הבלוג של אורי הייטנר

* ואם בשעה 9:00 אחטוף לפתע דום לב, ואלך לבית עולמי בטרם עת? הרי לא אסלח לעצמי שלא הספקתי להטיל את הפתק הגורלי.

ולכן, כבכל מערכת בחירות, פתחתי את היום בהטלת הפתק בקלפי. מיד עם פתיחת הקלפיות מילאתי את זכותי האזרחית וחובתי המוסרית.

* את ההחלטה קיבלתי בשלב מוקדם במערכת הבחירות. בחרתי כ' – כולנו, בראשות משה כחלון.

* מאז "הדרך השלישית" מעולם לא הצבעתי פעמים לאותה רשימה. אני מקווה מאוד שכחלון יגרום לי לנהוג אחרת בבחירות הבאות (ואני מקווה שהן תהיינה בעוד ארבע שנים).

* ביממה האחרונה לפני הבחירות, היה לי דחף להצביע מחל. לא כיוון ששיניתי את דעתי. לא בזכות הליכוד ובטח לא בזכות נתניהו. היה לי דחף להצביע מחל כריאקציה למסע הדמוניזציה, הדה-קרדיטיזציה וההסתה האישית נגד נתניהו, שחצה כל גבול של טעם טוב, של הגינות, של ביקורת עניינית הראויה במדינה דמוקרטית. לא, המסע הזה לא גרם לי להצביע מחל, אבל אני מאמין שרבים אחרים עשו את הצעד הנוסף שאני לא עשיתי. את בית משפחת מוזס צפוי זר פרחים ענק מן הזוג נתניהו.

* הייתה זו שעתה הרעה של התקשורת הישראלית. לא כולה, אך חלקים רחבים ממנה. במשך חודשים התגייס אתר ynet לשטיפת מוח, שמטרתה להשניא את נתניהו על העם, אך המסר שלה היה השנאת מדינת ישראל על אזרחיה. מדינת ישראל תוארה כאזור מוכה אסון. איך זה מסתדר עם העובדה, ששנה אחרי שנה, בכל מדד אושר עולמי, ניצבת ישראל בין המקומות הראשונים, הרבה יותר אפילו ממדינות שאינן זוכרות מהי מלחמה ומהו פיגוע טרור? יש לאזרחי ישראל ביקורת רבה, אך הסך הכל חיובי מאוד ואזרחי ישראל מאושרים, שמחים, מרוצים ואוהבים את מדינתם. התחושה הזאת חוצה דעות הפוליטיות.

* כל אדם עני ורעב הוא חרפה לאומית. הדברת העוני היא משימה לאומית ראשונה במעלה. יש מקום לתקוף את הממשלה על מדיניותה החברתית הכלכלית, על הפערים העמוקים בחברה, על העוני בישראל. יש להציב אלטרנטיבה של צדק חברתי, ערבות הדדית, סולידריות, צמצום פערים. אולם ניתן לעשות זאת בלי לשקר, בלי להשחיר את דמות המדינה, בלי לתאר מציאות בדויה לפיה ישראל היא מדינת עולם שלישי מוכת רעב.

* יש מקום לביקורת על מערכת הבריאות בישראל, על התפשטות הרפואה הפרטית, המשתמשת במשאבי הבריאות הציבורית לעסקה המושחתת שבה העשירים נהנים מבריאות טובה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר תמורת תשלום גבוה מאוד לכיסם של רופאים, ובעיקר של סלבריטאי רפואה.

אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה שמערכת הבריאות בישראל היא מהמתקדמות בעולם, ובמדדים המקובלים בעולם לבחינת מערכות בריאות – תוחלת החיים ותמותת תינוקות, ישראל היא מהטובות בעולם. מי ששואב את המידע מתשלובת מוזס, יחשוב שמערכת הבריאות בישראל היא מהנחשלות בעולם השלישי.

* "ידיעות אחרונות" הוביל במשך שנים את תרבות הסגידה לבצע הכסף, הערצת העשירים והגלוריפיקציה לטייקונים. ולפתע, למען המטרה הקדושה של הפלת השלטון, הוא הפך ל"חברתי". האם הציבור כל כך מטומטם וקונה את הסחורה הזאת?

