "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", שהרי שבעים פנים לתורה.

אני שותף לעמותה שתכליתה להעמיק ולהנכיח את הציונות בשיח הישראלי. שמה של העמותה – שבעים פנים לציונות. שמה מבטא את האמת הנעוצה בה – חידוש השיח הציוני, הוא החזרת המהות הציונית לשיח בין בעלי פלוגתא ומחלוקת, או כפי שכתב עמוס עוז, ציוני לעילא ולעילא שאני חולק על רוב תפיסותיו אודות הציונות: הציונות היא שם משפחה, ובתוכה קיימים שמות פרטיים רבים: ציונית דתית וחילונית, ימנית ושמאלית, סוציאליסטית ורוויזיוניסטית וכן הלאה.

אבל את זה "הקוהרנטים" אינם מבינים. הם אינם מסוגלים להבין. מבנה הנפש שלהם אינו מסוגל להתמודד עם המורכבות הזאת. שביל הזהב הוא המקום הרחוק ביותר בעולם, בעבורם.

****

בינם לבין עצמם יכולים "הקוהרנטים" מימין ומשמאל למצוא שפה משותפת. הם פשוט מגדפים זה את זה, ורואים זה בקיומו של רעהו אישור לקוהרנטיות שלהם. הקושי שלהם הוא עם אנשים המבטאים מורכבות. המורכבות היא איום קיומי בעבורם. אין אדם מושמץ ומשוקץ בידי "הקוהרנטים" משמאל כמו בן דרור ימיני, למשל. הוא לא מסתדר להם עם שום קופסה. ואין מושמצים ומשוקצים בידי "הקוהרנטים" מימין כמו רובי ריבלין, בני בגין והרב יואל בן נון.

יש להם יתרונות, ל"קוהרנטים". למשל, הם טובים מאוד בוויכוח. בתחרות דיבייט – אין עליהם. הם כל כך קוהרנטים, שלעולם לא ימצא סדק בטיעוניהם. טיעוניהם הדוקים, עד שאין מקום לתחוב סיכה בתוכם. והם תמיד יוכיחו לך עד כמה אתה סותר את עצמך ולא קוהרנטי. והם יצדקו בכך.

אבל אוי ואבוי אם ניתן ל"קוהרנטים" לנהל מדינה. במאה שעברה האנושות למדה על בשרה את המחיר של שלטון ה"קוהרנטים".

* "שישי בגולן"