כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו
יודע לשאול.
מבין ארבעת הבנים, אני רוצה להתמקד דווקא בבן הרשע. "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", שאל הבן
הרשע. במה רשעתו? מדוע מי ששואל את השאלה הזאת נקרא רשע?
ההגדה מבהירה את סוגיית הרֶשָׁע שבשאלה הזאת. הרשע מצוי במילה "לכם". "לכם – ולא לו.
ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. ... אילו היה שם, לא היה נגאל".
הרשע הוא הכופר בעיקר. והעיקר היא ההזדהות, הסולידריות, ההשתייכות. מי שמוציא את
עצמו מן הכלל, מי שאינו מזדהה עם עמו, מי שאינו סולידרי לאחיו, כופר באחד מעיקרי
היהדות ואולי בחשוב שבעיקרים, שבזכותו שמר העם היהודי על קיומו בתנאי גלות בלתי
אפשריים לאורך עשרות דורות: "כל ישראל ערבים זה בזה".
****
שני לוחמי חיל הים, אברהם
"אמלה" יסעור ויעקב "יק" כהנוב, נפלו בשבי המצרי חודש אחרי מלחמת
ששת הימים, במבצע ראווה של שיט בסירה עם דגל ישראל בתעלת סואץ. הם הצטרפו לשמונת
חיילי צה"ל שנפלו בשבי במלחמה עצמה.
בצמרת הביטחונית הישראלית, התגלעה
מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים
עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים
הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה"
(יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין
הישראלי הפעיל במצרים), גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.
ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה
שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב
האדום", לשבויים עצמם. מספר השבוי אמל'ה: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק
צ'ק... תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות".
מי מאריך לעצמו את השבי? סיפר השבוי יק: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית".
אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"
אבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר
לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה
שוחררו גם אסירי "הפרשה".
זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא
תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך
הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם.
הייתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.
****
אבא קובנר (1918-1987), היה דמות מופת
- פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח",
שחשף לראשונה את מהותה של תכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתכנן
הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר
דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות
ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.
כתב אבא קובנר בספרו "על הגשר
הצר": "בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל היא
לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני
שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף
ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות
אחד ממנין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר
שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד
מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני
התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו
עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור".
איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית:
"לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה". אכן, כדבריו של אבא קובנר,
"זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות".
"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה
זו בה חונכתי", כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר".
קובנר הנהיג את התנועה בוילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר",
התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה
את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.
הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי,
הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון
שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית.
זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל
אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.
מי שכופר בערבות ההדדית, מי שמנוכר לעמו ולמדינתו – כופר בעיקר. מי
שכופר בסולידריות הלאומית והחברתית נקרא רשע.
****
ההגדה עושה לנו הנחות. "אחד רשע", היא מספרת. אבל הפסוק
עצמו מציג תמונה רחבה יותר: "וְהָיָה
כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לא ברשע
אחד מדובר, אלא ברשעים רבים: "יאמרו... בניכם". והם קיימים עד היום.
מיהם הבנים הרשעים של ימינו? מי
שמוציאים את עצמם מן הכלל, אינם נושאים יחד עם העם את המשא של קיומו ושואלים
בניכור, לעתים בזלזול: "מה העבודה הזאת לכם?".
למשל, עריקי 8200. שעה שחיילי
צה"ל מחרפים נפשם על הגנת אזרחי ישראל, יושבת קבוצה של חיילים, שאפילו לא
נדרשת מהם הקרבה ואין הם מסכנים את חייהם ושלמות גופם, ומחליטה שהיא מחוץ למשחק. הם
קוראים לעצמם בכל מיני שמות חיבה כמו "סרבנים" ואפילו "סרבני
מצפון". מה מצפוני בדיוק בעריקה ממלחמה על הקיום? איזה מצפון בדיוק גורם
לאנשים להשתמט ממלחמה, שאחיהם מוסרים בה את חייהם כדי לאפשר לכולנו חיים? הם לא
בעסק. לא נעים להם להאזין בטלפון למחבל. נכון, אולי ההאזנה הזאת תציל חייו של ילד.
אבל הם אנינים. זאת פגיעה בפרטיות... שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת. והם,
נקיים, יתראיינו ויקבלו כותרות ועמודי שער. העבודה הזאת אינה להם. ולפי שהוציאו את
עצמם מן הכלל – כפרו בעיקר. אילו היו שם, לא היו נגאלים.
מי עוד? אלה שבשעה שאחיהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי לאפשר את קיום
הקולקטיב שלנו, אינם מתביישים לזנב בהם, לכנות אותם "נאצים",
"פושעי מלחמה", "הרעים לטיס" וכו'. רשעים. אף אתה הקהה את
שיניהם.
כאלה הם גם אנשי מחאת המילקי. "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי
בוערת". הדגש הוא על "גם אם אדמתי בוערת". איננו ישראלים על תנאי,
איננו אזרחים על תנאי. כישראלים, נאבק כאן למען חברה טובה יותר, צודקת יותר.
להפנות עורף לחברה הישראלית, לנטוש את העם, את המדינה, את החברה, את המולדת בעבור
מילקי קצת יותר זול... ודווקא, להכעיס, לארץ המרצחים, מכל המקומות בעולם? זאת
הפגנה נפסדת של ניכור, של הפניית עורף לסולידריות הישראלית. "לכם, ולא
לו". ולפי שהוציאו עצמם מן הכלל, כפרו בעיקר.
גם החרדים המשתמטים מצה"ל הם הבן הרשע. "גזירת הגיוס"
הם מכנים, ללא בושה, את הציפיה מהם להיות חלק מן ההגנה על קיום העם והמדינה, שיטלו
חלק ב"כל ישראל ערבין זה בזה". גם הם מוציאים את עצמם מן הכלל וכופרים
בעיקר. כופרים בשם התורה.
****
מרגע שנחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, גל של סולידריות והזדהות שטף את
החברה הישראלית כולה. ערך הערבות ההדדית איחד אומה שלמה באכפתיות ודאגה לשלושה
מבניה שנחטפו ונרצחו. הערבות ההדדית, הסולידריות, הרעות, האכפתיות נמשכו לאורך כל
מלחמת "צוק איתן" – הן בקרב הלוחמים, הן בקרב תושבי הדרום והן בקרב
החברה הישראלית כולה. הסמל לתחושה הזאת הייתה ההשתתפות ההמונית בהלוויותיהם של
חיילים בודדים שעלו לישראל, התגייסו לצה"ל ונפלו במערכה. אריאל הורביץ היטיב
לתאר זאת בשירו הנפלא "עשרים אלף איש".
אבל היו גם בנים רשעים.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
