*
הדבר הראוי ביותר, הטוב והמיטיב עם מדינת ישראל, הוא הקמת ממשלת אחדות, שתאחה את
שברי החברה הישראלית, אחרי מערכת הבחירות המכוערת הזאת ותתמודד יחד, עם האתגרים
הביטחוניים והחברתיים שעומדים בפנינו.
לצערי, נראה לי ששני הצדדים אינם
הולכים לכיוון הזה. דומני שגם קריאתו של הנשיא ריבלין לא תגרום לשני הצדדים לנהוג
באחריות. הלוואי ואתבדה.
* אם לא ממשלת אחדות, אני מקווה
שהממשלה תכלול בתוכה גם את "יש עתיד", שלצד "כולנו" יהיו גורם
ממתן ומאזן בממשלה. הראשון שצריך לשאוף לכך הוא בנימין נתניהו.
* רוב מצביעי "יש עתיד" לא
רצו בהמשך שלטונו של נתניהו והעדיפו שהמחנ"צ ינצח בבחירות. אולם לא בכדי, הם
לא בחרו במחנ"צ אלא ב"יש עתיד". הם בחרו ב"יש עתיד",
שמנהיגו הקפיד לסרב בעקשנות לומר שלא יצטרף לממשלת נתניהו. הם בחרו ב"יש
עתיד", שמנהיגו הקפיד לא לציין על מי הוא ימליץ לנשיא. הם בחרו ב"יש
עתיד" שהקפידה לציין שאינה חלק מגוש השמאל אלא היא מפלגת מרכז. הם נתנו ליאיר
לפיד מנדט ברור לשאת ולתת על הצטרפות לכל קואליציה. ומאחר והליכוד ונתניהו ניצחו,
הצטרפות לפיד לממשלה תבטא את רצון בוחריו.
* לנוכח מערכת הבחירות הלעומתית
ורוויית השנאה מצד שני הצדדים, בחרתי ב"כולנו" כגורם שפוי ומאוזן,
שיהווה גורם ממתן ומאזן בכל ממשלה שתיבחר. אני מקווה שאכן "כולנו",
כמפלגת מרכז, שקיום הקואליציה תלוי בה, תנהג באחריות ולא תיתן ידה להשתוללות נוסח
הצהרות הרהב של יריב לוין על שלטון ללא מיצרים ושבירת הקודים הממלכתיים.
* בעקבות נאום הניצחון של נתניהו, ברכתי
על התחייבותו לשים דגש על נושא הרווחה, להוריד את יוקר המחיה ולפתור את משבר
הדיור. ציינתי שהדבר מעיד על שינוי כיוון בדרכו.
התגובה האוטומטית שקיבלתי הייתה
"אתה עוד מאמין לו?"
ובכן, גישתי תמיד היא "מעשיך
יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". ראשית, ברכתי על הצהרת הכוונות. טוב שזו הבטחתו וטוב
שהוא השמיע אותה גם אחרי הבחירות. כפי שאיני קונה אף הבטחה של פוליטיקאי כאמת
מוחלטת, כך איני פוסל מראש את נכונותו לקיימה.
אני אופטימי בנושא זה, בעיקר בזכות
ההישג של "כולנו", שבלעדיה לא תהיה ממשלה. "כולנו" תיתן את
הטון בנושא החברתי – כלכלי וקרוב לוודאי שכחלון יהיה שר האוצר.
אני שמח שבחרתי ב"כולנו", אך
גם כלפי כחלון ו"כולנו" גישתי היא "מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם
ירחיקוכם".
* להערכתי, נתניהו ירצה מאוד לעצב,
בקדנציה הרביעית, את האופן בו ייחרט בהיסטוריה. לכן, תהיה לו מוטיבציה לחולל שינוי
כלכלי חברתי אמתי, ולשם כך עליו לשנות את דרכו.
המבחן הראשון יהיה מילוי התחייבותו
למנות את משה כחלון לתפקיד שר האוצר. אין ראוי מכחלון לתפקיד, בזכות מחויבותו לשבור
את שלטון הטייקונים הריכוזי בכלכלת ישראל ובעיקר את מונופול הבנקים המסחריים. אני מקווה
שנתניהו, המחובר לטייקונים, לא יפריע לו. אם הוא לא יפריע, כפי שהוא לא הפריע לו ברפורמת
הסלולר, הוא יוכל בצדק לזקוף לזכותו את ההצלחות.
