* עצוב, עצוב, עצוב.
יש פוליטיקאים ועיתונאים שאני מעריך.
אבל את אורי אורבך לא רק הערכתי, אלא גם
אהבתי.
* אהבתי לאורי אורבך היא גם מהיכרות אישית, אולם אני שומע מכל כיוון
את המילה אהבה, כביטוי ליחס האנשים לאורי אורבך. אני שומע זאת משותפים
אידיאולוגיים ומיריבים אידיאולוגיים, מאנשים שהכירו אותו אישית וממי שהכירו אותו
כדמות ציבורית.
אפיינו אותו השילוב המופלא בין רצינות וקלילות – הוא התייחס לענייני
הכלל ברצינות רבה, אך האופן בו הביא אורי לידי ביטוי את האכפתיות הגדולה שלו
והרצינות שלו, הייתה דרך קלילה והומוריסטית. אפיין אותו חוש הומור בלתי רגיל
ובעיקר הומור עצמי. אפיינה אותו ענווה רבה.
הוא כל כך רחוק מאלה המתהדרים בקלישאה ש"אפסנו את האגו".
הוא באמת היה צנוע... זה בא לו טבעי...
לפני חמש שנים, ישבתי ליד אורי באירוע של ארגוני ההתחדשות היהודית
בגליל יחד עם ישיבת ההסדר קריית שמונה, שבין השאר ציינה 35 שנה להקמת של הישיבה,
בה למד. ראיתי כיצד הוא השתנק כמעט, כאשר דיברו עליו כעל "אורח הכבוד",
"אדוני" וכו'. הוא התייחס לכך בגיחוך, בהומור, וניכר שאין זו הצטנעות.
הוא רחוק מלהיות "הצנוע הידוע".
* התוודעתי לאורי אורבך לראשונה, כשהחל לכתוב ב"נקודה",
בטאון מועצת יש"ע, ומיד התאהבתי בכתיבתו, שמהרגע הראשון בלטה בשילוב של מסר
רציני וסגנון קליל, חף מקלישאות. נהניתי לקרוא אותו בעיתונות. אהבתי מאוד את ספרו
הכל כך מצחיק, ושוב - אותו הומור עצמי – "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי–חילוני.
אהבתי את ספרי הילדים שלו.
ההיכרות האישית בינינו הייתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, והוא
עיתונאי האוהד מאוד את מאבקנו.
* כיוון שהיה אהוב על יריבים פוליטיים, הדביק לעצמו, באירוניה העצמית
המאפיינת אותו, את הביטוי שהמציא "דתי מחמד". דרך האירוניה העצמית, הוא
ביקר את היריבים המתהדרים שיש להם דתי שהם מסתדרים אתו, כהוכחה לפתיחותם. מתוך
"סבא שלי היה רב": "דתי מחמד - דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג
אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין'. ממציא
הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי
מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך".
* משפט אחד המגלם בעיניי את אורי אורבך, הוא "אין סאטירה
בימין". בשנות ה-90 ערך אורבך מדור סאטירי משובח ב"נקודה",
"הלחי השניה". הסלוגן של המדור היה "אין סאטירה בימין". כלפי
מי הופנתה האירוניה הסאטירית? כלפי הימין המתנחלי, המצטייר כרציני מדי, כבד ראש
מדי, המזלזל בחשיבותם של הומור וסאטירה ורואה בהם פינוק, מותרות, ליצנות? כלפי
השמאל המזלזל בימין, המציג את הימין ככוחני אך חסר כישרון יצירתי בכלל וסאטירי
בפרט? מן הסתם, שתי התשובות נכונות. עצם הסלוגן "אין סאטירה בימין"
ככותרת משנה לטור של סאטירה בימין, היא הברקה אורבכית טיפוסית של "הפוך על
הפוך". זה אורי אורבך.
* מכל מפעליו של אורי אורבך, אהבתי במיוחד את התכנית "המילה
האחרונה" בגל"צ. זו אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. שיח של דתי
וחילוני, איש ימין ואיש שמאל, לא של שנאה, מרירות ותוקפנות, אלא מתוך קרבה,
ידידות, ברוח טובה, הומור ואירוניה עצמית. בדרך זו, מאזיני התכנית שעקבו אחריה
לאורך השנים נחשפו לתופעה הייחודית והמרתקת, של התקרבות מתמדת בין בעלי הפלוגתא.
בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית,
התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי
הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים.
