חיכיתי חיכיתי
בכיתי בכיתי
ומי לא בא
מי לא בא
מיכאל
והוא הבטיח פעמיים
שיבוא אחר הצהריים
ומי לא בא
מיכאל
שמלה לבשתי יפה מאוד
עם סינר בו רקום
אפרוח ורוד
דומם ישבתי דומם חשבתי
עלי ועל מיכאל
ומי לא בא
מי לא בא
מיכאל
שירה של מרים ילן שטקליס, "מיכאל", לא הופיע בסרט התעודה
"הכי הרבה אני אוהב אותי". הוא לא מאושש את התזה של הסרט.
על פי התזה, עד אמצע שנות השבעים, לא היו שירי ילדים אישיים. שירי
הילדים היו שירי קולקטיב, שירים מגויסים, שירים לאומיים, ובאמצע שנות השבעים חל
מהפך ושירי הילדים החלו להיות שירים אישיים, אינדיבידואליסטיים, המבטאים את הילד,
את רגשותיו ורצונותיו, כפי שהם בשירי "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן
ובשירי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס.
"מיכאל" לא הוקרן, אך הוקרנו "שכב בני"
ו"לילה לילה"; ועל רקע שירתה של
שושנה דמארי "אחד היה טרף, שני מת
בחרב" הוקרנו תמונות בשחור לבן של ילדים בוכים במיטות הלינה המשותפת.
אבל האם יש שיר יותר אישי, יותר רגשי, מ"מיכאל"? האם יש שיר
שיותר מבטא אמפתיה לילדה, לרגשותיה האמתיים, הכנים, ומיטיב לבטא אותה, כמו השיר
הזה?
השיר הזה אינו שיר זניח של אמן זניח. מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל
לספרות ילדים (משנת 1956), הייתה היוצרת החשובה והמוערכת ביותר של שירי ילדים
בתקופה שבה על פי הנראטיב של הסרט, שטפו לילדים את המוח עם "טוב למות בעד
ארצנו", או בלשונו הצינית של יהונתן גפן, "לימדו אותנו שמה שחשוב הוא לחרוש
את השדות ולהרוג ערבים". ספרי הילדים שעליהם אני גדלתי, בבית ובגן, היו בראש
ובראשונה "חיוך הגדי" ושאר שיריה של מרים ילן שטקליס.
שיר אחד של ילן שטקליס דווקא הוצג בסרט. "דני גיבור". המסר
ברור: אנו מעבירים לילד מסר שאסור לבכות. "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי
קטון". אבל הספר מדבר על רגשותיו של ילד, שנתן לנורית פרח ותפוח, והיא הלכה
לשחק עם ילד אחר. ולכן "הדמעות זולגות מעצמן". השיר דווקא נותן
לגיטימציה לבכי, גם לבכי של בן, ובכי בגלל שהילדה שאהב הלכה לשחק עם ילד אחר, ולא
כפי שסיפר יהודה אטלס, מותר היה לנו להתרגש רק מהעליה למצדה בשביל הנחש. ועל השיר
הזה גדלנו, בבית ובגן, אני, אחיי וחבריי ובני דורי וגם גדולים ממני בעשר ועשרים
שנה. וגם על "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו. אבא,
למה?"
מרים ילן שטקליס כתבה את "ג'ינג'י", שבו תיארה את
"האחר" – את תחושותיו, רגשותיו ותסכוליו. וע' הלל כתב על "יוסי,
ילד שלי מוצלח", שהוא ממש לא המאצ'ו האולטימטיבי, אלא הילד הרגיש, המבולבל,
המתרגש מפרח אדמוני, מזמר מפוחית ומנביחות כלבלב. והשיר הזה התקבל כלהיט גדול של
להקת "התרנגולים", שלבטח מתויגת כהתגלמות "תרבות הקולקטיב".
הסרט הציג את מלחמת יום הכיפורים כקו פרשת המים, שחולל את השינוי.
אולי הסמל לחוסר הנכונות של הטענה הזאת, הוא שב-1973, חודשים אחדים לפני המלחמה,
יצא אריך הנגן של "ילד הפלא" נועם קניאל, עם הלהיט הגדול, שירה של לאה
נאור "אמא שלי", שיר כל כך כל כך אישי.
