* כותרת
העל באתר "הארץ", מעל כל פשקווילי השטנה לנתניהו ולמאבק נגד הגרעין האיראני,
הוא "יום השואה". ניסיון להגחיך את נתניהו, אך למעשה המשך המהלך שאותו מוביל
אורי משגב - גימוד השואה והגחכתה, ציורה של ישראל כנאצית ומלחמת חורמה נגד הפקת הלקח
מן השואה, כיוון שהפקת הלקח מן השואה היא הציונות, שבעיני דבוקת שוקן היא תועבה.
* פשקוויל בלע מאוס נגד נאום נתניהו, כתבה רווית
הכט ב"הארץ". את הנאום היא כינתה "נאום", האשימה אותו כ"גזעני"
ו"איסלמופובי", כמובן האשימה אותו ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה והרג המוני,
את נתניהו היא הגדירה כ"חייל צייתן של איל הון רפובליקאי הנלחם בשלטון הדמוקרטי",
את ארה"ב היא גינתה על תמיכתה בישראל וכו'.
הקטע הדוחה ביותר בפשקוויל הנאצה, הוא האופן
בה היא תיארה את חתן פרס נובל, איש הרוח הדגול, ניצול השואה אלי ויזל: "בובת סמרטוטים
מהשואה", כמתחרה באורי משגב בהגחכת השואה וגימודה.
והדבר החמור ביותר – "הארץ" לא העלה
את פשקוויל השטנה במדור הדעות, אלא ככותרת הראשית (!) של האתר, בשעות שלאחר הנאום.
* באופן חד פעמי, רווית הכט כתבה (במאמר
אחר) משפט נכון: "מרזל
ודומיו עושים שירות דווקא לשמאל".
* חמי שלו היה פרשן מדיני ב"ישראל
היום" ועבר להיות פרשן מדיני ב"הארץ". וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר,
הוא שברגע שהפך מפרשן מדיני ב"ישראל היום" לפרשן מדינית
ב"הארץ", דעותיו השתנו מיד, מדעותיו של מו"ל "ישראל
היום" לדעותיו מו"ל "הארץ". ונשאלת השאלה: האם עמדותיו הן
העמדות שהביע ב"ישראל היום" וב"הארץ" הוא משמיע את קול
אדוניו? האם עמדותיו הן העמדות שהוא מביע ב"הארץ" וב"ישראל
היום" הוא השמיע את קול אדוניו? או שמא כלל אין לו דעות, והוא רק יודע להשמיע
את קול אדוניו? כלומר, שכפרשן, ההתמחות שלו היא להיות הפרשן של מחשבות הבוס.
* בגיליון שבת של "הארץ" חמי שלו
כתב מאמר ממש אנטישמי ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", על המלחמה
שתפרוץ אם נתניהו יצליח לשכנע את הקונגרס לסכל את ההסכם עם איראן. תהיה זו מלחמה
באשמת היהודים, ככתוב בפרוטוקול ג' של "הפרוטוקולים של זקני ציון". תהיה
זו הוכחה לכוח היהודי השולט בעולם, עם הלובי היהודי ו"המיליארדר היהודי"
וכו'. לא. חמי שלו לא כתב בדיוק כך. הוא הזהיר, שהאנטישמים יראו בנאום ביבי הוכחה
לכך, ושהם – לא הוא, חלילה - יאמרו זאת. כלומר, הוא מראש מאשים אותנו באנטישמיות שתופנה
כלפינו, אם לא ייחתם הסכם שמסכן אותנו. המסקנה היא כמובן שהאסון הגדול ביותר הוא שלא
ייחתם אותו הסכם, המקבע את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.
לכן הוא גם חוזר על הטענה שנתניהו לא הציע
אלטרנטיבה. כלומר, הוא טוען שנתניהו כן הציע אלטרנטיבה, אך היא לא ממשית, כי האיראנים
אינם מוכנים לה. זו גישה של הסכם בכל מחיר. למען הסכם בכל מחיר, חייבים להציע הצעה
שאיראן תסכים לה. ואיראן תסכים רק להצעות שישרתו את מטרת העל שלה – להיות מעצמה עם
נשק גרעיני.