במערכת הבחירות הנוכחית, רוויית השנאה וההסתה, הלעומתיות וה"הם
או אנחנו" ההדדי, "המלה האחרונה" היא מופת של דרך אחרת והוכחה
שאפשר גם אחרת.
* מי המציא את "העם עם הגולן", הסלוגן המצליח של ועד יישובי
הגולן במאבק נגד הנסיגה, בשנות ה-90?
להצלחה אבות רבים. אני יכול להעיד, שהסלוגן לא נוצר על שולחן ועד
יישובי הגולן ואפילו לא בגולן. הנהלת ועד יישובי הגולן אימצה אותו (אגב, אני לא
תמכתי בכך, לבושתי), אך הוא הגיע מהשטח, בירושלים.
אורי אורבך הוא אחד הטוענים לאבהות על הסיסמה. בשל צניעותו הרבה, אני
מאמין לו. אין לי ספק שהוא לא היה מתהדר בנוצות לא לו.
* זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת
שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אֵם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר
רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת
ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון,
שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא
אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).
* גם לפוליטיקה אורבך הביא את הרוח הייחודית שלו, ולכן היה אהוב על כל
קצוות הקשת הפוליטית. ברוח הטובה שהשרה סביבו, בחוש ההומור השופע ממנו, באירוניה
העצמית – היטיב לייצג את עמדותיו והשקפותיו.
אורי אורבך ניחן בקסם אישי רב, אך לא בכריזמה מנהיגותית. אין לו
"הרצח בעיניים" והאמביציה הפוליטית שהיא תנאי הכרחי למנהיגות. הוא איש
של השפעה בשיחות אחד על אחד, בהשפעה מאחורי הקלעים.
אורבך הוא האדריכל של "הבית היהודי" במתכונתה הנוכחית, כולל
גיוסו של נפתלי בנט ודחיפתו למנהיג ובעיקר – הפתיחות לישראליות החילונית. המציאות
הבלתי נתפסת, שבה המפד"ל (!) בוחרת במקום הראשון בפריימריז אישה (!!), ועוד
אישה חילונית (!!!), היא התגלמות המהפכה שחולל אורבך.
* האנשים האוהבים את האנושות, לא תמיד אוהבים בני אדם. לעתים, יש יחס
הפוך בין אהבת האנושות לאהבת אנשים. אורי אורבך היה אוהב אדם. הוא היה מענטש. כל
כך התאים לו, מכל משרדי הממשלה, לעמוד דווקא בראש המשרד לאזרחים ותיקים ולפעול
באהבה למענם.
* כאשר הנשיא רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, ביום השנה
לטבח, אורי אורבך התלווה אליו. יש להניח שאורבך לא הלך לקושש קולות בכפר קאסם לבית
היהודי. סביר להניח שהוא גם לא הלך לשם כדי לקושש קולות לעצמו בפריימריז של הבית
היהודי. הוא הלך לשם, כי הוא היה בן אדם.
* האבל האותנטי על מותו של אורי אורבך חוצה מגזרים והשקפות, אבל... יש
גבול. בעיתון החרדי "המודיע", מופיעה ידיעונת קצרצרה ולקונית על מות השר
אורבך, בשולי ע' 2. בעיתון החרדי "יתד נאמן", לעומת זאת, הידיעונת
הקצרצרה והלקונית מופיעה בתחתית ע' 26. ולא בכדי. דרכו של אורי אורבך היא השתלבות
בישראליות, בתרבות הישראלית, בחברה הישראלית. ואין דבר המפחיד את החרדיות, יותר
מהמסר הזה. אני מאמין שחרדים רבים כמהים לדרכו של אורבך ויפרצו את ההסגר הבדלני של
"המודיע" ו"יתד נאמן".
* בימים אלה של קיטוב ושנאה, כולי תקווה שדרכו של אורי אורבך תאמר את
המילה האחרונה.
יהי זכרו ברוך!
* אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי
שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.
זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא
יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת
המידות הציבוריות. מן הראוי שהציפיה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו
עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות
לגמרי מאלו שמייצג נתניהו.
טוהר מידות, נקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים
שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.
* הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו
בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה בשם הריסון
התקציבי והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון
אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.
* השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם
השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ
עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על
החוק, בבחירות 1999.
איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים
ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?
* חשבתי לכתוב, שמעניין כיצד תתייחסנה המפלגות הדתיות, "השותפות
הטבעיות", להעסקת החשמלאי בשבת. אם חשבתי לכתוב, למה לא כתבתי? כי יום הכיפורים
אינו עניין של הדתיים. איזה יהודי לא יתקומם על ההעסקה הזאת?