* "ידיעות אחרונות" היה עיתון הבית של איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה, אהוד אולמרט. לפתע, למען אותה מטרה קדושה, הוא נהיה נושא הדגל של המלחמה בשחיתות, וחיפש בכל מחיר ובכל פינה, אם לא אקדח מעשן לפחות קפצון מסניף, כדי להפליל את נתניהו. לשם כך הוא אף ביזה את שלטון החוק ומערכת האכיפה במסע דה-קרדיטיזציה ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, על כך שלא תמיד סרו להוראותיו ולא קפצו לדום כשקיבלו צו 8.

* יש צורך לשקם את התקשורת הישראלית החולה, שאיבדה את אמון אזרחי ישראל.

* מן הראוי שראש ממשלה יעודד את כל אזרחי המדינה באשר הם לגלות אזרחות טובה ולהצביע. דברי ההפחדה של נתניהו מפני אחוזי ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי נחותים ומכוערים, בלתי ראויים למנהיג לאומי, גם אילו היו נכונים, קל וחומר שהם שקר.

* כנראה שהסוג הזה של התנהלות נועד להזכיר לי שצדקתי כאשר לא בחרתי בו.

* הכותרת הראשית ב"ישראל היום", ערב הבחירות, הייתה "ימין - או שמאל". הכותרת הזאת היא מיצוי מערכת הבחירות האיומה הזאת, הלעומתית הזאת, הדיכוטומית הזאת, רוויית ההסתה והשנאה הזאת. אני דוחה בשאט נפש את שטיפת המוח הזאת. ההצבעה שלי הייתה נגד הדיכוטומיה הזאת. ההצבעה שלי הייתה נגד התכתיב ההרסני הזה. הצבעתי בעד "כולנו" הייתה, בראש ובראשונה, הצבעה נגד "ימין - או שמאל".

* "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" יכלו לתת בדיוק אותה כותרת. תקשורת ופוליטיקה צינית מחלקת את אזרחי ישראל לשני עדרים, ומנסה להכתיב להם השתייכות לעדר הזה או הזה. הגיעה השעה שאזרחי ישראל יבעטו בעדריות הזאת, וכאזרחים חופשיים יציבו אלטרנטיבה אמתית, שלטונית, לברירה הזאת.  

* פנייתו של נתניהו ימינה בתקופת הבחירות והצהרותיו החוזרות ונשנות שלא יקים ממשלת אחדות עם המחנ"צ כיוון שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, תקשה עליו לרדת מן העץ. אולם מאז ב"ג, אף ראש ממשלה לא רצה להיות הקצה בקואליציה שלו, אלא הציר המרכזי. ממשלת ימין צרה, שבה נתניהו הוא הקצה השמאלי, אינה טובה לישראל. הדבר הרצוי ביותר הוא ממשלת אחדות לאומית. גם ממשלה שתכלול את כחלון ולפיד היא אופציה רצויה. אני מקווה מאוד שנתניהו ינסה ללכת לכיוונים הללו.

* המסר החשוב בנאום הניצחון של נתניהו, היה התחייבותו לשינוי בנושא הרווחה, הדיור ויוקר המחיה. יש לקוות שבנושא הזה הוא יבצע סיבוב פרסה, ייקח אחריות ויפעל אחרת לגמרי מכפי שפעל בעבר, יחד עם שר האוצר המיועד משה כחלון.

* התופעה המכוערת ביותר במערכת הבחירות המכוערת הזאת, הייתה הניסיון המגושם להחיות בכל מחיר את הגלות, ולדחוק את החברה הישראלית לכל מיני חלוקות שבטיות עבשות, עם כל מיני מילים מוזרות כמו אשכזרחים, מזרשכנזים או משהו כזה. אבל מלחמת המאסף של הגלות לא תמנע את הניצחון הבלתי נמנע של הציונות, של חזון קיבוץ הגלויות. קיבוץ גלויות – לא באמצעות מחיקת תרבויות, חלילה, אלא באמצעות שילוב והטמעה של המקורות התרבותיים של עם ישראל בכל גלויותיו, שכולם נכסים של כל יהודי, ללא הבדל האם הסבתא שלו התגוררה בעיירה בפולין או במרוקו, בכפר באתיופיה או בפרבר בניו יורק. שילוב סינרגטי היוצר תרבות יהודית ישראלית עשירה ועמוקה, הגדולה מכל חלקיה. הפוליטיקה העדתית הגלותית, היא כתם על החברה הישראלית.