* מתוך מאמר של אורי אבנרי
ב"הארץ": "ההכרעה היא בין שתי מדינות שונות — המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית,
שעליה חולם הימין הקיצוני ואותה הוא מקדם יום יום ושעה שעה, או המדינה הפתוחה, ההומניסטית,
הדמוקרטית, שעליה חלמו הרצל וז'בוטינסקי, ויצמן ובן־גוריון. לא פחות". אני ערכתי בעבר מחקר אקדמי מקיף על אורי אבנרי
וקראתי אלפי מאמרים שלו משנות החמישים והשישים. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו
כחלופה למשטר בן גוריון. הוא טען שההכרעה היא בין שתי מדינות שונות: המדינה
הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית שעליה חולמים בן גוריון ומפא"י לבין
המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית שעליה חלם "הנוער העברי", שהוא
היה מייצגו האולטימטיבי. פתאום אבנרי נהיה בן גוריוניסט... אגב, בן גוריון נלחם
באורי אבנרי ובעיתונו, באמצעות השב"כ, כפי שהיום לא היה עולה על דעתו של
שלטון כלשהו. הוא גם התכוון להוציאו מחוץ לחוק ולאסור את אבנרי על פי תקנות שעת
החירום, ומי שמנע זאת היה ראש האופוזיציה מנחם בגין.
* שלמה זנד, יוצר ערימות הזבל ("ספרים")
של הכחשת העם היהודי וארץ ישראל, מטיף במאמר ב"הארץ" לתמוך בבחירות ברשימה
הערבית המשותפת. אין זה פלא שמי ששולל את הלאומיות היהודית תומך בלאומנות הערבית.
מיום ליום אני מתרשם, שהרשימה שתזכה לרוב בקרב
כותבי המאמרים ב"הארץ" היא קרטל הלאומנות הערבית.
* לפני מספר שנים כתב שוקן מהו בעיניו
הפתרון הסופי – נישואי תערובת עם ערביי ישראל. בינתיים העיתון שלו מוביל נישואי
תערובת אלקטורליים עם קרטל הלאומנות של ערביי ישראל.
* במאמר ב"הארץ", יוסי קליין שב
ושופך אש, גופרית ובעיקר זבל על מלחמת "צוק איתן". את נפילת 73 החללים
הוא מגדיר "מוות מיותר", ומכנה אותו "מחדל 73". יש לו טענות
אפילו למשפחות השכולות ששותקות.
אין כמעט יום מאז מלחמת המגן הזאת, מלחמת האין
ברירה שאין צודקת ממנה, שלא מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד המתגולל
במלחמת "צוק איתן". מבחינתם, זה היה בסדר גמור שתושבי הנגב המערבי
ימשיכו לחטוף "טפטופים", העיקר שיהיה שקט ברח' שוקן.
ב-1955, אחרי ש"הארץ" התייצב
בתקיפות נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד
בן גוריון: "אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים
בכינרת... אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט".
* טענת המתנגדים לפעולת כינרת, הייתה שצריך
להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק
"הטרדות קלות ערך". כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי": "נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
/ תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
/
יְרִיָּה רַק אַחַת,
לְשָבוּעַ בִּלְבַד, / אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים
... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? / וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת
קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם,
בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, / יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח
מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. ... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה
מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם /
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ
– לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת / אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן
כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ...
".
* ynet קושש
כל תגובה שלילית בארה"ב על נאומו של נתניהו, והאיר עליה בזרקור ענק, כמוצא
שלל רב. אחת הכותרת היא ציטוט של פרשנית ב-CNN
שהשוותה את הנאום לד"ר סטריינג'לאב. בסרט "ד"ר סטריינג'לאב או איך
הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה", ד"ר סטריינג'לאב, אותו גילם פיטר
סלרס (כאת שאר הדמויות המרכזיות בסרט), הוא מדען מטורף המצית מלחמה גרעינית. השוואה
אליו של נתניהו, החותר למניעת מלחמה גרעינית, ולמניעת נשק גרעיני ממדינה מטורפת, ולמניעת
מירוץ חימוש מטורף באיזור המסוכן ביותר בעולם, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.