* מעבר לביקורת האישית על התנהלותו של נתניהו, יש לשנות את החוקים,
הנורמות וכללי המשחק בנוגע להתנהלות ראשי הממשלה. הציבור מעמיד לראש הממשלה דירת
שרד ומממן בצדק את כל הוצאותיה. אין כל סיבה שהציבור יממן ולו באגורה שחוקה אחת את
הוצאות ביתו הפרטי, למעט אבטחה.
הטענה שראש הממשלה מארח גם בביתו הפרטי אינה רצינית. הציבור העניק לו
דירת שרד כדי שיארח בה. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, שיממן באופן פרטי את
האירוח, ממשכורתו המכובדת שאף אותה הוא מקבל מן הציבור.
* "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של הפושע המורשע אהוד
אולמרט, גדול המושחתים בתולדות מדינת ישראל, הוא האחרון שיכול להטיף לטוהר מידות.
כעת, הוא מעמיד במבחן את היועץ המשפטי, וכותב תחת הכותרת "יועץ משפטי
למבחן" שמבחנו של ויינשטיין הוא החלטה להורות על חקירה פלילית נגד נתניהו.
כלומר, היועץ המשפטי אינו צריך לבחון את החומר, לבחון את הראיות, לבחון אם יש בכלל
עילה לחקירה, כי עיתון הבית של המושחת כבר החליט שיש מקום לחקירה פלילית. ועכשיו, המבחן
של ויינשטיין הוא האם הוא יתיישר.
* הנדוניה שאובמה מתכוון להציג כהישגו בהסכם מינכן 2 שהוא רוקם עם
איראן; הסכם שיהפוך אותה למעצמת סף גרעינית בחסות המערב, אמורה להיות מחויבות של
איראן להילחם בדאעש.
איראן היא דאעש שיעית. דאעש היא איראן סונית. אין כל הבדל מהותי בין
איראן ודאעש, אבל איראן מסוכנת יותר כי היא חזקה יותר. איראן גרעינית תהסס להשתמש
בנשק הגרעיני כפי שדאעש מהססת לערוף ראשים ולשרוף שבויים חיים.
המלחמה של איראן בדאעש אינה טובה שהם עושים לאמריקאים, אלא אינטרס
איראני במסגרת המלחמה בין שיעים וסונים. אולם המלחמה הפנים איסלמית אינה משנה את
העובדה, שמדובר בזרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם, על שלום
ארה"ב ועל שלומה של ישראל.
* נאומו של ראש הממשלה בפני בתי הנבחרים בארה"ב,
הוא אירוע חדשותי ממדרגה ראשונה, וכלל אין צורך להסביר מדוע. מובן מאליו שיש לשדרה
בשידור חי בכל הערוצים. העתירה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לפסול את השידור, היא
סחריר בחירות ציני, מכוער וילדותי. החלטתו של השופט ג'ובראן לשדר את הנאום בהשהיה של
5 דקות מגוחכת. מבחינה עניינית, חמש הדקות הללו לא תעלינה ולא תורדנה. מבחינה סמלית,
זו כניעה לסחריר עלוב.
* ברוך מרזל וחנין זועבי הם שני צדדים של אותו מטבע. מרזועבי. שניהם
מייצגים קנאות לאומנית-גזענית חשוכה. בתור שכאלה, הם מאתגרים את הדמוקרטיה
הישראלית, את גבולות חופש הביטוי, את מהות הדמוקרטיה המתגוננת. אפשר להחליט
שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל אותם ולהחיל עליהם את חופש הביטוי וחופש
הייצוג ואפשר להחליט שהדמוקרטיה צריכה להתגונן מולם. אולם החלטה המפרידה בין
השניים היא בלתי סבירה בעליל.
כצפוי, יצא מאמר המערכת של "הארץ" בהגנה נלהבת על זועבי
וקריאה לפסול את תמונת הראי שלה. צביעות.
* סרטון הזוועה של ועד מתיישבי השומרון מוכיח
שהדר שטירמר גידל תלמידים וחקיינים יהודים.
* אורי משגב גינה את השימוש בנאצים שנעשה בסרטון של ועד מתיישבי
השומרון. אלא ששום סרטון לא יוכל להתחרות בשימוש שמשגב עושה בנאצים ובשואה, נגד
מדינת ישראל.
