* איני מסכים כמעט עם אף מילה בדבריו של מאיר דגן. אני רחוק מאוד
מדעותיו הן בנושא האיראני והן בנושא הפלשתינאי. אף שאיני מחסידי נתניהו, איני מקבל
גם את ביקורתו הגורפת על נתניהו.
עם זאת, אני מתקומם נגד הדה-קרדיטיזציה והדה-לגיטימציה שעושים לו
בעקבות הדברים, מחיפוש מניעים זרים, כלכליים וכו' כמה שעומד מאחורי ביקורתו, כמו
הטענה שעמדותיו נובעות מכך שכהונתו כראש המוסד לא הוארכה.
מעטים האנשים שתרמו תרומה גדולה לביטחון המדינה כמאיר דגן ואנשים
שגילו אומץ רב כל כך כמוהו. אין בכך כדי להצדיק את עמדותיו ולא להעניק לו חסינות
מפני ביקורת, אך הוא בהחלט ראוי ליחס מכבד ולא להצגתו כאויב הציבור.
מצער מאוד שהשיח הציבורי בישראל, משני צדי המתרס, מתאפיין בשנאה
והתלהמות, ובגישה לפיה מאחר וכל האמת אצלי, מי שחושב אחרת ממני בהכרח נגוע במניעים
זרים. זהו שיח הרסני לחברה הישראלית.
* הכרתי את מאיר דגן, כאשר הוא התייצב לתמוך במאבקנו על הגולן, לאחר
שחרורו מצה"ל. עמדתו הייתה חד משמעית נגד הנסיגה והוא סייע לנו בהסברה. עמדתו
נומקה הן בנימוקים ביטחוניים והן בנימוקים ציוניים התיישבותיים.
דגן דגל בעמדות ניציות לא רק בנושא הגולן, אלא בכל הנושאים. זכותו
לשנות את דעתו, אך כאשר כל הנתונים מעידים על צדקת הגישה הניצית, הן בעקבות
התפרקות מדינות הלאום הערביות ועליית האסלאם הקנאי, הן בעקבות התוצאות המרות של
הנסיגות באוסלו ובהתנתקות והן בעקבות דחייתן של כל ההצעות הפשרניות ביותר בידי
הפלשתינאים, מוזר שדווקא מי שבתפקידו אמור היה לראות היטב ומקרוב את המציאות, מגיע
למסקנות המנותקות מהן.
על כך ראוי להתווכח אתו, וחבל שיש מי שממירים את הוויכוח הענייני בהכפשות.
* הלקח המרכזי ממחדל מלחמת יום הכיפורים, הוא שראשי המודיעין הישראלי
הם בני אדם, לא אלים. וכבני אדם, הם עלולים לטעות. וכאשר מנהיגים מתייחסים אל
דבריהם כאל דברי אלוהים חיים – הם עלולים להיגרר ולגרור את מדינת ישראל לטעות
נוראית. כך היה במלחמת יום הכיפורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולמרבה הצער גם לא
הפעם האחרונה שהם טעו ובגדול; שהם לא הבינו את המזרח התיכון.
הטעות המודיעינית במלחמת יום הכיפורים, היא כאין וכאפס לעומת
הקונספציה ההזויה של אורי שגיא, ראש אמ"ן, בנושא הסורי (שלמרבה המזל לא התממשה, אחרת מחירה היה כבד לאין
ערוך ממחיר מחדל יום הכיפורים). שגיא פִנטז שחל
שינוי אסטרטגי בסוריה, שאסד חותר לשלום עם ישראל, ששלום כזה יחזיק מעמד, שהשלום
הזה הוא האינטרס הישראלי, ומה שמפריד בינינו לבין השלום הזה הוא הגולן. לכן, ישראל
חייבת לסגת מהגולן. רבים ובהם מנהיגים אימצו את הקונספציה. אילו חלילה פעלנו על פי
הקונספציה שלו, היום צפון מזרח הכינרת, רבע משטח האגם, היה בשליטת דאעש, עם
האפשרות להרעיל את מימיה.
אני מכבד מאוד את מאיר דגן, מטובי הלוחמים והמפקדים בצה"ל ובמוסד
ומהאמיצים שבהם. ראוי להקשיב לו, אך בספקנות, בעיניים פקוחות. למיטב הכרתי, הוא
טועה טעות חמורה, הן בעמדתו בנושא האיראני והן – בנושא הפלשתינאי. צר לי לקבוע
זאת, אך עמדותיו פשוט מנותקות מן המציאות.
הלקח המרכזי ממלחמת יום הכיפורים, הוא שהמנהיגות האזרחית אינה חייבת
ללכת שבי אחרי עמדות מערכת הביטחון. אם אזרחי ישראל בחרו בנתניהו לראשות הממשלה,
הם בחרו בו כדי לקבוע את המדיניות, לא כדי לפעול על פי מדיניות שקבעו ראשי קהיליית
המודיעין.