* יוסי ביילין ב"ישראל
היום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ומאמר המערכת של "הארץ" קראו
לכחלון להמליץ על הרצוג לנשיא ולמנוע את הקמת ממשלת נתניהו. למה? יש דרך יותר
פשוטה ליישם בכל מחיר את אידיאולוגיית "רקלוביבי" – הפיכה צבאית.
* המנדט ש"כולנו" ביקשה
וקיבלה מן הבוחר, היה להצטרף לממשלה שאזרחי ישראל יבחרו כדי להוביל בה את התחום
החברתי כלכלי, על פי רעיונותיה. אזרחי ישראל בחרו בליכוד ובנתניהו, ואני בטוח
שכמוני – 99% ממצביעי "כולנו" רוצים בהצטרפותה לממשלה, ויראו באי
הצטרפותה מעילה באמון.
* במאמרו ב"הארץ" הזכיר
עקיבא אלדר שבמצע המדיני של "כולנו" נאמר שעל ישראל לשמר את ההישגים
הדיפלומטיים והמדיניים מן העבר ובראשם מסמך בוש. מסמך בוש מדבר על הקמת מדינה
פלשתינאית. זה נכון. אך הוא גם מדבר על גבולות בני הגנה – שם קוד לריבונות ישראל
על בקעת הירדן, והכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו ביהודה ושומרון במשך השנים – שם
קוד לריבונות ישראל על גושי ההתיישבות. והוא בשום אופן לא הזכיר חילופי שטחים. אני
משוכנע שנתניהו חותם בשתי ידיו על המסמך הזה.
* אחד המהלכים הציניים והנפסדים במערכת
הבחירות, היה צירוף הכהניסט ברוך מרזל ל"יחד" של אלי ישי. אלי ישי רחוק
מאוד מכהניזם. אבל כדי לקבל את מאגר הקולות הכהניסטי, בניסיון לעבור את אחוז
החסימה, הוא נתן הכשר לתועבה. העובדה ש"יחד" לא עברה את אחוז החסימה
והכהניסט לא יטמא את הכנסת, היא אחת התוצאות החשובות והמשמחות של הבחירות.
* לאחר הודעתה של זהבה גלאון שהיא
לוקחת אחריות לתבוסה ומתפטרת, פרסמתי בפייסבוק פוסט, ובו הבעתי הערכה לצעדה
הציבורי הראוי.
מסתבר, שבדומה לאריה דרעי, היא זרקה
מפתחות קשורות בגומיה.
שלושה ימים טרם הבחירות אמרה בראיון
לרינה מצליח שאם מרצ תקבל פחות מששה מנדטים זה יהיה כישלון והיא תישא באחריות כפי
שהיא דורשת מאחרים. ולפתע, חמשה מנדטים הם הצלחה גדולה.
* הסיבה העיקרית לכישלון של מרצ, היא
העובדה שמפלגת העבודה אימצה (כבר בשנת 2000, בימי ברק) את דרכה של מרצ, ובכך ייתרה
אותה.
אני מקווה שחשבון הנפש של מפלגת העבודה
יביא אותה להכרה, שלעולם לא תחזור לשלטון אם לא תחזור קודם לעצמה, לדרכה. או אז,
יהיה מקום למרצ במערכת הפוליטית. אם לא, אין כל סיבה שמרצ לא תתמזג במפלגת העבודה.
* למרצ כמעט היה הסכם עודפים עם
"הארץ".
* בני ציפר ניתח ב"הארץ" את
הצבעת חבריו לקרטל הלאומנות הערבית: "שעמום, אופנתיות, התפנקות ורגשי אשם. ...היתה
זו הצבעה ביזארית". והוא היטיב לסכם: "החשק שלהם לתת את קולם לרשימה המשותפת
גדל כי ניתנה להם הזדמנות לפנטז על כך שהם יוכלו להתגבר על הפערים התרבותיים שביניהם
לבין אותם ערבים הומופובים ופוליגמים באמצעות זה ששניהם ייאבקו שכם לצד שכם נגד האויב
הציוני. מה שהם אינם מביאים בחשבון הוא שהאויב הציוני הוא אולי הם עצמם".