* התערבותו הגסה של נתניהו בהרכבי השיפוט של פרסי ישראל, פגעה באחד
הסמלים הבולטים של הממלכתיות הישראלית. התפטרות המחאה של השופטים האחרים הייתה צעד
נאה ומכובד של סולידריות. משיכת המועמדות של סופרים וחוקרים הייתה צעד מתבקש, של
מי שאינם חפצים בפרס המוכתם בקומיסאריות גסה.
טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שסיפק לנתניהו את הסולם לחזור בו. טוב
עשה ראש הממשלה שמיהר לקחת את הסולם ולרדת מן העץ. טוב עשה נשיא המדינה שקרא לכל
חברי ועדות השיפוט והמועמדים לפרסים לחזור בהם מהתפטרותם ולהשיב את מועמדותם. טוב
עשו השופטים והמועמדים שנענו לקריאה. מן הראוי להתגבר על המשבר הזה, ולנסות לשקם
את מעמדו הממלכתי של הפרס שחולל.
חבל שחלק מן השופטים והיוצרים, ובראשם דוד גרוסמן, שהוא אחד הסופרים
הגדולים בתולדות הספרות העברית ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר (אף שעמדותיו
הפוליטיות רחוקות ממני ת"ק על ת"ק פרסה), ממשיכים לשבור את הכלים ולשחק
ברוגז. דומה שהם די נהנים מן המשבר ואינם חפצים להטות שכם לתיקון.
אולם יש מי שגם זה לא מספיק להם. אורי משגב ועודא בשאראת פרסמו מאמרים
ב"הארץ", בהם הם גינו את הסופרים על כך שפרשו והסירו את מועמדותם רק
אחרי הפגיעה הנקודתית בעולם הספרות. היה עליהם מזמן להחרים את פרס ישראל. למה?
וכאן הם מונים את כל הזוועות של המדינה המפלצתית הנוראה הזאת, אותה הם מתארים
במיטב התיאורים הדמוניים של קמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד קיומה של ישראל,
של הגרועים שבאנטישמים בעולם. וכדרכם של אנשי ה-BDS האנטישמי הנתעב, המסיתים
להחרמת מדינת ישראל, הם מסיתים את היוצרים להחרים את פרס ישראל, המסמל את המדינה
השנואה עליהם כל כך.
ההבדל היחיד בין מאמריהם של אורי משגב ועודא בשאראת לבין הסרטון של
ועד מתיישבי השומרון, הוא שכאן מדובר באנימציה וכאן בפובליציסטיקה.
* על פי ההדלפות מן "המחנה הציוני", אחד השינויים המרכזיים
שיוביל ראובן אדלר, האסטרטג החדש של הקמפיין, הוא הסתרתה של ציפי לבני. מסתבר
שלבני אינה נכס אלקטורלי, אלא נטל אלקטורלי.
איחודים יוצרים באזז של סנרגיה, של התלהבות בגוש. כך עשתה גם ההליכה
המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה". אלא שמה שיצר זאת היה עצם ההליכה
המשותפת, ולא הרוטציה ההזויה של הראשים. הרי ברור היה שאין כל היגיון בכך שמי
שעומדת בראש רשימה שאינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים, היא מכפיל כוח המצדיק
רוטציה. רוטציה היא צעד בעייתי בפני עצמו, פגיעה ביציבות השלטונית. רוטציה נעשית,
בלית ברירה, במקרה של הקמת ממשלה בין שתי יריבות שאף אחת מהן אינה יכולה להקים
ממשלה, כפי שהיה בממשלת האחדות ב-1984. רק בסיטואציה הייחודית הזאת, לא היה מנוס
מרוטציה, כי אף צד לא היה מוכן להעניק ליריבו שלטון מלא לכל התקופה. אין חיה כזאת
רוטציה על ראשות הממשלה בין שני מנהיגים מאותה רשימה, כי יש בכך מפגן של אי אמון
במוביל. אילו היה מדובר באיחוד בין שתי מפלגות זהות בגודלן ובסיכוייהן, ניתן היה
לתרץ את הרוטציה בחוסר יכולת להכריע בין שתי המפלגות. אבל במקרה הזה? מדובר בסך
הכל באמביציה מטורפת של לבני, ובאובססיה שלה להיות ראש הממשלה בכל מחיר.
האמירה "שנינו הנחנו בצד את האגו", כל כך מגוחכת במקרה כזה.
הרי גם במסיבת העיתונאים הזחוחה, אי אפשר היה להתעלם מהפיל הענק במרכז החדר – האגו
של לבני.