ובנושא האיראני, נתניהו דווקא קיבל את המדיניות עליה המליצו ראשי
קהיליית המודיעין בראשות דגן ונמנע מפעולה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראני. אני
מקווה מאוד שהחלטה זו לא תתברר בדיעבד כבכיה לדורות.
* בכל מערכות הבחירות הייתה לי הערכה ברורה
מי ינצח, ולמעט בחירות 1996 תמיד דייקתי. זו הפעם הראשונה, שבה שבוע לפני הבחירות אין
לי כל הערכה ואף תוצאה לא תפתיע אותי.
* פוליטיקה היא אמנות האפשרי ובבחירות אנו בוחרים בין אלטרנטיבות.
לעתים אנו בוחרים באלטרנטיבה שאנו מזדהים אתה. לעתים אנו בוחרים ברע במיעוטו,
בעינינו. אבל תמיד כדאי שנצביע בעיניים פקוחות ולא נהפוך לחסידים שוטים של מי שאנו
בוחרים בהם.
אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד הרצוג למרות זכות
השתיקה, כיוון שהוא תומך בדרכו הפוליטית ומעדיף אותו על האלטרנטיבה. איני יכול
להבין ולקבל את מי שמדקלם את תירוציו המביכים בנושא זכות השתיקה.
אני יכול להבין ולקבל אמירה, של מי שמצביע בעד נתניהו למרות החשיפות
על ויתוריו המפליגים במו"מ עם הפלשתינאים ובמו"מ עם אסד, כי הוא עדיף על
האלטרנטיבות, או כיוון שהוא עומד על כמה עקרונות חיוניים, או כיוון שהוא מעריך את
יכולת התמרון של נתניהו במו"מ ומאמין שזו טקטיקה שנועדה לא לוותר מצד אחד,
ולמנוע עימות עם ארה"ב והעולם מצד שני. כל אלה טענות לגיטימיות ורציניות. אך
איני יכול להבין ולקבל את מי שמדקלם את הכחשותיו המביכות של נתניהו ואת הצגת
העובדות כקונספירציה של נוני מוזס.
* זלמן ארן, מי שהיה שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם שהוא הולך
אחרי בן גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו
של ב"ג אינן עצומות.
* במשך שנים רבות, "ידיעות אחרונות" ושלוחותיו הובילו את תרבות
הסגידה לעושר ולעשירים, הערצת הטייקונים וכל אותן רעות חולות שהן בין הגורמים
המרכזיים לפערים ולעוולות החברתיים. ולכן, הפוזה של מגן החלשים והחותר לצדק שבה
מתהדרים העיתון ושלוחותיו, אינה אמינה. זהו שימוש ציני וצבוע במצוקות בחברה
הישראלית, למטרותיו הפוליטיות והעסקיות של המו"ל.
* המהפכן, הטרוריסט ורוצח ההמונים צ'ה גווארה הוא הוכחה ליחס ההפוך
הקיים, לעתים, בין מי ש"אוהבים את האנושות" למי שאוהבים בני אדם.
בגל"צ דווח על כך שבמכללות הפיצו תאי סטודנטים של המחנה הציוני את תמונתו של
גווארה. מה כל כך ציוני במי שהגדיר את ישראל של טרם מלחמת ששת הימים מדינה אימפריאליסטית,
שלל את קיומה ותמך באויביה?
אני שותף להערכת הכתב בגל"צ שייחס את העיוות הזה בעיקר לבורות.
גווארה הפך לסמל סקס החורג מאישיותו האמתית ודרכו האמתית. אך השימוש בו כסמל מבטא
סנטימנט מסוים, והוא ממש לא סנטימנט של קונסטרוקטיביות ציונית. זו אש זרה המלחכת
בשולי המחנה הציוני ומחייבת את מנהיגיו למהר ולכבותה, בטרם תתפשט פנימה.
* אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את הפתק השני הייתי נותן ל"ובזכותן"
- חרדיות מחוללות שינוי. אני אוהב מאוד את מה שהן מייצגות ואת השינוי שהן שואפות
לחולל. הן מבטאות קול חשוב מאוד לחברה הישראלית.
* נתניהו עלה על סירטון.
* תקציר אירועי השבוע האחרון: סרטון של הליכוד המשווה עובדי מדינה
למחבלי חמאס. נאום הסתה של "איש רוח" בהפגנת רבבות בכיכר, בו הוא מסית
נגד ציבור גדול בישראל, בז לו ומתנשא עליו והקהל אינו מוריד אותו בקריאות בוז
מהדוכן. עיתונאי מבזה אלמנת צה"ל בביריונות מילולית גסת רוח. מחזאי משווה
מפלגה גדולה וחשובה בישראל לנאצים.