* אחד היעדים הראויים לממשלה החדשה הוא
קידום המגזר הערבי ופיתוחו. המסר הלאומני של ההצבעה ההמונית לרשימה הלאומנית,
מחייב את המדינה לחשבון נפש, ביחסה למיעוט הערבי. המיעוט הערבי נהנה מכל זכויות
האזרח הפוליטיות, ובכך הוא שונה מכל ערביי המזרח התיכון, אך אין די בכך. יש צורך
בהשקעה בתשתיות ובחינוך, בעידוד יציאת נשים לעבודה וכד'. זו מחויבות המדינה
לאזרחיה.
* ליברמן אינו ראוי לתפקיד שר הביטחון.
במלחמת "צוק איתן" הוא חתר תחת ראש הממשלה ושר הביטחון, בעודו מכהן כחבר
הממשלה וקבינט המלחמה, כשר החוץ של מדינה במלחמה. אדם כזה אינו ראוי להיות שר
הביטחון. גישתו הביטחונית היא כוח ללא שכל, ומה שאינו הולך בכוח ילך בכסח. אחרי
חיסול מורנייה-ג'וניור וצמרת התארגנות איראן-חיזבאללה בקונייטרה, ישראל הכילה,
בתבונה ובאחריות, את פיגוע חיזבאללה ברג'אר והגיבה במתינות, כדי לא לפגוע בהישג
וכדי לא להיגרר למלחמה מיותרת. ליברמן, בעודו שר החוץ בממשלה, ניסה לחמם ולהוביל
לתגובה חסרת אחריות. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. יתכן מאוד שכשר הביטחון,
כשהאחריות תהיה עליו הוא ינהג אחרת. נכון, כשר הביטחון הוא כפוף לראש הממשלה,
ונתניהו זהיר מאוד (לעתים זהיר מדי) בהפעלת הכוח. אך אסור לקחת סיכונים. האיש פשוט
אינו ראוי.
אין גם כל סיבה פוליטית להיענות לדרישתו.
עצם הדרישה הזאת, מצד ראש מפלגה קטנה בת ששה ח"כים, עזת מצח כמעט כמו סחיטת
הסכם הרוטציה בידי ציפי לבני. יש לישראל שר ביטחון טוב, בוגי יעלון, ועליו להישאר
בתפקידו.
* אריה דרעי אינו ראוי להיות שר הפנים.
הוא אינו ראוי להיות שר ואף לא ח"כ, אך היותו ח"כ היא עובדה וכוחו
הפוליטי מחייב את מינויו כשר. אלה תוצאות הבחירות וזה מחיר הדמוקרטיה. אבל אין כל
סיבה להחזיר אותו לזירת הפשע – עמדת הכוח בה נהג ללא רסן וביצע את מעשי השחיתות
העברייניים שלו. להחזיר את דרעי למשרד הפנים, זה כמו להחזיר את משה קצב לנשיאות או
את אולמרט לראשות הממשלה (אחרי ש"יחזירו את חובם לחברה", כמובן).
* אורלי לוי אבוקסיס היא האדם המתאים
ביותר לתפקיד שרת הרווחה. כח"כית היא הייתה לוחמת ומחוקקת חברתית נחושה,
מסורה, מקצועית ואכפתיות. האכפתיות החברתית שלה היא אמתית, לא טרנדית. והכל היא
עושה בנועם הליכות, ברוח טובה ונהנית מהערכה ואהדה של כל קצוות הכנסת. אני בטוח
שהיא תהיה שרת רווחה מצוינת. אמנם היא נציגת "ישראל ביתנו", אך כמי שתמך
ב"כולנו", מבחינתי היא תהיה שרה נוספת של הסיעה בה בחרתי, כי היא מייצגת
אותה השקפת עולם.
* את שר התחבורה ישראל כץ יש להשאיר
כיתה, בעוון הצטיינות יתר. כץ מחולל מהפכה רבתי בתשתית התחבורתית של ישראל, ובכך
מחולל שינוי חברתי משמעותי המקרב מאוד את הפריפריה למרכז. חשוב שהוא ימשיך להוביל
בהצלחה את מפעל חייו.
* בני בגין הוא האיש הראוי לתפקיד שר
המשפטים. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אך מוטב שהדיון בהן יעשה כאשר שר המשפטים
הוא אדם המכבד את בית המשפט ואת השופטים ואת רעיונות שלטון החוק ועליונות המשפט
ולא מישהו הרואה בבג"ץ אויב שיש להילחם בו. מינוי זה עשוי לאותת שנתניהו אינו
מתכוון להקצין כפי שעשה במערכת הבחירות אלא לבחור בכיוון מרכזי, ממלכתי ואחראי.