העסקה הזאת פגעה גם בהרצוג, שהצטייר כמנהיג חלש, כחסר חוט שדרה, נעדר
יכולת עמידה וכמי שנכנע לסחטנות חסרת שחר ומתקפל מול איום באקדח צעצוע. ניתן היה
לצפות ממנו להצעה נדיבה באמת ללבני – שריון המקום החמישי ברשימה והבטחה לכהן כשרה
בממשלתו וכחברה בקבינט. אולם פחדו מפני תוצאות המו"מ המקביל שהיא ניהלה עם
יאיר לפיד שיתק אותו, והוא התרסק.
הופעתה המרושעת והזחוחה של לבני ב"מצב האומה", שבה לצד
פנינים כמו "להוריד את הזבל" ו"קוסאממו" היא גם התפארה בכושר
ניהול המו"מ שלה, כפי שבא לידי ביטוי בהישגיה במשאים ומתנים עם נתניהו לפני
שנתיים ועם הרצוג היום, היו ממש פיגוע קטלני נגד "המחנה הציוני". אילו
הליכוד היה גונז את כל סרטוניו, ובמקומם מפיץ את מופע האימים של ציפי לבני, הוא
היה מבטיח מזמן את ניצחונו.
כעת אדלר מנסה להסתיר את לבני. לא תשמעו את המילה רוטציה עד הבחירות.
זה לא מאוחר מדי?
* הפושע המורשע, לוקח השוחד והגנב, אריה דרעי, מנהיג את המפלגה שכבר
שלושים שנה מנציחה את העוני ונאבקת נגד כל רפורמה שעלולה חלילה לשדרג את מצבם
הסוציואקונומי של מצביעיה הפוטנציאליים. היא מנציחה את הבערות, נלחמת נגד לימודי
הליבה, נלחמת נגד ישראליזציה של הציבור שלה ופועלת להפיכת דורות של מזרחים לבני
דמותם של החרדים האשכנזיים הבדלנים.
בסרטון תעמולה של ש"ס, נושא דרעי נאום חוצב להבות שבו הוא מציג
את עצמו ואת מפלגתו כמעין רובין הוד מודרני, שייקח מהעשירים ויחלק לעניים. ובהסתה
דמגוגית מרושעת, הוא מונה בין העשירים את הקיבוצניקים האשכנזים ש"בניהם
מקבלים וילה עם צימר".
השקרן נשאר שקרן. הפושע נשאר פושע. המסית נשאר מסית. הדמגוג נשאר
דמגוג.
* איני יודע האם יש אמת בחשדות נגד ברק. אלה חשדות חמורים ביותר. אני
מקווה שברק יפריך אותם, ואם לא – יהיה עליו להיענש במלוא חומרת הדין.
אבל אני מודה, שכאשר את החשדות מעלה אולמרט, קשה לי שלא לפקפק בהם.
אולמרט הוא איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. פושע פלילי מורשע, העומד
לרצות כמה שנים טובות בכלא.
אם הוא, כראש ממשלה, ידע ששר הביטחון המכהן תחתיו לוקח שוחד במיליונים
במסגרת תפקידו כשר ונתן לזה לקרות, הוא שותף לפשע.
* האם הניצב של ניצב משנה ניצב פחות מן הניצב של הניצב?
* ביד הלשון
בפינה הקודמת עסקתי בצירוף המילים "חינם אין כָּסֶף".
ונשאלת השאלה, למה כָּסֶף בקמץ, ולא כֶּסֶף בסגול, כפי שאנו רגילים?
או אולי עדיף הניסוח של חידון התנ"ך העולמי, מתוך המערכון בכיכובם
של אורי זוהר ואריק איינשטיין: גֶּפֶן במובן גָּפֶן או גָּפֶן במובן גֶּפן?
התשובה היא, שמקובל בעברית המקראית, שהמילה האחרונה לפני סוף פסוק
(טעם המקרא המסיים את הפסוק) ואתנחתא (טעם המקרא המורה על הפסקה קלה באמצע המשפט) שומרת
על צורתה הקדומה, הארוכה. וכך, בהברה שלפני האחרונה הסגול, ולעתים השווא, הופך
לקמץ.
ניתן לראות זאת בדוגמה נוספת מפרשת "משפטים" בה מופיע
הצירוף "חינם אין כסף": "וְאִם-אָסוֹן
יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל
תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה
תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". במילים נָפש, רָגל וָפצע, הסגול הפך לקמץ.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