תרועות הסיום של מערכת בחירות דוחה ומכוערת, שאקורד הפתיחה שלה היה
מופע אימים של מועמדת לראשות הממשלה, שבעיניה התמודדות דמוקרטית בין מפלגות על
השלטון היא "הורדת הזבל".
שיגמר כבר.
* בתגובת נגד לדברי הבלע של יאיר גרבוז, החל גל יציאה מן הארון של מאמינים
בקמעות. איני מאמין בקמעות, איני מנשק מזוזות, איני משתטח על קברי צדיקים. אין זו
דרכי ביהדות. אולם אני מכבד את הציבור הנוהג אחרת ממני, וסולד מן ההתנשאות
והשיסוי, הפחד מן האחר וההפחדה מפניו ומחרחור מדנים בין קבוצות בחברה הישראלית,
מטעמי בחירות.
* איני יודע אם הוריו של משה כחלון "מנשקים קמעות", אבל
ברור לי שהם הציבור עליו התנשא יאיר גרבוז בדברי הבלע שלו. עובדה זו מחזקת את
תמיכתי בו.
* כתומך ב"כולנו" אני אמור להתקומם על כך שנתניהו מתהדר
במהפכת הסלולר בתעמולת הבחירות של הליכוד, אבל אני דווקא מקבל זאת בחיוב רב. בדיוק
מאותה הסיבה שאני שולל את התנערותו של נתניהו מאחריות למחדלים וכישלונות וגלגולם
כלפי מטה, אני מחייב את ניכוס ההצלחות, כי זו תפיסת האחריות שבה אני דוגל. ראש
הממשלה נושא באחריות להחלטות ולמעשים של ממשלתו, לטוב ולרע. אין אחריות זו מפחיתה
מאחריותם של השרים להצלחות וכישלונות בתחומי אחריותם.
* משום מה, נתניהו אינו מונה ברשימת הישגיו את ועדת ששינסקי, שחוללה
את רפורמת התמלוגים במשק הגז, שבעיניי היא התמורה החברתית החשובה ביותר בתקופת
שלטונו. כנראה שהחיבור ההדוק שלו לטייקונים גורמת לו להצניע את מה שעלול להכעיס
אותם.
* מיד לאחר נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, כתבה רווית הכט פשקוויל
שטנה ב"הארץ", ובו גינתה, בין השאר, את אלי ויזל שנכח בנאום, וכינתה
אותו בעזות מצח "בובת סמרטוטים מהשואה". דברי הבלע הללו היו רק קדימון
למאמר רווי שנאה, ממוקד כולו באלי ויזל, שכתב כעבור ימים אחדים רוגל אלפר.
את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל
אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן
של שנאה, באלי ויזל.
אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח
הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל
איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי
נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור
האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים
להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח
לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית
למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא
אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה
להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.
עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי
בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב
של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר
לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים
אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80
הדביק לו את התואר "שואן".
בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לנאום בקונגרס, יצא נגדו רוגל
אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר
היא "אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות
מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא
לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב
להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל.
אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן
ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך", זו דוגמית אחת.
לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין
שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש
משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות
שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך
ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה", הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של
ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר
"אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת", כהגדרתו.
וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת
עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח
ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה.
לא מדובר בבעיה שלך". הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם
היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש
ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת
ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין
דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את
העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא
מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".
אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל
כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים
וחרדים". הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם
"העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן,
בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.
* אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא
בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל.
אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל
יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת
ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי
לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד
עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות
נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.
לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו
"להגר", כלומר לרדת מן הארץ. על פי הדרישה מויזל - מרגע ירידתו יהיה
עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך
יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". דיבוק – צא!
* מדי יום מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד של תמיכה בקרטל
הלאומנות הערבית. למגינת לבה של מרצ, שעה שהיא נאבקת על עצם הישרדותה הפוליטי,
העיתון הפונה למצביעיה הפוטנציאליים מגויס להעביר אותם לרשימה הערבית.
ביום ראשון היה זה תורו של גדעון לוי, שהציג אותה כאלטרנטיבה היחידה
להפרתאייד ואקיבוש, ולכן "חייבים להצביע" בעבורה. היא היחידה שמבטאת
שינוי אמתי ולא "החלפת ביבי בבוז'י". היא היחידה המהווה אלטרנטיבה
ל"עוולות הציונות" ולהונאה של "יהודית ודמוקרטית".