* אני קורא ושומע את ההפחדות מן האסון
הצפוי למדינת ישראל בעקבות הכרעת העם, ומבין שמחנה ה"שמאל" מתעקש לא
ללמוד מטעויותיו, לא לעשות חשבון נפש ולהמשיך בדרך שגרמה לתבוסתו.
* הלקח של "הארץ" מכישלון
מסע ההפחדה, הוא להמשיך במסע ההפחדה.
* אחרי בחירות המהפך ב-77' הודבקה
ליצחק בן אהרון האמירה שצריך להחליף את העם. זאת אגדה אורבנית, הוא לא אמר זאת.
מאז, הביטוי הזה מודבק בסרקאזם לביטויים של חוסר כבוד להכרעת הבוחר. והיום, למחרת
הבחירות, יש ביטויים רבים העונים על ההגדרה. הגדיל לעשות גדעון לוי, במאמר תחת
הכותרת "להחליף את העם", שבה הוא כותב ברצינות שזה הפתרון היחיד.
מעניין, רק בשבוע שעבר הוא כתב שאין הבדל בין ביבי ובוז'י וקרטל הלאומנות הערבית
הוא האלטרנטיבה היחידה. מן הסתם, כך הוא היה כותב אילו הרצוג ניצח.
האמת היא שלוי מזמן החליף את העם.
הצבעתו למפלגה הלאומנית הערבית היא בסך הכל ביטוי אלקטורלי להחלפת העם שלו. כבר
מזמן הוא לאומן אנטי ישראלי קיצוני.
* מה שבן אהרון אמר בליל המהפך, היה
שאין הוא מכבד את הכרעת העם, במובן שהוא מקבל את התוצאה אך אינו נותן לה כבוד.
ניתן להבין זאת כתגובת הלם של מי שקיבל בשורה קשה שלא העלה אותה על דעתו, והגיב
בספונטניות בשידור חי. אבל יוסי שריד לא יצא מן ההלם גם לאחר 38 שנים, ובמאמר
ב"הארץ" כתב "אני מקבל את התוצאות, אך איני מכבד אותן". לגבי
ה"אני מקבל" הוא הסביר "וכי יש לי ברירה?" כלומר, אילו היו
בידיו אמצעים, הוא היה מבטל את התוצאות. משמעות דבריו, היא שהשלטון שנבחר הוא אולי
לגאלי אך לא לגיטימי. דה לגיטימציה לשלטון
שנבחר בבחירות דמוקרטיות, מבטאת רוח טוטליטארית, אנטי דמוקרטית. מי שאינו מכבד את
הכרעת העם, אינו מכבד את העם. ושריד אומר זאת בפירוש. מי שהצביע אחרת ממנו אינו
העם שלו, או כהגדרתו "שתי מדינות לשני עמים".
* במקום חשבון נפש אמתי של
ה"שמאל" והתקשורת, אני קורא את ההיפך מחשבון נפש; את האמירות שהכיוון
היה נכון, אך לא מספיק. היה צורך ביותר שנאה, יותר הסתה, יותר שטיפת מוח, יותר
תוקפנות. הגדיל לנסח זאת בן כספית ב"מעריב". הוא עושה את חשבון הנפש של
התקשורת והמסקנה שלו הייתה שאסור היה לתקשורת לאפשר לנתניהו להתראיין בה לקראת
הבחירות. זאת הדמוקרטיה נוסח בן כספית – על התקשורת להתגייס ולסתום את פיו של ראש
הממשלה.
* בליל שבת התראיינה מרב מיכאלי ביומן
בערוץ הראשון, ואמרה שהאופוזיציה היא מקום מצוין ללמוד ולתקן. וזה נכון. אלא שהיא אינה
מבינה שהיא הבעיה ולא חלק מן הפתרון. ואיני מדבר עליה אישית אלא אידיאולוגית.
* מי שמצביע על הכיוון הנכון של חשבון
הנפש הוא פרופ' אמנון רובינשטיין. בראיון ל"קול ישראל" הוא אמר שעל
המחנה הציוני להתנתק לחלוטין מן הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ובלי להזכיר שמות הוא
הזכיר את הצגת "התקווה" כהמנון גזעני, אמירות נגד שירות בצה"ל
וכד'.