* ציפי לבני הייתה אבן ריחיים על צווארו של המחנ"צ. אין ספק שהיא הייתה נזק אלקטורלי. אין ספק שהרוטציה הייתה מקח טעות. כל אדם סביר הבין שמפלגה המציגה את מנהיגה כחצי מועמד, פוגעת במנהיגותו. כל אדם סביר מבין שהרוטציה הייתה גחמה – שילוב בין אמביציה מטורפת, תאוות שלטון שלוחת רסן ועזות מצח לבין חולשה של מנהיג שנכנע לאיום באקדח ריק. כל אזרח סביר הבין שאין כל היגיון בכך שמי שבסקרים לא עברה את אחוז החסימה תהיה מועמדת לראשות הממשלה, רק כיוון שהיא מאוד רוצה ושאין לה בושה.

החלטתה של ציפי לבני לוותר על הרוטציה סייעה למחנ"צ, אבל מעט מדי, כי ההחלטה המתבקשת באה מאוחר מדי, אחרי שמרבית הבוחרים כבר גיבשו את החלטתם.

* אין צורך בדמיון מפותח מדי, כדי להבין איזו מערכת לחצים אדירה הופעלה על לבני. הרצוג עצמו, סביר להניח, לא אמר לה זאת ישירות, אלא מלאכתו נעשתה בידי אחרים. בסופו של דבר היא הבינה, שמועמדותה עלולה להיות אבן הנגף בפני ניצחון של המחנ"צ בבחירות ושבמקרה של הפסד, כל חצי האשמה יופנו אליה. לא היה לה מנוס מן ההחלטה הזאת, אך היא הגיעה מאוחר מדי למסקנה המתבקשת.

* מבחינה לאומית, ובלי להתייחס לדמותה של ציפי לבני באופן אישי, רוטציה היא דבר שלילי, פוגע במשילות וברצף השלטוני. לעתים, כמו אחרי בחירות 1984, המציאות הפוליטית עלולה להכתיב זאת. המציאות הפוליטית בבחירות 84' הייתה שאף גוש לא יכול להרכיב ממשלה ואף גוש לא היה מוכן להעניק את השלטון בשלמותו לגוש היריב. במצב שנוצר, נאלצו להתפשר על הפתרון הגרוע הזה. אולם למעט מקרה זה, גם בממשלות אחדות לאומית לא הייתה רוטציה.

ריצה של מפלגה לבחירות, כשהיא מציגה את מועמדיה ברוטציה, מעבירה מסר בעייתי מאוד בנוגע לתפיסת ראשות הממשלה ובנוגע לעמידתה מאחורי מנהיגה.

רעיון הרוטציה בין הרצוג ולבני היה רע לפוליטיקה הישראלית, רע למדינת ישראל. בלי קשר לסיבות שבעטין הוא ירד מן הפרק – טוב שהוא ירד מן הפרק. יש לקוות שהלקח נלמד.

* בעבר, ראשי ממשלה ראו כחלק מתפקידם להתראיין לרדיו ולטלוויזיה, לשוחח עם הציבור ולהשיב על שאלות העיתונאים. בגין, רבין, פרס ושמיר, הופיעו לעתים מזומנות ביומן הבוקר ברדיו או במבט והתראיינו.

בקדנציה הראשונה של נתניהו וביתר שאת – בתקופת כהונתו של ברק כראש הממשלה, הופעותיהם בתקשורת הפכו תכופות מדי, ויצרו אפקט אינפלציוני של ירידת ערך ראיונותיהם. ברק, בעיקר בשלהי תפקידו, התראיין כמעט מדי יום, וזה הפך לבלתי נסבל.