במילים אחרות – גדעון לוי וחבריו אינם רואים בבחירות התמודדות על
השלטון בישראל, או בחירות שנועדו להשפיע על דרכה של המדינה, אלא הזדמנות לקדם
מהפיכה רדיקלית של החלפתה של ישראל בתופעה חלופית. ישראל היא מדינה יהודית
ודמוקרטית, ובעיניהם זו הונאה. בעיניהם, מדינת לאום עשויה להיות דמוקרטית אם היא
מדינת הלאום הבריטי, הצרפתי, האיטלקי, הגרמני וכן הלאה, אולי בעיניהם העיוורות גם
מדינות הלאום הערביות הן דמוקרטיות. מדינת לאום יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית.
למה? כי הם גזענים. כי הם אוטו-אנטישמים. וכיוון שישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית,
והם הרי דמוקרטים דגולים, הם נגד קיומה של מדינה יהודית. הצבעתם היא הצבעה חתרנית
נגד קיומה של המדינה היהודית, נגד קיומה של מדינת ישראל. אולי הם מוכנים לכך
שהמדינה שתקום תחת מדינת ישראל תיקרא "ישראל", אך כבר אמר מחמד ברכֶּה,
המנהיג היוצא של חד"ש, בראיון ל"הארץ" לפני חודשים אחדים, שהוא נגד
השם ישראל למדינה.
מדינת ישראל היא מדינה ציונית. היא קמה כמימוש הרעיון הציוני ולמען
הגשמת הציונות. אולם בעיני גדעון לוי ושכמותו הציונות היא עוול, ולכן אין מקום
מתחת השמים למדינה הזאת. צריך להחליף אותה במשהו אחר. ההצבעה הרדיקלית למפלגה
הלאומנית הערבית מסמנת בעיניהם את האלטרנטיבה הזאת.
במאמרו, מציג גדעון לוי את הפנטזיה שלו. הרשימה הלאומנית הערבית תהיה
השלישית בגודלה. נתניהו והרצוג יקימו ממשלת אחדות, הרי אין ביניהן כל הבדל בעיניו
(כל היהודים אותו דבר). המפלגה הלאומנית הערבית תהיה מפלגת האופוזיציה הראשית, וכך
תהיה סוף סוף בפרלמנט של מדינת ישראל אלטרנטיבה למדינת ישראל.
* ושוב, כדאי להזכיר, שאם מדינת ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא גם
לא תהיה דמוקרטית. המדינה הלא יהודית הזאת, שמטרתה הראשית תהיה הצפת הארץ במיליוני
"פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה", תהיה
במהרה מדינה ערבית נוספת, שתהיה דמוקרטית בדיוק כמו שאר המדינות הערביות במזרח
התיכון.
* וביום שני – הפתעה. לא בכל יום מפרסם "הארץ" מאמר של מרצה
באוניברסיטת אריאל, המגדיר עצמו כ"ימני" וכאיש "המחנה
הלאומי". אבל כאשר מדובר באיתן אורקיבי, שהסביר מדוע הוא יצביע בעד הרשימה
הערבית, הוא אורח הכבוד של מדור דעות. לא, חבל שאשחק את מקשי המקלדת שלי, בניסיון
להסביר את המהלך הפתלתל והעקום בו הוא הסביר את הצבעתו ההזויה.
* מי ששלחו ילד בן עשר לרצוח שבוי, ומי שהפכו
את ילדי עזה למגן אנושי, הן שתי שלוחות של אותה מפלצת.
* ביד הלשון
מרכז מורשת מנחם בגין מוציא לאור סדרת חוברות המביאות את הגותו של
בגין בנושאים שונים. לאחרונה יצאו שלוש חוברות, בנושאים: הרשות המחוקקת
והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית, הפרדת הרשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית
וחרות האדם.
קשה שלא להתפעל מעומק הגותו, מכושרו הרטורי הנדיר וגם מן השפה העברית
השגורה על פיו. שפתו עשירה ומדויקת וניכר עד כמה הוא אוהב אותה, נהנה לפלרטט אתה.
בגין נהג לשבץ בנאומיו ובמאמריו ביטויים וציטוטים לועזיים, באנגלית, צרפתית ובעיקר
לטינית, ולא אחת דומה שהוא מתהדר בשליטתו בהן. אך כאשר הוא עושה זאת הוא ממהר
לתרגמם לשפת עבר.
אהבתו לשפה העברית מתבטאת גם בהמצאת מונחים שונים בעברית. שנים מצאו
חן בעיניי במיוחד: מאומיות ומהומיות.
מאומיות הייתה הצעתו למונח העברי לניהיליזם. באין חזון יפרע עם ובאין
אידיאולוגיה לא נשאר מאומה. ולכן ניהיליזם הוא מאומיות.
מהומיות, לעומת זאת, היא גרסתו העברית לאנרכיזם. האידיאולוגיה של
התנגדות לשלטון ולמדינה, היא מתכון למהומות ולניהול החברה באמצעות מהומות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