* בגיליון האחרון כתב אהוד בן עזר: "...ולעלובי החיים בתקשורת הישראלית שרק נגמר הנאום וכבר התחילו להשתין על נתניהו ולקבוע כי נכשל".
ואני רק שאלה: האם רק כשנגמר הנאום הם התחילו להשתין? ומה הם עשו קודם?
* גם אם לא כל הפרטים בכתבה של נחום ברנע בנוגע לוויתורים
של נתניהו מדויקים, אין ספק, שבאופן כללי זה היה הכיוון. דברים דומים, בנוגע
למו"מ שניהל נתניהו עם קרי כעבור כשנתיים, כבר התפרסמו, למשל בכתבה גדולה של ברק
רביד ב"הארץ" לפני חצי שנה, שלא הוכחשה.
הדבר מצביע על בעייתיות
משני צדי המתרס הפוליטי. מצד נתניהו, התוקף את המחנ"צ על ויתוריהם, כאשר הוא ויתר
כמותם. מצד המחנ"צ, המאשימים את נתניהו בהכשלת המו"מ ומציגים עצמם כמי שישיגו
שלום והסדר עם הפלשתינאים, כאשר הם יודעים שהם משקרים - נתניהו הציע הצעות מרחיקות
לכת באופן קיצוני, והן נדחו על הסף, כמו הצעות אולמרט, כמו הצעות ברק, כמו כל הצעה
שהוגשה להם או תוגש להם, שלא תכלול הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים ("זכות"
ה"שיבה").
* אפרופו מאמרו
של נחום ברנע על הוויתורים של נתניהו, להלן דברים שכתבתי ב-1.11.14:
השוואה בין המו"מ
שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין.
ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו
להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת
במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ"
ברק רביד ופרסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה
של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא
הייתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה
להצגת עמדות נתניהו במאמרו.
בנושא הגבולות,
ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". כמובן שהוא
לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי
שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי
1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים
שהוא מציע.
בנושא בקעת הירדן
רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן,
בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". פירוש האמירה, הוא שאין הוא מתכוון לכביש
90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה
והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ הייתה ותרנית לאין
ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד
באזור". הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע
במו"מ.
אפילו בנושא ה"פליטים"
גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון
"כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים
כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר
ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה
לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).
לא זו בלבד שעמדותיו
של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה
של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה
את הצעת אולמרט.
* אי אפשר להשוות בין מתווה רבין להצעות
נתניהו, בלי להבין את ההבדל בסיטואציות המדיניות.
בנאומו, רבין דן
לראשונה במתווה הסדר הקבע, לקראת המו"מ שעמד להתחיל. הוא הציב את הקווים האדומים
שלו במו"מ. אני מאמין, שגם אם הייתה חלה בהם שחיקה כלשהי, באופן כללי הוא היה
עומד עליהם. אגב, רבין לא המציא אותם. הוא הציג את הדרך של מפלגת העבודה מאז 1967,
בהתאמות אלו או אחרות למציאות בשטח. את המהפך המדיני הגדול ביותר בתולדות המדינה חולל
אהוד ברק בקמפ-דיווייד. ברק, פחז כמים - בחוסר אחריות, בפזיזות, ביהירות, בשחצנות של
"אני ואפסי עוד"; ללא כל החלטת ממשלה, ללא כל דיון בקבינט, על דעת עצמו,
מחק את כל הקווים האדומים של ישראל, עקף משמאל את מרצ, והציע הצעות מטורפות, מתוך גישה
משיחית של "אני מסיים בשבועיים מאה שנות סכסוך ישראלי ערבי". את המחיר כולנו
משלמים עד היום. אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, הוא שכנע את קלינטון להפוך את הצעתו,
"משופרת" לרעה, כ"מתווה קלינטון" ומיהר לקבל אותה וערפאת מיהר
לדחות אותה. את האבן שהוא זרק, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. וכך, כל מי שעומד על אפס
קצם של הקווים האדומים של רבין, נחשב "קיצוני". זאת המציאות שבה נתניהו מתמרן.