כשאריק שרון החליף את ברק, הוא הלך לקיצוניות השניה. הוא העביר מסר של דיסטנס, ריחוק, שיצר הילה של חשיבות ומכובדות. הוא לא התראיין, לא שוחח עם הציבור והציבור הריע לו, אולי מתוך מיאוס בפטפטת היתר של קודמיו. שרון שידר בשתיקתו מסר של איש עשיה, לא דיבורים. אכן, ראוי היה להוריד את מינון הראיונות, אך הוא הרחיק לכת. מנהיג צריך לשוחח עם העם.

הפופולריות הגבוהה של שרון, על אף ואולי בזכות אותו ריחוק, גרמו לאולמרט ולנתניהו שבאו אחריו ללכת בעקבותיו ולא להתראיין. שתיקת ההנהגה הפכה ליותר ויותר בעייתית. היא בעייתית מבחינת הדמוקרטיה והצורך של ראש הממשלה להשיב לשאלות התקשורת ולהתמודד עמן, אך היא בעייתית גם מבחינת ראש הממשלה עצמו, המוותר מרצונו על ההזדמנות להשפיע על העם.

שתיקתו של נתניהו לאורך תקופת כהונתו, כולל בחודשי הבחירות פגעה בו. גל הראיונות בישורת האחרונה לפני הבחירות מעידה על כך שהוא מבין זאת. בלי זה הוא לא היה מנצח.

* רינה מצליח צלחה בהצלחה משימה טלוויזיונית לא פשוטה, כשהובילה ביד רמה, באסרטיביות ובערנות, מרתון ראיונות עם ראשי כל הרשימות המתמודדות לכנסת (כמעט. לאן נעלמו האחים גולדשטיין?). היא הייתה מראיינת תקיפה והיטיבה לאתגר את מרואייניה בשאלות הקשות, מרואיין מרואיין והשאלות הקשות המתאימות לו.

למחרת תקפה אותה רווית הכט, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", על כך שהעזה לשאול שאלות קשות גם את איימן עודה ועל כך שאפשרה לליברמן לדבר. הרי ברור שמראיינת מקצועית, אליבא דהכט, צריכה לסתום את פיו של ליברמן ולא לאתגר את עודה.

* במאמר ל"הארץ" טען גדעון לוי, הלאומן האנטי ישראלי, המסית נגד ערבים מתונים ושוחרי שלום המקבלים את קיומה של ישראל כבוגדים, שמערכת הבחירות הנוכחית הייתה הגזענית והלאומנית מכולם (ולא, הוא ממש לא התכוון לקרטל הלאומנות הערבית בה הוא תומך בהתלהבות כ"אלטרנטיבה היחידה" כלשונו). בין הגזענים והלאומנים הוא מונה את ציפי לבני, הרצוג, יאיר לפיד, "קבוצת המומחים לשלום וביטחון" ועמוס עוז.

* בבחירות הצביעו, כנראה, כמה מאות סמרטוטים ממוצא יהודי לקרטל הלאומנות הערבית. בין כותבי "הארץ" הם רוב. מעולם לא היה ביטוי מובהק כל כך לנתק בין מערכת "הארץ" לעם ישראל.

* אין לי בעיה עם הערבים המצביעים למפלגה המבטאת את לאומיותם. לעומת זאת, יהודים המצביעים למפלגה זו הם בעיניי נמושות (ובמילים אחרות - חנין זועבי עדיפה בעיניי על חנין דב).

* צלצול טלפון.

"שלום. מדבר יצחק בוז'י הרצוג".

"מי נתן לך את מספר הטלפון שלי?" שאלתי, אך הוא לא השיב והמשיך לדבר.

אז ניתקתי.

* במערכת בחירות אחת הייתי מועמד לכנסת. זה היה בבחירות 1999. צמרת רשימת "הדרך השלישית" נבחרה בידי מועצת התנועה, מתוך המועמדים שהתמודדו על מקום בכנסת. ואחריהם הוצבו עוד כעשרים-שלושים מפעילי התנועה. האמת היא שהייתי קצת צעיר מדי למועמדות של כבוד, אך השיבוץ היה של חברי מזכירות, הנהלה ומועצה.