* כך כתבה אלונה קמחי בעקבות תוצאות הבחירות:
"לכל עם יש את השילטון שהוא ראוי לו.
תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק
המוות יציל אותכם מעצמכם".
מי שרוצה להבין מה קרה כאן בבחירות, כדאי
שיקרא שוב ושוב את דברי הבלע (כולל ה'אותכם' העילג).
* בבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים
בלבד. בבחירות 1999 הליכוד קיבל 19 מנדטים. נתונים אלה מפריכים את התאוריה הנפוצה
מאז הבחירות על "ההצבעה השבטית" של מצביעי הליכוד. הטענה הזאת מתנשאת,
ומבטאת חוסר כבוד לבחירה החופשית התבונית של אזרחים במדינה דמוקרטית למפלגה יריבה,
ומציגה אותה כהצבעה אוטומטית, רגשית.
לכל מפלגה יש עוגן מוצק של מצביעים
שבטיים, כאלה שהיחס שלהם למפלגה הוא כשל אוהדים לקבוצת כדורגל. אני מכיר זאת היטב,
מהצבעתם של חברי קיבוצים רבים בגולן למפלגת העבודה בתקופה שהיא הובילה מדיניות של
נסיגה מהגולן (ולא אחזור על התירוצים המביכים). אולם הרוב הגדול של המצביעים אינם
כאלה.
* אני מציע לא להתרגש מן ההפחדות מפני
עתיד היחסים עם ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות. הידידות בין המדינות איתנה,
והדמוקרטיה האמריקאית מכבדת את הדמוקרטיה הישראלית ואת תוצאות הבחירות. מה שמאיים
על היחסים אינו תוצאות הבחירות בישראל, אלא ההסכם הנרקם בין ארה"ב לאיראן. אם
חלילה ייחתם ההסכם, ארה"ב תצא מגדרה כדי לפצות את ישראל ו"לפנק"
אותה. אם לא ייחתם הסכם ואובמה יחוש שהסיבה לכך היא המסע של נתניהו לסיכולו, יהיה
משבר זמני ביחסים. מבין שתי האפשרויות הללו, הראשונה הרבה יותר מסוכנת לישראל.
* תמונת המצב במו"מ עם איראן –
דווקא אירופה, ובעיקר צרפת, מגלה אחריות ולא נסחפת ברוח הפייסנית, הצ'מברליינית,
של הסכם בכל מחיר, אותה מובילים אובמה וקרי.
* סופית – הבדיקות הוכיחו שערפאת לא מת כתוצאה מהרעלה.
סופית – אף ערבי בעולם לא יפסיק להאמין ולהיות בטוח שהמוסד הרעיל
אותו.
... אולי בעצם עדיף ככה.
* בפסח ימלאו שבעים שנה לחגיגת העומר בקיבוץ רמת יוחנן; אחת מיצירות המופת
היהודיות – ציוניות החשובות ביותר שנוצרו בארץ ישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט.
את המסכת יצרו חברי הקיבוץ - המשורר, הפזמונאי, המוסיקאי וגיבור התרבות (במובן
העמוק של המושג) מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין.
לרגל התאריך העגול ולקראת חג הפסח, ערך הקיבוץ, בשיתוף עם מספר
גורמים, כנס בן יומיים – "תפארת חג", העוסק ביצירת החג של שני היוצרים
הדגולים, שבנוסף לטקס העומר יצרו גם טקסי ביכורים, חג המים בסוכות וחג הגז, טקסי
כלולות ועוד. אני השתתפתי ביום הראשון של הכנס, שהוקדש למתתיהו שלם.
* הופתעתי לטובה מהקהל הרב מאוד שהשתתף בכנס. רובו – ותיקי הקיבוצים.
אני חש קרבה רבה מאוד לאנשים האלה. לצדם אני תמיד חש בבית. אך אני חש גם זרות
מסוימת. האירוע היה יומיים אחרי הבחירות, ופגשתי אנשים באבל. ואילו אני – איני
שותף באבלם. הם מכירים אותי ואת עמדותיי הפוליטיות, אותן אני מבטא, בין השאר,
בעיתונות הקיבוצית ובתנועה הקיבוצית כבר שלושה עשורים, ולא קל להם אתי. אבל בתוך
תוכי אני יודע, שדווקא אני נאמן לערכי תנועת העבודה, דווקא בכך שאיני דבק במפלגת
העבודה. ודומני שאין ביטוי ברור לכך יותר משיריו של מתתיהו שלם; שירי אהבת ארץ
ישראל, דבקות באדמת המולדת, הזיקה לתנ"ך כתשתית חיינו וקיומנו בארץ. האם מירב
מיכאלי ויוסי יונה הם נושאי הדגלים הללו?