הוא לא נמצא במציאות עמה התמודד רבין, אלא במציאות של פוסט ברק. זה ההבדל. האם במציאות
הזאת הוא מתמרן נכון? על כך אפשר להתווכח. זה ממש לא פשוט. אך אין טעם להתכחש לכך שנתניהו
הציע את מה שהוא הציע, כפי שעושים חסידיו השוטים, מאז פרסום מאמרו של ברנע.
* חסידיו השוטים של נתניהו, מריעים לו כאשר
הוא עומד עמידה איתנה מול דרישות הפלשתינאים ותוקף את השמאל על ותרנותו, וכאשר
נגלית בפניהם תמונה המוכיחה בעליל שנתניהו הציע ויתורים מפליגים, לא פחות מהרצוג
ולבני, מיד משתחרר להם מצנח רזרבי וממנו קופצת בובה קשורה לקפיץ המדקלמת
"נוני מוזס שקרן מזימה קוסנפירציה".
* כאשר רבין היה ראש הממשלה ופרס שר החוץ,
סגן שר החוץ יוסי ביילין ניהל על דעת עצמו, מאחורי גבם ובלי ידיעתם, מו"מ
פרטי עם אבו-מאזן, מס' 2 באש"ף וברש"פ, על מתווה להסדר הקבע. במו"מ
ביילין דן על הנושאים שהיו טאבו בעיני רבין והציע הצעות מנוגדות לחלוטין לעמדות הממשלה.
רבין עמד על כך שבקעת הירדן "בפירוש
הרחב ביותר של המושג" יהיה אזור ישראלי בהסכם הקבע, ועל כך השתית את עיקר אסטרטגיית
"גבולות בני הגנה" בה דגל. ביילין הציע נסיגה מבקעת הירדן.
עקרון היסוד של רבין היה "לא תהיה
נסיגה לקווי 4.6.67", גם מטעמים עקרוניים – העובדה שהשטחים נכבשו במלחמת מגן
צודקת ואין להעניק פרס לתוקפן. ביילין הציע "חילופי שטחים" – נסיגה משטחים
ריבוניים של ישראל תמורת סיפוח לישראל של גושי ההתיישבות המאוכלסים בצפיפות
ביהודים. בכך הוא הכיר עקרונית בעיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ולכן בצורך לפצות
את הפלשתינאים בשטח חלופי, תמורת אזורים שישראל לא תיסוג מהם.
בנושא ירושלים הציע ביילין רעיון יצירתי לא
רע – הוספת אבו דיס לירושלים ואז נסיגה מאבו- דיס, הגדרתה כאל-קודס, ובכך שמירה על
ירושלים השלמה בריבונות ישראל עם הכרה בינלאומית, תוך מתן מענה לפלשתינאים כהקמת
בירתם בירושלים.
לביילין נקבעה פגישה עם רבין, בה התכוון
להציג לו את מסמך ביילין-אבו מאזן, ב-6 בנובמבר 1995. בזכות יגאל עמיר, נחסכה
מביילין בעיטה בתחת מרבין וגלגולו אחר כבוד מכל המדרגות.
ומדוע אני מזכיר פתאום את הפרשה הזאת?
הדבר החשוב ביותר במסמך ביילין–אבו מאזן
הוא תוצאתו. אבו מאזן התכחש למסמך ולכל הוויתורים שבו, אך כל הוויתורים של ביילין
הפכו לעובדה, לנקודת המוצא לוויתוריו הנוספים של אהוד ברק בקמפ-דיוויד.
בשיטה הזו נהג אבו-מאזן גם במו"מ עם נתניהו,
אותו תיאר נחום ברנע במאמרו. אם ננקה את המאמר מן הגידופים שהכותב הרעיף על
נתניהו, שהסיבה היחידה להם היא שהכותב אינו יכול לכתוב בלי לגדף את נתניהו – היה
כאן מו"מ שבו מולכו ניהל בתום לב מו"מ מטעם נתניהו, בעוד אבו מאזן שלח
את אנהא לנתניהו כפיתיון לסחוט ממנו ויתורים, בעוד הוא מתכחש לכל הוויתורים שהציג
אנהא.
