הבלוג של אורי הייטנר

וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

****

במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי, שהצטער כל  ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?" אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".

כשאני קורא את המדרש הזה, השאלה הראשונה העולה במוחי היא – מיהו העיוור בסיפור הזה, רבי יוסי או ה"עיוור אחד". ברור מי עיוור פיסי. אבל מבחינה מוסרית, העיוור הוא רבי יוסי. רבי יוסי עיוור למצוקות הזולת, אינו מסוגל להיכנס לראשו של האחר, של החלש. יש כאן ביקורת חברתית על מנהיגות מנותקת, מסוגרת, אליטה הספונה בדל"ת אמות מגדל השן האקדמי של בית המדרש, מייגעת את מוחה בסוגיות תיאורטיות של פירוש פסוק זה או אחר, מבלי להבין את הפסוק לעומקו, כמאפשר להבין את מצוקתו של החלש, של הנכה, של העיוור. מנהיגות אמִתית היא זו, שצערה הוא צער החלשים בחברה, ולא צער מיופייף על אי הבנת פסוק; סוגיה המעניינת רק את מי שנמצא בין כותלי בית המדרש. מנהיגות אמִתית מתבטאת במחויבות חברתית, באכפתיות לחברה ולמצוקותיה. מנהיגות אמִתית מחויבת "להציל את העיוור מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". מנהיגות כזאת, תייגע את מוחה במאמצים אמִתיים לפתור את הבעיות החברתיות.

****

"אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה, י"ב ע"ב).

מיהם אותם צדיקים לעתיד לבוא, שיזכו ואור הגנוז שמור להם?

ניתן להתייחס לכך בפאסיביות – בבוא הגאולה יהיו הצדיקים שיזכו לכך. היהדות היא תרבות אקטיבית, הדורשת מן האדם לנהוג בצדיקות, ולכן ראוי כל יהודי לראות עצמו כמי שבמעשיו, בהתנהגותו ובאורח חייו עשוי לקרב את הגאולה.

"שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם" (מרטין בובר, "האור הגנוז").

מדרש חסידים זה של מרטין בובר, מחזיר אותנו לסיפור על רבי יוסי והעיוור. האור הגנוז חבוי בתורה, אך הוא לא יתגלה מלימוד תורה לשמה, אלא במופת אורח חייהם, של המחויבים לערכיה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ואולי, ה"אור" גנוז בתוך המילה "אורח", ללמדנו שאורח החיים שלנו הוא שעשוי לגלותו, אם נהיה ראויים לכך (ואותיות המילה "אור" גנוזות גם במילה "ראוי"). רבי יוסי היה גדול בתורה, כל ימיו הצטער על פסוק שלא הצליח לפרשו, אך כל עוד לא יצא החוצה מבית המדרש, לראות לאדם העיוור "את הלבן שבעיניים", לא הצליח לפרש את הפסוק. רק כאשר פגש את המצוקה האמתית, רק אז נפתרה הסוגיה. רק אז הצליח במשימת ביאור הפסוק. רק אז נגלה לו ה"אור" שבפסוק, הגנוז גם במילה "ביאור".

אותו עיוור פקח את עיניו של רבי יוסי. הוא, בפנס שלו, האיר לו את הדרך, כאומר: אם עד עכשיו היית מלא בעצמך, מה שהטריד את מנוחתך היה העובדה שאתה לא מצליח להבין פסוק מסוים, הרי אם תלך בדרך אותה אני מאיר לך, תבין באמת את התורה – תורת אמת, שמשמעותה היא תביעה לאורח חיים של סולידריות וצדק חברתי.

****

האם תתכן מנהיגות אחרת?

בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית ג', ז') מסופר: "שאול זכה למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים, במבואות האפלים". זקנו = סבו. ולפי המדרש, סבו של שאול נקרא, בזכות מעשיו, "נר". נר, שהיה גם אביו של שר צבאו של שאול, אבנר בן נר. סבו של שאול, ומן הסתם מרמז המדרש על כך שהגֶנים הללו מצויים גם אצל שאול עצמו, האיר את הדרך לרבים. יש בכך כפל משמעות – האיר את הדרך במובן הרוחני. האיר את הדרך במובן הפיסי, סייע לעיוורים ולחלשים למצוא את דרכם, ולהיזהר מן "המבואות האפלים", "מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". זאת מנהיגות אמת.

****

והמנהיגות של ימינו, של מדינת ישראל? קשה לחשוד בנתניהו, בהרצוג, בלבני, בלפיד ובחבריהם, שכל חייהם הם מצטערים בניסיון לפרש פסוק מהתורה. אבל האם הם ערים למצוקות שבחברה הישראלית? האם הם מחויבים לחברה ולפתרון בעיותיה? או שמא גם הם עסוקים בעצמם, בקריירה שלהם, ספונים בדל"ת אמות של שררה? אותם מנהיגים שכל כולם מרוכזים בעצמם. מנהיג שעצמו ממלא את כולו, איך יישארו לו מרץ, אנרגיה וזמן למצוקות החברה, לצרכי הכלל?