* יצירתו של מתתיהו שלם מסמלת בעבורי את המסר ההפוך למסרי הקיטוב,
השסע והשנאה שבאו לידי ביטוי במערכת הבחירות. יצירתו משלבת את תרבות המזרח עם
תרבות המערב ובכך הוא הקדים את זמנו (לא בכדי, יוצרים ואמנים האמונים על השילוב
הזה, חוזרים היום ליצירתו – יאיר דלאל, ר' חיים לוק ופרופ' מיכאל וולפה שנשא את
ההרצאה המרתקת ביותר בכנס). היא משלבת את החדשנות הציונית החילונית עם הזיקה
העמוקה למורשת היהדות על רבדיה השונים ובראשם התנ"ך. בעבורי הוא דמות מופת.
* גולת הכותרת של הכנס היה מופע זמר, מחול וקריאה מיצירת מתתיהו שלם,
כולו על טהרת החברים הכישרוניים של רמת יוחנן.
* חיים באר הוא הסופר האהוב עליי ביותר. קראתי לראשונה את רומן
הביכורים שלו "נוצות" בהיותי נער בכיתה י'. באר התגורר במרחק בתים אחדים
מביתי. נהג ללכת ברחוב לבוש מכנסי ג'ינס ובטלדרס ג'ינס ועדין כיפה סרוגה לראשו,
ואני התביישתי לגשת אליו, להציג את עצמי ולספר לו עד כמה אהבתי את ספרו.
במשך השנים קראתי את מדורו "זיכרונותיו של תולעת ספרים"
ב"דבר" ואת כל ספריו. את כולם אהבתי מאוד, ומעל כולם את יצירת המופת
האוטוביוגרפית שלו – "חבלים".
רק שלושים שנה מאוחר יותר הכרתי את חיים אישית, כשהיה מורה שלי
בלימודי התואר השני ביהדות. ארבעה קורסים למדתי אצלו. חיים באר הוא המורה הטוב
ביותר שהיה לי. מורה נפלא ואדם מאוד אנושי ונעים.
* את צירוף המילים "ארון הספרים היהודי" חיים באר המציא.
הוא עצמו ארון ספרים יהודי מהלך. כל שורה בספריו מתכתבת עם אוצר התרבות היהודית.
עובדה זו, ועמה - העברית העשירה, ההומור המיוחד, היצירתיות והדבקות באמת הפנימית
שלו, הם העושים אותו לסופר דגול.
* במלאת לו שבעים, נערכה לכבוד חיים באר קבלת שבת יפה ומרגשת במועדון
"צוותא". הזמנתי כרטיס חודש מראש, וכך זכיתי להיות בין המאות שהצליחו
להשתתף באירוע. נהניתי מאוד.
וכמו יום קודם לכן, בכנס על מתתיהו שלם, מצאתי את עצמי בין אבלים,
באווירת תשעה באב של מוצאי הבחירות. "נציג הימין" כינה אותי חיים באר
כשנפגשנו. חיים יודע שאיני איש ימין. אך חוששני שהוא צדק – בין המאות באולם
"צוותא", יתכן שאני הייתי "נציג הימין".
אין קלקול גדול יותר בחברה הישראלית, מאשר המציאות שבה אירוע תרבותי
מכנס אולם על טהרת אנשי "שמאל" או על טהרת אנשי "ימין". ואם
יש נושא שאני מאוד רוצה להשפיע עליו בפעילותי הציבורית והחינוכית ובכתיבתי, הוא
תיקון הקלקול הזה.
* ביד הלשון
* בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ
הרב גפני: איך אמרו חז"ל? "אל יתהלל חוגר כמפתח".
אולם לא חז"ל אמרו זאת. הפסוק הזה
לקוח מן המקרא. הייתה זו תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה
בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.
מה שבטוח, הוא שהפסוק הזה אקטואלי מאוד השבוע.
* לאילה זמרוני – הכתב לא דיבר על סָבַיו של מאיר דגן אלא על סָבִיו, במובן סָבוֹ, הסבא שלו, בלשון יחיד.
וזאת, כאמור, טעות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