כך הוא נהג בכל דרכו לאורך כל השנים. ואין
מי שיודעת זאת טוב יותר מציפי לבני, שניהלה את המו"מ עם הפלשתינאים מטעם
ממשלות אולמרט ונתניהו. כאשר היא מציגה מצג של סיכוי להסכם עם הפלשתינאים אם
המחנ"צ ינצח בבחירות, היא יודעת בעליל שזהו מצג שווא.
* מדוע, בעצם, אינך מצביע לנתניהו, שואלים אותי אנשים
בעקבות תמיכתי במהלכים משמעותיים שהוא מוביל, כמו פעולתו לסיכול ההסכם עם איראן. את
התשובה לשאלה זו, נתן נתניהו עצמו, בסרטון המשווה עובדים בישראל למחבלי חמאס. זה לא
נושא שולי, זה לא עניין של סגנון, אין זה חוסר טעם טוב. זה עניין מהותי הרבה יותר,
של ראש ממשלה המשסה ומסית נגד בני עמו, ולא כמעידה חד פעמית. העובדה שהוא עצמו משמש
יעד ומוקד להסתה ודמוניזציה, אינה מקלה מחומרת חוסר האחריות הלאומי שהוא משדר. נכון,
אני מבכר אותו על יריביו, שאת דרכם אני שולל, ואת חוסר האחריות הלאומי בהתנהגותם בנושא
נאום נתניהו אני מגנה. אך לתת את קולי לנתניהו? איני רוצה ואיני מסוגל.
* אני מתנגד והתנגדתי תמיד לעונש מוות למחבלים.
אני שולל עקרונית את עונש המוות, וסבור שאך לכבודה של ישראל היא העובדה, שזולת
המקרה החריג של אייכמן, לא היו בה עונשי מוות. מחבל שנעצר, צריך לעמוד לדין ולהיענש
על פי החוק הישראלי ומי שרצח צריך לרצות מאסר עולם (ואני מתנגד לשחרור מחבלים
בעסקות חליפין, ובוודאי לשחרור רוצחים).
ההיסטוריה בכל העולם הוכיחה שעונש מוות
אינו מרתיע טרור אלא דווקא מדרבן אותו. בוודאי שהוא לא ירתיע מחבלים מתאבדים,
והמחבלים הרוצחים רובם מבצעים פיגועי התאבדות, או פיגועי הקרבה (לא התאבדות, אך
כאלה שסיכוייהם לצאת מהם בחיים אפסי).
עונש מוות למחבל ימקד את עיני כל העולם בו
ויגרום ללחץ אדיר על ישראל לא לבצע את גזר הדין. אם הוא יבוצע, הנזק יהיה חמור
והנדון יהיה גיבור לאומי ומודל להזדהות וחיקוי. אם הוא לא יבוצע, ישראל תושפל וגם
אז המחבל יהיה גיבור לאומי.
מכל כיוון שנבחן את הרעיון הזה, הוא רעיון
רע.
ליברמן אדם חכם ומנוסה, והוא יודע שהרעיון
של גזר דין מוות למחבלים הוא רעיון סרק, אך אין זה מפריע לו להפריח אותו כסיסמת
בחירות.
ובכלל איני מתלהב ממפלגות שהסיסמה שלהן
מתחילה במילה "מוות".
* אין ספק ש"ישראל היום" מבצע
תעמולה נגד "המחנה הציוני". עובדה, מידי יום מתפרסמות בו תמונות של ציפי
לבני, שאותה "המחנה הציוני" מסתיר.
* בתגובה לביקורת שכתבתי נגד החלטתו של
יו"ר ועדת הבחירות המרכזי השופט ג'ובראן להשהות בחמש דקות את שידור נאומו של
ראש הממשלה, קיבלתי כצפוי תגובה גזענית (להפתעתי – רק אחת) בנוגע ללאומיותו של
השופט.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, המעניקה
שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדלי דת, גזע ומין, כפי שהתחייבה במגילת
העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל בכל מערכות החיים היא מטרה לאומית של המדינה
היהודית, ובכלל זה השתלבותם במערכת המשפט. שופטים ערבים בכלל, ובבית המשפט העליון
בפרט, הם רק לכבודה של המדינה היהודית.