אז מה, תום שנאן סתם בלבל את המוח? הוא בדה מהפכה שלא הייתה ולא
נבראה? סתם יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, מתי כספי וחוה אלברשטיין המציאו
לעצמם ולדורם ביוגרפיה?
קשה להתווכח עם התחושות האישיות של המרואיינים בסרט, כי קשה להתווכח
עם תחושות אישיות. אולם בחינה אובייקטיבית תוכיח שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים
הזיכרון מתעתע ולעתים הוא מתועל לשרת את הנראטיב. יהונתן גפן סיפר: כשכבר היה שיר
על ילד חמוד, "הודי חמודי הוא בן אביטל", טרחו לספר לנו שהודי, שעליו
נכתב השיר, נהרג במלחמה. אלא שאהוד דפנא, "הודי חמודי", נהרג במלחמת יום
הכיפורים, כשיהונתן גפן כבר היה בן 26, כך שהילדים שגדלו על כך שגיבור השיר נפל
במלחמה, הם דווקא הילדים שגדלו אחרי המהפכה שחוללה, לפי הסרט, מלחמת יום הכיפורים.
אין ספק ששנות השבעים בישרו שינוי, אולם כפי שהוכחתי בכמה דוגמיות,
השינוי לא היה שהתחילו לכתוב שירים אישיים. כפי שחיים גורי מרבה להפריך את הטענה
כאילו "דור הפלמ"ח" לא כתב שירה אישית, כך גם הטענה שלא נכתבו כאן
שירי ילדים אישיים, חסרת שחר. הייתה מהפכה, אך היא הייתה אחרת. המהפכה הייתה, שבאותה
תקופה הפסיקו, כמעט, לכתוב שירים קולקטיביים ולאומיים. השירים האישיים של יהונתן
גפן, של יהודה אטלס ואחרים באותה תקופה הם באמת שירים מקסימים. אולם בראיה תרבותית
כוללת, חסר להם האיזון של ה"אנחנו".
"אם אין אני לי – מי לי?", אמר הלל הזקן והוסיף
"וכשאני לעצמי – מה אני?" זה התמהיל המאוזן, הראוי, בין פרט לכלל. חלקו
הראשון של המשפט מקדש את האינדיבידואל. חלקו השני, מבטל אותו, אם הוא כשלעצמו,
אינו חלק ממשהו; ממשפחה, מקהילה, מחברה, מאומה. בספרו "אור הגנוז" מביא
מרטין בובר את סיפור החסידים על ר' בונים, שהיה הולך ובכיס אחד של מכנסיו הפסוק מן
המשנה "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני הפסוק מן התורה "ואנוכי עפר
ואפר". והקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הגדיר את עצמו לפני 25 שנה, כ"קיבוץ
של אינדיבידואליסטים". כי אין כל סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם.
הקולקטיב בנוי מאינדיבידואלים, ואדם שלם – הוא אדם אוטונומי בפני עצמו, אך הוא גם
משתייך למשהו גדול ממנו. אין סתירה בין ציבור, קהילה, קיבוץ, קולקטיב לבין אינדיבידואליזם,
אך יש גם יש סתירה בין ציבור לבין אגואיזם. וכאשר אנו מחנכים באופן בלתי מאוזן, רק
לאינדיבידואליזם, אנו מגדלים אגואיסטים.
בפרפראזה על הסיפור אודות ר' בונים, ראוי שילד ילך כשבכיס מכנסיו האחד
"אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" ובכיס מכנסיו השני "שירה הנוער
שיר עתידנו שיר התחדשות בניין ועליה" וילמד להתמודד עם המתח בין השניים. כי
אם נגדל אותו רק על "הכי הרבה אני אוהב אותי", התוצאה תהיה "שיר
הסלפי": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על
עצמי".
הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" הוא סרט מצוין. ההקלטות
והצילומים המקוריים של השירים הנפלאים – שירי "הכבש הששה עשר" ושירי
הילדים המקסימים של שנות השבעים, יפים ומרגשים. הצילומים נפלאים, הראיונות מרתקים.
אבל הנראטיב מחמיץ את הסיפור האמתי.
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