לא, לא נכנסתי לכנסת בבחירות. לצערי, גם אביגדור קהלני שעמד בראש הרשימה לא נכנס.

* נתן אלבז נולד במרוקו וכנער עלה לארץ לבדו, ללא משפחתו. הוא התגייס לשירות קרבי בחטיבת "גבעתי". בביצוע משימה של טיפול ברימונים, תוך ישיבה באוהל, הוא שמע קול נקישה מאחד הרימונים, שניצרתו השתחררה. הוא אחז את הרימון בידיו ורץ אל מחוץ לאוהל, קרא לחבריו להשתטח, ומשלא מצא מקום ריק מחיילים שניתן להשליך לעברו את הרימון, הוא הצמיד את הרימון לחזהו, התרחק מחבריו בריצה, התפוצץ עם הרימון ונהרג, ובכך הציל את חיי חבריו.

על מעשהו, קיבל אלבז את עיטור המופת והיה לגיבור לאומי. אלתרמן כתב עליו שיר מרגש ב"הטור השביעי", ילדים נקראו על שמו, רחובות הנציחו את זכרו.

בתכניתו של יהונתן גפן "אומרים שהיה פה", שהוקדשה לשנת 1954, אחד הנושאים היה סיפורו של אלבז. רוח הדברים, של גפן ושל המרואיין המומחה האני זוביידה, הייתה שבמדינה הגזענית, הדרך היחידה של עולה ממרוקו להתקבל לחברה היא למות לבד.

הקמתה של דימונה, בתכנית שהוקדשה ל-1955, תוארה בידי השניים כממסד האשכנזי שלא ידע מה לעשות עם עולי ארצות ערב, ולכן הוא זרק אותם הכי רחוק שאפשר מן העין.

חשוב מאוד לערוך תכניות בטלוויזיה החינוכית ובכלל, על תולדות מדינת ישראל. חבל שהמשימה החשובה הזאת הופקדה בידיו הציניות של גפן.

* ביד הלשון

שבוע הבחירות הוא השבוע הפוליטי ביותר ב... רציתי לכתוב בארבע שנים, אבל...

האם נכון לומר שזהו השבוע המדיני ביותר?

בדרך כלל, אנו נוהגים להבחין בין פוליטי למדיני. הפוליטי הוא מה שקשור למפלגות, למאבקים על השלטון, למאבקים בין המפלגות ובתוכן, לבחירות ולפעילות הפרלמנטרית. המדיני הוא מה שקשור ליחסי החוץ, לדיפלומטיה, להכרעות האזרחיות בנושאי ביטחון. הכתב הפוליטי מסקר את הבחירות. הכתב המדיני מסקר את הפעילות הדיפלומטית של הממשלה. סדר יום פוליטי הוא סדר יום הממוקד בבחירות או במאבק בין המפלגות. סדר יום מדיני הוא סדר יום העוסק בשאלות החוץ והביטחון של המדינה.

אולם התרגום לעברית של פוליטיקה הוא מדיניות. הפוליטיקה נובעת מן המילה פוליס, והמדיניות – מהמילה מדינה. במגילת העצמאות מובטחות הזכויות המדיניות של כל תושבי הארץ ללא הבדל דת גזע ומין. מהן זכויות מדיניות? זכויות פוליטיות, הזכות לבחור ולהיבחר. בגין נהג להשתמש במונחים מדיניות ומדיני, הרבה יותר מכפי שהשתמש במונחים פוליטיקה ופוליטי.

אולם במשך השנים השימוש במילה מדיני כפוליטי נשחק ונשכח, ואין היום בשימוש מילה עברית לפוליטיקה. אולם המושג מדיניות אינו משמש עוד לדיפלומטיה ולפוליטיקה בין המדינות, והמושג המקובל לאלה הוא מדינאות (אך ההטיות הן כמו במדיניות – מדיני, מדיניים וכן הלאה). במילה מדיניות אנו משתמשים לתיאור תפיסה ודרכי פעולה בנושא מסוים – מדיניות כלכלית, מוניטרית, מדיניות ביטחונית, המדיניות שתינקט בתחום מסוים וכד'.  

* "חדשות בן עזר"