כשופט ישראלי, קיבל ג'ובראן החלטה אומללה,
הראויה לביקורת, ולכן ביקרתי אותה. כמובן שאני שולל גם את הגזענות ההפוכה, על פיה
אין לבקר החלטות של שופט ערבי, בשל היותו ערבי. ביקורתי על החלטתו, אינה פוגמת
בכבוד שאני רוחש לו, בהיותו שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.
* השבוע התקיים בבית המשפט העליון קדימון
לדיון שיתקיים בו, אם הכנסת הבאה תקבל את "חוק ישראל היום". עו"ד בן
מאיר עתר לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לסגור את "ישראל היום" כיוון
שהוא מהווה "תעמולת בחירות אסורה". עתירתו נדחתה מכל וכל בפסק דין מפורט
ומנומק של יו"ר הוועדה השופט ג'ובראן, שאף השית עליו הוצאות בסך 20,000 ₪. בן
מאיר עתר לבג"ץ נגד ו' הבחירות המרכזית. בראשית הישיבה רמזה נשיאת בית המשפט
מרים נאור לעותר, שהוא מבזבז את זמנו של בית המשפט, אך הוא הלך עם הראש בקיר
והתעקש להרצות את גיבוביו, תוך התעלמות מן הרמזים של השופטים. רק לאחר שעה ארוכה הוא
הבין לאן נושבת הרוח ומשך את עתירתו.
ביטול חוק של הכנסת הוא כמובן צעד הרבה
יותר בעייתי וקשה מדחיית עתירה. אולם אם יתקבל החוק, שהיועץ המשפטי לממשלה ונשיאת מועצת
העיתונות השופטת דליה דורנר הגדירו אותו כבלתי חוקתי, אין לי ספק שבג"ץ יפסול
אותו. בג"ץ אמון על חופש הביטוי, לטעמי יש מקרים שהוא מרחיק לכת בהעדפת חופש
הביטוי על פני ערכים אחרים. ברור שבמקרה הזה, החוק יבוטל.
* לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם
בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את
בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לא
מאוד.
חצי שנה קודם להחלטה זו, שהייתה נקודתית
ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה
עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב
גרא עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", יאמצו את הכלל של בגין,
"יש שופטים בירושלים". הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה
לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט
העליון.
בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה
בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה הייתה הפוכה, ממשלתו הייתה מכבדת אותה
(כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). כדאי לקרוא את תגובות ח"כי השמאל הקיצוני
מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, בקריאות ביניים, ולבחון האם הם נהגו על פי
הכלל של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים".
ח"כ מאיר פעיל קרא שלוש פעמים שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין
פוליטי. ח"כ שולמית אלוני אמרה אף היא שפסק הדין פוליטי. כאשר העירו לפעיל
שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש
לח"כים חסינות. בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת,
בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה
חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר
פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה
לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו
כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל
פסק דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי
לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו".
* אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה
בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן הייתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה
לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט
העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל
החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית
המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.
* פורים שמח! היה לי פורים שמח במיוחד,
כיוון שצפיתי עם בתי הקטנה ב"עוץ לי גוץ", בתיאטרון הקאמרי. בתי נהנתה
מאוד. אני יותר.
גדלתי על "עוץ לי גוץ", המחזמר
הנפלא של אברהם שלונסקי בלחנו של דובי זלצר. השנה מלאו למחזמר 50 שנה. צפיתי בו
כילד קטן, בכיכובם של השחקנים המקוריים, ובהם – אברהם חלפי, אריק לביא, שושיק שני,
יוסי ידין, יוסי גרבר וזאב רווח. את תקליט הוויניל של המחזמר חרשתי רצוא ושוב כל
שנות ילדותי, יותר מכל תקליט אחר, ועד היום אני זוכר אותו על פה. גם הילדים שלי גדלו
על "עוץ לי גוץ", וגם הבנים הגדולים שלי ראו אותה. בפורים השתא גם אני
עשיתי זאת, לראשונה מאז ילדותי הרחוקה.
