פרק ט"ו בספר שמות – כולו שירה
נשגבה, שירת הים. שירת הים היא השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר חציית ים סוף. קשה לדמיין
את ההתרגשות – אך לפני שעות אחדות, עמד העם חסר אונים על סף כליה. עם עבדים, שזה עתה
יצא ממצרים, מעבדות לחירות, והנה הוא נמצא במצב קטסטרופלי – לפניו הים ומאחוריו שועט
הצבא החזק בעולם, על סוסיו ופרשיו והנשק המודרני והמתוחכם ביותר. אין לבני ישראל מוצא,
קצם קרב. והנה הים נבקע לשנים, בני ישראל עוברים בתוכו בחרבה. והנה מצרים טובעים בים.
בני ישראל רואים את הנס הגדול, "ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה
הזאת: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". וכשמשה מסיים לשיר, מרים הנביאה
לוקחת את התוף בידה וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. אכן, שמחה גדולה.
חז"ל כותבים במדרש: "באותה שעה
ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: 'מעשי ידי טובעים
בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!'"
האם יש בכך ביקורת של חז"ל על שירתו
של משה? אפשר לפרש את המדרש בהבנת ההבדל בין מלאכי השרת לבני האדם. שמחת הניצחון של
בני אדם שנושעו מצרה גדולה מובנת מאליה. בני אדם אינם מלאכים. אך ממלאכים ניתן לצפות
ליותר, לראיה רחבה יותר. ובראיה הרחבה, גם במלחמה הצודקת ביותר, ואין מלחמה צודקת יותר
מהצלת בני ישראל מהשמדה, יש לזכור שגם האויב הוא אדם, ומותם של בני אדם, גם אם הוא
מוצדק, אינו עניין לשמחה. "בנפול אויבך אל תשמח".
אך מדרשי חז"ל אינם מיועדים למלאכים,
אלא כדי ללמד מוסר את העם היהודי. המסר של חז"ל הוא לראות ולהבין שגם האויב הוא
אדם, ולכן גם במלחמה אין מקום להתלהמות, לדה-הומניזציה ולדמוניזציה של האויב. הלקח
הזה נכון גם לימינו. אין צודקות ממלחמות ישראל, בוודאי מהמלחמה בטרור. מלחמה אינה פיקניק,
היא גובה מחיר כבד מאתנו ומן האויב. ובמלחמה יש לשמור ככל הניתן על טוהר הנשק ועל מוסר
הלחימה, ולזכור שמחיר הדמים של האויב, אינו סיבה למסיבה.
"מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים
שירה לפני"? על המדרש הזה עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו. בתוך מורשת ישראל
- יש מדרש זה, ויש "הטוב שבגויים הרוג".
שני המדרשים עוסקים באותו סיפור, קריעת ים סוף. בידינו הבחירה מהי היהדות שלנו. אמור
לי מה ציטוטך ואומר לך מי אתה.
אין כל סתירה בין יחס אנושי לאויב לבין
אמונה בצדקת הדרך ובצדקת המלחמה. דווקא כיוון שאני ריאלי, ויודע שמלחמת העצמאות שלנו
לא נגמרה ושהיום בו נפסיק להילחם על קיומנו אינו נראה באופק, ברור לי שעלינו להקפיד
לשמור על צלם האנוש שבנו.
שמחת הניצחון, השמחה על הישועה ועל ההיחלצות
ממצוקה ומסכנה קיומית מובנת ומוצדקת. אולם עצם מותו של האויב אינו משמח. "מעשי
ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!"
* 929