****

המנהיגות שהקימה את המדינה; המנהיגות של היישוב טרם הקמת המדינה ושל המדינה בשנותיה הראשונות, היתה מנהיגות מזן אחר. נוטים להציג את המנהיגות ההיא, ככזאת שבלהט המשימתיות של המהפכה הציונית לא ראתה את הפרט, את האנשים עצמם. ההיסטוריונים החדשים מאשימים את המנהיגות הזאת, שהיא התייחסה לאנשים כאל שמן

בגלגלי המהפכה. אבל האמת היא, שאותה מנהיגות הקימה חברה סולידרית ומוסדות של סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות הכללית, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים (כשעוד היה בנק של העמֵלים ולא של העמַלות) וכמובן – צורות ההתיישבות השונות שנועדו לבנות חברת מופת של ערבות הדדית, החל בשכונות הפועלים, דרך המושב ומעל לכל -  הקיבוץ, הערבות ההדדית בהתגלמותה.

אותה מנהיגות ביקשה את האור הגנוז והאמינה שבאורח חייה היא מגלה אותו. דוד בן גוריון האמין שמדינת ישראל, שתושתת על חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל, תהיה אור לגויים.

בשירו "הנס של הלב האמיץ", הציב המשורר אהרון זאב, קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, אלטרנטיבה ליהדות שציפתה לנס. שירו מתחיל במילים השאולות מתפילת "על הניסים" של חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים והנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה", אך מיד הוא משנה כיוון. הניסים "שנעשו בידי אנוש / הנס של הלב האמיץ / הפלא של רוח האדם" וכו'. מהבית השני השיר מולחן, ומוכר כ"אנו נושאים לפידים" (שנגינתו מלווה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות). זאב מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחויבת לגלות את האור הגנוז. "ומי אשר לב לו / הצמא לאור / יישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחויבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור הגנוז. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאתנו מאז דור המבול. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

****

המשורר אברהם שלונסקי, איש העליה השלישית ומאנשי הרוח המובהקים של תנועת העבודה, ראה אף הוא את מעשה החלוצים כחיפוש אחר האור הגנוז. בשיר שבת במחזור השירים "בגלבוע", הוא כותב: "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא יצק השמן לאורה". שבעת הקנים במנורת בית המקדש, משולים בעיניו לשבעת ימות השבוע. ביהדות של הגולה הוא ראה יהדות של שבת בלבד; יהדות תלושה, של רוח ללא חומר, ללא מעשה. הוא האמין שחבריו והוא יוצרים יהדות שיש בה גם ששת ימי מעשה, שגם הם מקודשים, גם הם משולים למנורת בית המקדש. ומי ראוי לצקת את השמן לאורה של מנורת בית המקדש? מי אשר הדליק המנורה בנפש, כלומר אותם חלוצים עליהם כותב שלונסקי, בגוף ראשון, את השיר כולו. ביציקת השמן במנורה, מציג שלונסקי את החלוצים ככוהנים וכלוויים של ימינו. ובמה הם זכו לכך? "הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך / על גגות על כבישים על חולות בארצי / הן ידך ריבוני זו שפכה". בניין הארץ, בניין חברת המופת, משול למזמורי הלוויים. הם, החלוצים, החילונים (לכאורה?) הם ידו של האלוהים. הם מביאי הגאולה.

****

בפברואר 1966 קיבל עמוס עוז את פרס חולון לספרות. בעת נאום קבלת הפרס, סיפר עוז את הסיפור הבא:

"יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו: אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עיניך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש, שאת פניו הסתיר החושך, אמר לו: 'אני אוביל אותך'. ואכן, הוליך הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: 'כאן שמאלה'. 'כאן מדרגות'. 'כאן שיפוע'. כשהגיעו אל פתח בית החולים, שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת. 'החושך והערפל', אמר הזר, 'אינם נוגעים בי, מפני שאני עיוור'".

בתום נאומו חזר עמוס עוז למשל העיוור בליל הערפל הלונדוני. הוא אמר שיש ימים שבהם דווקא "העיוור והמזנב בנחשלים, איש של מילים... הוא יכול לאחוז בידם של המעשים ולהגיד: הנה, כך. או: זהירות תהום. או: לעצור". עוז התכוון לסופרים כמורי דרך. איני סבור שכישרון ספרותי הוא ערובה למוסריות, לרגישות חברתית או לשיקול דעת פוליטי נכון. אך אני מאמין שיש מקום לאנשי מופת שידעו לפלס דרך באפילה, להצביע על הכיוון הנכון ולהאיר את הדרך הראויה.

****

למנהיגות שהובילה את מעשה בניין הארץ, לא היה צבא, לא היתה משטרה, לא היו בתי משפט. אך היא היתה אוטוריטה אמתית ליישוב, והציבור הלך אחריה, הלך לאורה. מדוע? הציבור האמין שהמנהיגות הזו מחויבת באמת לחברה ולחזונה. הציבור האמין שזו מנהיגות היודעת לגלות את האור.

איך יכול יצחק טבנקין, להניע אלפים רבים ליישב את האזורים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, להקים קיבוץ בכל פינה בארץ, לצאת לשליחות ההעפלה, הפלמ"ח ושאר המשימות הלאומיות שבני הקיבוץ המאוחד נרתמו אליהם?

אולי יסביר זאת הסיפור הבא, מפיו של ישראל גלילי: "אני זוכר ליל חורף, רוח, התריסים נוקשים זה בזה, הגשם ממשמש ובא. חשכה מוחלטת. והנה, פנס, אדם עם פנס. זה היה יצחק טבנקין. 'לאן?', שאלתי. 'אני מחפש אדם', ענה לי טבנקין, 'אני מחפש מגע אדם'".

* 929