הבלוג של אורי הייטנר

אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.

זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות.

הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.

השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.

איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?

מדוע אנו כה מקלים ראש בשחיתות?

אני רואה שני קלקולים יסודיים בחברה הישראלית, שהם הגורם לתופעה – אתרוגיזם ופליליזם.

האתרוגיזם הוא הנכונות שלנו להעלים עין ולסלוח לשחיתות של אנשים מתוך המחנה הפוליטי שלנו. שדר הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' סיפר לאחר ההתנתקות שחבריו והוא בתקשורת עטפו את שרון כאתרוג וגוננו עליו, כדי לא לקלקל את המהלך שהוביל. אך זה לא רק שרון, זו לא רק התקשורת. זהו קלקול יסודי בחברה הישראלית. במקום שהראשונים שיצאו נגד מנהיג מושחת, יהיו בוחריו, אנשי מחנהו ומפלגתו, אלה שנתנו בו את אמונם והוא מעל בו, אצלנו המחנה מתגייס להגן על "המושחת שלנו" ולתקוף את "המושחת שלהם". כלומר, השחיתות, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה. השאלה אינה האם אתה מושחת או ישר, אלא האם אתה "משלנו" או "לא משלנו".

היטיב לבטא זאת הרצוג בראיון משותף של ציפי לבני ושלו ליעקב אילון בערוץ הראשון. אילון הקריא תגובה קשה וחריפה של ציפי לבני על זכות השתיקה של הרצוג, שאמרה לפני כ-15 שנים. תגובתו של הרצוג הייתה: "זה לגיטימי לחלוטין. היא הייתה אז באופוזיציה ותפקידה היה לתקוף". במשפט זה הוא תאר את המשחק הפוליטי הצבוע בנושא השחיתות. במשחק הזה, תפקידו של השלטון להיות מושחת. תפקידה של האופוזיציה לתקוף את השחיתות של השלטון. כיוון שלבני הייתה באופוזיציה היא מילאה את משימתה, תקפה את השלטון וזה בסדר. בכך העיד הרצוג על חבריו ועליו התוקפים את נתניהו. הם אופוזיציה, ולכן הם תוקפים אותו על שחיתותו. אם הם יעלו לשלטון, יהיה תורם להיות מושחתים, האופוזיציה תשחק את המשחק ותתקוף אותם וחוזר חלילה. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש.

הביטוי הבוטה ביותר של התופעה הוא העיתון "ידיעות אחרונות". עיתון זה שימש כעיתון הבית של אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, ונתן לו גיבוי מוחלט, אפילו אחרי הרשעתו. הוא המשיך לראות בו את האיש הראוי להנהיג את המדינה. לעומת זאת, מאחר והיום העיתון הוא בעיקר אופוזיציה לנתניהו, הוא אוחז פתאום באמות מידה טהרניות מאין כמותן ומצליף ביועץ המשפטי לממשלה ובמבקר המדינה על הרפיסות שהם מגלים, כביכול, בטיפולם בנתניהו.

האתרוגיזם הוא המדמנה שבה צומחת השחיתות. כאשר כל מנהיג יודע שהתנהגותו לא תפגע ביחס של תומכיו אליו, אין לו עכבות.

הפליליזם, שהוא תופעת משנה של המשפטיזם, הוא הורדת רף הציפיות שלנו ממנהיגינו, לסף הנמוך של העבירה הפלילית.

מן הראוי שהציפיה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצגים מנהיגינו. טוהר מידות, נקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.

היום, הציבור אינו דורש ממנהיגיו נורמות גבוהות וכלל אינו מצפה מהם לשמש דוגמה ומופת. כל מה שאנו דורשים ממנהיג, הוא לא להיות עבריין פלילי. מבקר המדינה פרסם דו"ח קשה ביותר על נורמות ההתנהגות של ראש הממשלה. במקום שנתניהו יקום כמנהיג וייקח אחריות, הוא שולח פרקליטים, כי הכל משפטי. והמסר המרכזי שלהם הוא שאין כל דבר פלילי בדו"ח. כלומר, מה שאינו פלילי, הוא כשר. מסריח, אבל כשר.

וכאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.

הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג ציבור ובוודאי לא ראש הממשלה.

עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון", אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?

השופט דן כהן הורשע בקבלת שוחד (אגב, גם המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף"). האם אחרי שירצה את עונשו, נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?

דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג, ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות – פליליות. ואם הוא החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

האתרוגיזם והפליליזם אינם קלקולים של המנהיגים. הם אינם קלקולים של המערכת הפוליטית. הם קלקולים שלנו, של החברה הישראלית. אנחנו נותנים למנהיגינו אשראי לשחיתות. 

* "שישי בגולן"