הבלוג של אורי הייטנר

בספר הצ'יזבטים הפלמ"חי המיתולוגי "ילקוט הכזבים", מסופר על מורדוך הדייג, שלקח פעם את חבריו לשיט לילי בכינרת. כטוב ליבם עליהם התחילו לצחוק עליו ואמרו: "...אין לך אופי, נראה אותך זורק את פנס הלוקס לים!''. מורדוך התעצבן, וכדי להוכיח להם, זרק לבסוף את הלוקס למים. "נו, מה תגידו עכשיו?" שאל. השיבו לו החבר'ה: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך...".

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח הביקורת שנמתחה על נתניהו בנושא האיראני, מצד מי שעמדו בראש המזהירים והמאיימים מפני ההשלכות החמורות של תקיפה ישראלית באיראן. נתניהו נהג כעצתם ולא הורה לתקוף את הכור האיראני, ולקראת הבחירות הם סנטו בו על כך שלא העז לתקוף.

יתכן שהעתיד יוכיח שההימנעות מתקיפת איראן תהיה בכיה לדורות. אך הצגת הדברים הזאת עושה עוול לנתניהו, ולאופן שבו הוביל לאורך השנים את ההתמודדות עם סכנת הגרעין האיראני.

****

החלטתו של בגין להפציץ את הכור העיראקי, למרות כל האזהרות וההפחדות (פרס: "אם נתקוף את הכור ישראל תהיה בודדה כערער בערבה") הייתה אחת ההחלטות האמיצות והנכונות של מנהיג כלשהו בתולדות מדינת ישראל. למעט פרס, אין כמעט מי שאינו מודה בכך היום.

דוקטרינת בגין, על פיה ישראל לא תאפשר לאויבותיה להצטייד בנשק גרעיני, הדריכה גם את ראש הממשלה אולמרט שהורה על תקיפת הכור הסורי.

איראן, שלמדה את לקח התקיפה בעיראק, יצרה מציאות קשה לתקיפה, כמו פיזור יכולותיה הגרעיניות במספר רב של מוקדים ועוד. היכולת להשמיד את הכורים באיראן קשה הרבה יותר. אולם עקרונית, דוקטרינת בגין נכונה, ומן הראוי לאמץ אותה כאבן יסוד בביטחונה הלאומי של ישראל.

איראן היא בירת הקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית, בירת הטרור האסלמי, מדינה החותרת בגלוי להשמדתה של ישראל ומהווה סכנה לשלום העולם כולו. נשק גרעיני בידי איראן עלול להיות סיוט לאזור ולעולם גם אם לא יעשה בו שימוש בפועל, וכשמדובר במשטר מן הסוג של איראן, הנחת העבודה חייבת להיות שאם יופיע נשק גרעיני איראני במערכה הראשונה, הוא יירה במערכה השלישית. איראן הציבה בראש האסטרטגיה שלה את חזון הפיכתה למעצמה גרעינית, וברור שאין לה כל עניין בגרעין לצרכי שלום. איראן מנהלת מסע הונאה רבתי של העולם, בדרכה למימוש מטרתה.

לכן, האסטרטגיה הישראלית חייבת להציב במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות, את מניעת גרעונה של איראן.

****

בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון הפועל נגד הגרעין האיראני. החל בכך יצחק שמיר, המשיך יצחק רבין וכך גם כל ראשי הממשלות שבאו אחריהם. אולם נתניהו העלה את הנושא לראש סדר היום יותר מאחרים.

האסטרטגיה של נתניהו הייתה העלאת סוגיית הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי, בשילוב של מסע הסברתי ותקשורתי גלוי, לחץ מדיני בצינורות הדיפלומטיים והליכה על הסף באיום מוחשי בפעולה ישראלית. המטרה היא להפעיל לחץ על העולם, החושש ממתקפה ישראלית על איראן, על מנת שיפעל, בהנהגת ארה"ב, נגד גרעונה של איראן. העדיפות אינה לפעולה צבאית אלא מדינית, באמצעות סנקציות חריפות שתפגענה קשה בכלכלת איראן עד כדי סכנה לקיומו של המשטר, ותביא את איראן אל שולחן המו"מ ובכך לסכל את תכנית הגרעין בדרכים דיפלומטיות.