החוויה הייתה נפלאה. התרגשתי ונהניתי.
המשחק של השחקנים הנוכחיים, ובהם רמי ברוך, שלמה וישינסקי, אלינור אהרון, יוסי
טולדו ואחרים, היה יוצא מן הכלל וכך גם התפאורה.
לקראת ההצגה, קראתי שוב את המחזה. התפעלתי
לראות, איך בהוראות הבימוי שלונסקי ליהק את הקריאות הספונטניות של הילדים בקהל, ואכן,
גם היום, כעבור 50 שנה, הילדים הצטרפו וצעקו את הדברים הנכונים במקומות הנכונים
בדיוק על פי הליהוק, כאילו קראו את ההוראות. "לכי, את מכוערת!" הם השיבו
לחצרונית כששאלה אם היא יפה, וכו' וכו'.
* לצערי, רוח הפוליטיקלי קורקט הגיעה גם ל"עוץ
לי גוץ לי". השורה "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה"
הפכה ל"אישה ילדה שם שלישיה".
* ביד הלשון
אברהם שלונסקי כתב את "עוץ לי גוץ
לי" במשלב לשוני גבוה מאוד, רווי בציטוטים ממקורות ישראל והלצות לשוניות
המתכתבות עמם.
זו הייתה דרכו בכתיבתו לילדים, מאז היצירה
הראשונה (שאף עליה גדלתי) "עלילות מיקי מהו". כאשר כתב את "עלילות
מיקי מהו", ההוצאה לא רצתה לפרסמו, כי איך ילדים יתחברו לשפה גבוהה כל כך?
שלונסקי התעקש לא לשנות דבר, והספר זכה להצלחה רבתי. ו"עוץ לי גוץ לי" –
על אחת כמה וכמה.
וגם היום, 50 שנה לאחר העלאת המחזמר
לראשונה על הבמה, כאשר הילדים ניזונים מדייט שפה, דלה ורדודה, הם ישבו כמהופנטים
מן ההצגה ומן השפה. אולי הם לא ידעו לשייך את הביטויים למגילת אסתר או למגילת איכה,
והם לבטח אינם מורגלים לביטויים כמו "לצחוק יתנני ושנינה", "יישר
חילך, חותני כאח לי, / שהתוודית בלי כחד / על פשעך בעוד מועד", "מהחל
ועד כלה" או "מדוע שוב שתי עינך כמבוע, / ובזיו פניך – האימה?" אך
עובדה, הם הבינו, הם התחברו, הם נהנו, שרו, צעקו. הם נהנו לפסוע בנתיבי העברית (מי
אמר "ישראלית-שמישראלית?") במיטבה. ואילו גדלו על שפה יותר עשירה ויפה,
והכירו טוב יותר את מקורותינו, היו נהנים שבעתיים.
אתייחס לשני ביטויים. האחד – אֻכְלוּס.
המשרת שר: "מיד אצא רכוב על סוס / לרשום שמות של כל אֻכְלוּס". על פי
מילון אבן שושן – אֻכְלוּס, הוא מילה נרדפת לאוכלוסיה, לאוכלוסין. אולם כיוון
שהריבוי Xין הוא הגרסה הארמית לXים, כלומר לשון רבים, אם אנו מדברים על ציבור
כאוכלוסין, הרי אדם אחד הוא אֻכְלוּס. ביטוי מקסים ששלונסקי המציא.
עוד אהבתי את השימוש שלו ב"יוצא
דופן". מתוך שיר העצה: "אתמול ברפת עין חרוש / נולדה פרה שאין לה ראש /
- וזה מפריע לה להיות פרה כיתר הפרות? / לא, אדרבא, הן כבר שמעו / איך היא פועה
אפילו 'מו' / - בלי ראש?! ובכן, באיזה אופן / ה'מו' יוצא לה? – יוצא דופן". איזה
יופי!
ומהו יוצא דופן? "יוצא דופן" פירושו –
חריג. ומה הקשר ללידה של חריג? מקור הביטוי הוא חז"לי, ופירושו – מי שלא נולד
לידה רגילה, אלא הוצא מדופן הבטן בניתוח.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
