הבלוג של אורי הייטנר

"לעת תכין מטבֵּחַ מצר המנבח". כך אנו שרים בחנוכה, ב"מעוז צור". הצר הוא האויב. מנבח, מכנה השיר את האויב; מדמה אותו לכלב, החיה הבזויה ביותר בתרבות הקדמונית. מהו המטבח? טֶבח, כמובן. הפיוט, בן שש הבתים, הוא תפילה לאלוהים לנקום בגויים. והתפילה אינה מעגלת פינות, היא חדה וחלקה – ציפיה לטבח, לא פחות.

טבח? נקם? זה לא אנין בעינינו ולבטח אינו מבטא את ערכינו. ובכל זאת, כאשר אנו קוראים מכתבים מן השואה ובהם קריאה לנקם, אנו מבינים את הדברים ומזדהים אתם. בוודאי איננו שופטים אותם. וכך ראוי להתייחס לאותו הפייטן, מרדכי שמו, שכתב את "מעוז צור" בנירנברג, לאחר מעשי טבח נוראים ביהודים, בעת מסע הצלב השלישי.

אך גם כאשר אנו מזדהים עם אבותינו במצוקתם, הקושי נשאר. הטקסט קשה. איך מתמודדים אתו? הפטנט היהודי הוא המדרש. כך למדנו מחז"ל.

אריה בן גוריון זצ"ל, מראשוני בית השיטה, מייסד מכון החגים הקיבוצי "שיטים", איש רוח, תרבות וחינוך דגול, ממעצבי התרבות היהודית הקיבוצית, הוא מעין חז"ל של ימינו. וכך הוא דרש את הטקסט: "יש ונשמעים קולות מסתייגים מן המילה 'מטבח', כאילו באות בה לידי ביטוי שאיפות כמוסות של נקמה צמאת דם בגויים. הנכון הוא, שהפירוש של מטבח = טבח בטעות יסודה. כוונת הפייטן היא, שעם הניצחון על ה'צר המנבח', הבה נערוך משתה ומטבח, כלומר – נאכל מטעמים שהוכנו בידי טבח מומחה". כוונת הפייטן? נדמה לי שאב"ג עושה לעצמו חיים קלים, במדרשו הגסטרונומי. אכן, מדובר בתפילה לנקמה קשה, שניתן להבין אותה ברוח התקופה, כפי שאנו מבינים קריאות נקם בגרמנים בכתבים מן השואה.

כל טקסט נכתב בידי כותבו ובידי קוראיו, לומדיו ודורשיו. וכאשר אב"ג דרש אותו, הוא כתב אותו מחדש, וכמסורת חז"ל ייחס את מדרשו לכוונת הפייטן. זה היופי שבמדרש; היכולת שלנו להתאים את הטקסט אלינו, לימינו, לצרכינו. אולם יש כללים למדרש, הוא אינו נותן דרור בלתי מוגבל לדמיון היוצר. עליו להסתמך על משהו.

איזה פסוק יכול לשמש מסד למדרש של אב"ג? הרי המילה מַטְבֵּחַ מופיעה בתנ"ך, וקשה לטעות במשמעותה החד משמעית, כקריאה לאלוהים לנקום בגויים בטבח: "הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם. בַּל-יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל עָרִים. וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם-יְהוָה. וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי-מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת" (ישעיהו י"ד כ"א-כ"ג).

פסוק שעשוי לאושש את המדרש היצירתי של אב"ג, מופיע בפרק שלנו, בפסוק ט"ז: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת-בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת-הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם". יוסף, כידוע, לא שחט את אחיו ובהם בנימין אחיו הקטון. הטבח שהוא טבח, היה סעודה מלכותית. מ.ש.ל.

* 929