הבלוג של אורי הייטנר

מכל המשאים והמתנים עם סוריה על נסיגה מהגולן, המסוכן ביותר היה המו"מ שניהל אהוד ברק. ברק היה נחוש להגיע להסכם, והשליך עליו את כל יהבו. הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מדויק. שום נושא אחר (כולל המו"מ עם הפלשתינאים, לבנון, כלכלה וכו') לא העסיק אותו באותה תקופה, ואי אפשר היה להזיז אותו כמלוא הנימה מן המטרה אליה היה מבויית. הוא היה הקרוב ביותר מכל ראשי הממשלה להשגת ההסכם. בסופו של דבר הוא הציע לחאפז אסד הצעה קיצונית ומרחיקת לכת, שאי אפשר לסרב לה. הוא הציע לו נסיגה מכל הגולן, אך לא עד הגבול הבינלאומי, אלא בעצם יותר מאשר מכל הגולן – גם מאזורים שסוריה כבשה מישראל בשנות החמישים, כמו חמת גדר, רמת בניאס ועוד. הוא הציע למסור לידיו את הגולן ריק מיהודים, אחרי חורבן כל מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן.

אך כאשר הנשיא קלינטון עלה לרגל לפגישה עם אסד בז'נבה, כדי למסור לו את ההצעה ההיסטורית של ברק, אסד דחה את הצעתו על הסף. הוא דחה אותה, כיוון שברק התעקש על רצועונת של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת. ואסד דרש את כל השטחים עליהם השתלטה סוריה תוך הפרת הסכמי שביתת הנשק מ-1949, כולל חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מעין גב עד שפך הירדן.

לעולם לא נדע, מה היה קורה אילו ברק הציע נסיגה גם מחוף הכינרת. האם אסד היה מקבל את ההצעה או היה מוצא תירוץ אחר לדחות אותה כדי להימנע מהסכם עם ישראל. אך דבר אחד ניתן לקבוע – ברק ידע ברמה גבוהה של ודאות, שאסד ידחה את הצעתו. מה גרם לברק, שהיה כה נחוש להגיע להסכם, להתעקש על חוף הכינרת?

לזכותו ייאמר, ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון, שבפגישה שקיים ברק עם הנהגת ועד יישובי הגולן מיד לאחר היבחרו, הוא אמר לנו שיש לו קו אדום אחד בלבד: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת", כלשונו.

ואף על פי כן, אני משוכנע, שאחרי כל ויתוריו הוא היה מוותר גם על הקו האדום הזה, אלמלא הבין שהוא עומד להיכשל במשאל העם. בספרו של רביב דרוקר "חרקירי", הוא מתאר כיצד ברק היה מכור לסקרים, ואף ניסה באמצעותם להנדס את דעת הקהל. בכל סקר וסקר, לא היה רוב להסכם המתגבש, גם כאשר הוכנסו לתוכו "דובדבנים"; הישגים של ההסכם כמו ביטול שירות המילואים, קיצור השירות הצבאי, יכולת להיכנס לרכב ולנסוע לאירופה וכו'. ברק הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם והבין שאם יפסיד במשאל העם יתקשה להמשיך בתפקידו, ולכן הכניס עז, שידע שיביא לפיצוץ המו"מ.

אנו, ועד יישובי הגולן, ניצחנו במאבק על הגולן. עמדתנו הייתה חד משמעית – הגולן כולו בריבונות ישראל. מעולם לא השמענו עמדה אחרת. אך השכלנו, בכל פעם שיצאה מפינו המילה "נסיגה", לציין "נסיגה מהגולן עד הכינרת". חשוב היה לנו ליצור בתודעת הציבור את התובנה, שמדובר בנסיגה מחוף הכינרת. התודעה הזאת חלחלה לדעת הקהל.

אילו אסד היה מקבל את ההצעה, סביר להניח שברק היה מציג את "הישגו" הגדול – הכינרת כולה בידינו. הוא היה מעמת את ההישג הזה, עם האיומים והאזהרות שלנו, כדי לפגוע באמינותנו. אבל בסופו של דבר, עמידתו על שלמות הכינרת, גרמה לאסד להפסיק את המו"מ. כך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי – הסכם על נסיגה מהגולן.

****

אני מוצא דמיון רב בין המו"מ ההוא, לבין המו"מ שמנהל אובמה עם איראן, על הסכם בנושא הגרעין. כמו ברק אהוד, גם ברק אובמה נחוש וממוקד מטרה, והמטרה שלו היא הסכם עם איראן, בכל מחיר.

בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל שנות הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, הייתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה הייתה הפסקת תכנית הגרעין האיראנית. כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.

האם ניתן לסכל את ההסכם המסוכן הזה? אין אפשרות לשכנע את ברק אובמה לשנות את דרכו. אולם ניתן להרתיע אותו, הרתעה פוליטית. רק אם דעת הקהל האמריקאית תהיה נגד ההסכם ובתי הנבחרים יהיו נגד ההסכם, ניתן יהיה למנוע את ההסכם.

דעת הקהל לא יכולה לגרום לאובמה לדרוש לפתע את ביטול פרוייקט הגרעין האיראני. אולם דעת הקהל עשויה לגרום לו להעלות את סף הדרישות שלו מאיראן או לפחות לבלום את הידרדרותו על המדרון החלקלק של הכניעה לאיראן. דעת קהל שלילית נגד ההסכם, תוכל לסמן לאובמה את חוף הכינרת עליה יתעקש במו"מ עם איראן, כדי שאיראן תפוצץ את המו"מ. זו הדרך היחידה בה ניתן להציל את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות מאסון.  

במצב הקיים, שבו אין דרך להשפיע על אובמה אלא דרך דעת הקהל ובתי הנבחרים, ישראל אינה יכולה להשתמט מהמאמץ להשפיע על דעת הקהל ובתי הנבחרים, כי העניין הוא בנפשה. ראש ממשלה ישראלי שלא יעשה כל מאמץ להשפיע על המערכת האמריקאית, כמו בנאומו של נתניהו בפני בתי הקונגרס, ימעל בתפקידו, ימעל באחריותו, ימעל במחויבותו העליונה לעתידה של ישראל.

****

התנהגותה של האופוזיציה, שמשיקולי בחירות בלבד לא התייצבה כראוי לצדו של ראש הממשלה במהלך החשוב הזה, תיזכר לדיראון עולם כקלונהּ.

אך גם נתניהו עשה שגיאות חמורות, ובראשן – החלטתו הפוחזת והנמהרת לפרק ללא כל סיבה אמתית את הממשלה ולגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, דווקא בעיתוי הקריטי הזה, כאשר כל מעיינינו צריכים להיות מופנים, באחדות לאומית מקיר לקיר, לסיכול סכנת ההסכם.

נאומו המצוין של נתניהו היה חשוב ביותר. אסור היה לו להימנע מן הניסיון לדחוף את האצבע בסכר ולהשפיע במקום שבו סיכויי ההשפעה הם הגדולים ביותר. אולם בסופו של דבר, יבחן הנאום במבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם.

* "שישי בגולן"