הצלחתו של נתניהו מרשימה. הוא הצליח להעלות את הנושא האיראני לראש סדר היום העולמי, אף שהיו גורמים רבי עוצמה בפוליטיקה העולמית שהיו מעוניינים מאוד בהשתקת הנושא. הוא הצליח לסחוף את העולם למשטר סנקציות חריף על איראן (אם כי מעט מדי ולאט מדי). משטר הסנקציות פגע בכלכלה האיראנית באופן משמעותי והפך לאיום על המשטר. הוא הביא את איראן אל שולחן הדיונים.

משטר הסנקציות עורר בקרב העם האיראני תחושות של מחאה וזעם נגד המשטר. הדבר חייב את חמינאי לאשר את מועמדותו של רוחאני, המזוהה עם קו פרגמטי יותר משל אחדמיניג'אד לתפקיד הנשיא. רוחאני, בברכתו של חמינאי, הביא את איראן לשולחן המו"מ. האסטרטגיה של נתניהו נחלה הצלחה גדולה.

אלא שכאן הדברים השתבשו. במקום לנהל מו"מ על פירוקה של איראן מכל יכולותיה הגרעיניות ועצירת התכנית, אובמה בחר בדרך פייסנית, של הסכם בכל מחיר. וכך, האופציה הדיפלומטית, המועדפת, הפכה לאיום הגדול ביותר – היא עומדת להפוך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

בדיעבד, ההצלחה הגדולה של אסטרטגיית נתניהו, עלולה להיות הגורם המכשיר את גרעונה של איראן. הנשיא אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, עלול להמיט על העולם אסון.

****

האם נתניהו שגה כאשר נמנע מתקיפת איראן?

אחריותו העליונה של ראש ממשלת ישראל היא למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אם המטרה לא תושג, ניתן יהיה לתלות בנתניהו, בדיעבד, את הקולר, כמי שנמנע מפעולה צבאית.

אולם קשה מאוד להאשים את נתניהו. מעבר לעובדה שמדובר במנהיג זהיר מאוד בהפעלת כוח, במקרה הזה היו סיבות טובות להימנעות.

כל הצמרת הביטחונית התנגדה בתוקף לפעולה צבאית ואף דאגה להדליף את התנגדותה ולהציג אותה כמעשה טירוף. קשה וכמעט בלתי אפשרי למנהיג, להחליט על פעולה צבאית כזאת, שעלולה להביא לתגובה של ירי אלפי טילים לעבר ישראל בעת ובעונה אחת מאיראן, לבנון ועזה, כאשר הצמרת הביטחונית מתנגדת לכך.

במערכת הפוליטית והתקשורתית נערך מסע הפחדה נורא ואיום מפני תקיפת איראן ומשמעותה.

ארה"ב והעולם התנגדו בכל תוקף לפעולה כזאת.

בסיטואציה כזאת, התקפה הייתה כמעט בלתי אפשרית. בוודאי שנתניהו, שכלל לא רצה בהתקפה, אלא רק ביצירת הרתעה באמצעות הליכה על הסף, בחר לא להפעיל את צה"ל. אולם אותה ביקורת והתנגדות פומביים חיבלו קשות באסטרטגיית ההליכה על הסף ובכך פגעו פגיעה של ממש בהרתעה הישראלית ובביטחון ישראל.

כעת, כאשר ארה"ב ניצבת על סף הסכם כניעה לאיראן, חובתו של ראש הממשלה לפעול לסיכול ההסכם, גם במחיר עימות עם הממשל האמריקאי. נאומו בפני בתי הנבחרים היה צעד הכרחי, וראוי היה לגיבוי מקיר אל קיר, אלא שלמרבה הצער שיקולים אלקטורליים ציניים הביאו לא רק להתנגדות לצעד, אלא להשחרת פניו של ראש הממשלה בעקבות הצעד ושיתוף פעולה עם מאמציו של אובמה, הנחוש להגיע להסכם, לחבל בשליחות נתניהו.

טוב עשה נתניהו שנשא את נאומו וטוב עשה ששב והחזיר את האופציה הצבאית אל הזירה. יש לקוות שהוא הצליח להשפיע וההסכם יסוכל. אני מקווה מאוד שישראל נערכת ליום שאחרי – לחפש כל דרך לחבל בהסכם, אם ייחתם, חלילה.

****

האופציה הצבאית תמיד הייתה הפתרון האחרון, פתרון האין ברירה. אם ייחתם הסכם מינכן 2, היכולת לממש אותה תפגע מאוד. אולם האיום בפעולה חייב לחזור למרכז השיח המדיני, כדי להשפיע על המערב.

יש לקוות שלא איחרנו את המועד; שהעובדה שלא השמדנו את הגרעין האיראני לא תהיה בכיה לדורות.