* עצוב, עצוב, עצוב.
יש פוליטיקאים ועיתונאים שאני מעריך.
אבל את אורי אורבך לא רק הערכתי, אלא גם
אהבתי.
* אהבתי לאורי אורבך היא גם מהיכרות אישית, אולם אני שומע מכל כיוון
את המילה אהבה, כביטוי ליחס האנשים לאורי אורבך. אני שומע זאת משותפים
אידיאולוגיים ומיריבים אידיאולוגיים, מאנשים שהכירו אותו אישית וממי שהכירו אותו
כדמות ציבורית.
אפיינו אותו השילוב המופלא בין רצינות וקלילות – הוא התייחס לענייני
הכלל ברצינות רבה, אך האופן בו הביא אורי לידי ביטוי את האכפתיות הגדולה שלו
והרצינות שלו, הייתה דרך קלילה והומוריסטית. אפיין אותו חוש הומור בלתי רגיל
ובעיקר הומור עצמי. אפיינה אותו ענווה רבה.
הוא כל כך רחוק מאלה המתהדרים בקלישאה ש"אפסנו את האגו".
הוא באמת היה צנוע... זה בא לו טבעי...
לפני חמש שנים, ישבתי ליד אורי באירוע של ארגוני ההתחדשות היהודית
בגליל יחד עם ישיבת ההסדר קריית שמונה, שבין השאר ציינה 35 שנה להקמת של הישיבה,
בה למד. הוא היה ח"כ צעיר. ראיתי כיצד הוא השתנק כמעט, כאשר דיברו עליו כעל
"אורח הכבוד", "אדוני" וכו'. הוא התייחס לכך בגיחוך, בהומור,
וניכר שאין זו הצטנעות. הוא רחוק מלהיות "הצנוע הידוע".
* התוודעתי לאורי אורבך לראשונה, כשהחל לכתוב ב"נקודה",
בטאון מועצת יש"ע, ומיד התאהבתי בכתיבתו, שמהרגע הראשון בלטה בשילוב של מסר
רציני וסגנון קליל, חף מקלישאות. נהניתי לקרוא אותו בעיתונות. אהבתי מאוד את ספרו
הכל כך מצחיק, ושוב - אותו הומור עצמי – "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי–חילוני.
אהבתי את ספרי הילדים שלו.
ההיכרות האישית בינינו הייתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, והוא עיתונאי
האוהד מאוד את מאבקנו.
* כיוון שהיה אהוב על יריבים פוליטיים, הדביק לעצמו, באירוניה העצמית
המאפיינת אותו, את הביטוי שהמציא "דתי מחמד". דרך האירוניה העצמית, הוא
ביקר את היריבים המתהדרים שיש להם דתי שהם מסתדרים אתו, כהוכחה לפתיחותם. מתוך
"סבא שלי היה רב": "דתי מחמד - דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג
אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין'. ממציא
הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי
מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך".
* מכל מפעליו של אורי אורבך, אהבתי במיוחד את התכנית "המילה
האחרונה" בגל"צ. זו אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. שיח של דתי
וחילוני, איש ימין ואיש שמאל, לא של שנאה, מרירות ותוקפנות, אלא מתוך קרבה,
ידידות, ברוח טובה, הומור ואירוניה עצמית. בדרך זו, מאזיני התכנית שעקבו אחריה
לאורך השנים נחשפו לתופעה הייחודית והמרתקת, של התקרבות מתמדת בין בעלי הפלוגתא.
בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית,
התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי
הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים.
במערכת הבחירות הנוכחית, רוויית השנאה וההסתה, הלעומתיות וה"הם
או אנחנו" ההדדי, "המלה האחרונה" היא מופת של דרך אחרת והוכחה
שאפשר גם אחרת.
* מי המציא את "העם עם הגולן", הסלוגן המצליח של ועד יישובי
הגולן במאבק נגד הנסיגה, בשנות ה-90?
להצלחה אבות רבים. אני יכול להעיד, שהסלוגן לא נוצר על שולחן ועד יישובי
הגולן ואפילו לא בגולן. הנהלת ועד יישובי הגולן אימצה אותו (אגב, אני לא תמכתי
בכך, לבושתי), אך הוא הגיע מהשטח, בירושלים.
אורי אורבך הוא אחד הטוענים לאבהות על הסיסמה. בשל צניעותו הרבה, אני
מאמין לו. אין לי ספק שהוא לא היה מתהדר בנוצות לא לו.
* זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת
שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אֵם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר
רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת
ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון,
שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא
אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).
* גם לפוליטיקה אורבך הביא את הרוח הייחודית שלו, ולכן היה אהוב על כל
קצוות הקשת הפוליטית. ברוח הטובה שהשרה סביבו, בחוש ההומור השופע ממנו, באירוניה
העצמית – היטיב לייצג את עמדותיו והשקפותיו.
אורי אורבך ניחן בקסם אישי רב, אך לא בכריזמה מנהיגותית. אין לו
"הרצח בעיניים" והאמביציה הפוליטית שהיא תנאי הכרחי למנהיגות. הוא איש
של השפעה בשיחות אחד על אחד, בהשפעה מאחורי הקלעים.
אורבך הוא האדריכל של "הבית היהודי" במתכונתה הנוכחית, כולל
גיוסו של נפתלי בנט ודחיפתו למנהיג ובעיקר – הפתיחות לישראליות החילונית. המציאות
הבלתי נתפסת, שבה המפד"ל (!) בוחרת במקום הראשון בפריימריז אישה (!!), ועוד אישה
חילונית (!!!), היא התגלמות המהפכה שחולל אורבך.
* האנשים האוהבים את האנושות, לא תמיד אוהבים בני אדם. לעתים, יש יחס
הפוך בין אהבת האנושות לאהבת אנשים. אורי אורבך היה אוהב אדם. הוא היה מענטש. כל
כך התאים לו, מכל משרדי הממשלה, לעמוד דווקא בראש המשרד לאזרחים ותיקים ולפעול
באהבה למענם.
* בימים אלה של קיטוב ושנאה, כולי תקווה שדרכו של אורי אורבך תאמר את
המילה האחרונה.
יהי זכרו ברוך!
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
