* ההסכם הנרקם בשוויץ יביא
את איראן למרחק נגיעה מחזונה הגדול – הפיכתה למעצמה גרעינית. זהו האיום הגדול
ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה, והוא רשום כולו לחובתו של צ'מברליין
השני, חתן פרס נובל לשלום (!) ברק אובמה.
* אובמה הוא מנהיג קר רוח ומחושב, ולכן אין לראות בהתפרעותו מאז
ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל תגובה ספונטנית של מי שהפסיד בבחירות. מדובר
במהלך מדיני מחושב, שנועד להלך אימים על נתניהו וממשלת ישראל, לבל יעמדו בדרכו
במפעל חייו – הפיוס עם איראן בכל מחיר.
* הוא לא היה נוהג כפי שהוא נוהג, אלמלא ידע שהתנהגותו תתקבל בברכה
בידי האופוזיציה בישראל. מן הראוי שהאופוזיציה בראשות הרצוג תנהג כאופוזיציה
אחראית, ממלכתית ופטריוטית תתייצב מאחורי הממשלה בנושא זה, ותבהיר לאובמה
שהתנכלותו לראש ממשלה ישראלי שנבחר בידי רוב העם, היא התנכלות לכל אזרח ישראלי.
ואם היא לא תעשה כן כי כך ראוי, לפחות שתעשה זאת כהפקת לקחים מהפסדה בבחירות.
* ... ובינתיים במזרח התיכון - איראן משתלטת
גם על תימן. הציר הסוני המתון (יחסית) מגלה סימנים של התעוררות והשבת מלחמה שערה, אבל
משום מה נדמה לי שאני מזהה משהו מבצבץ מתוך גבו...
* ב-20.1.17 יישב אדם אחר בבית הלבן.
* לשם מה יש נשיא? בדיוק כדי להיות המנהיג הממלכתי, שמעל הפוליטיקה
הקטנה, שידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, בפרט כאשר צריך לתקן את הנזק
שגורמים פוליטיקאים, שהאינטרס גורם להם לא אחת לשכוח את אחריותם הממלכתית.
אחרי ששלושת הנשיאים האחרונים הורידו את מעמד הנשיאות לשפל חסר תקדים,
יש סוף סוף נשיא אמתי, ממלכתי, המבין את תפקידו, המבצע את תפקידו ועושה זאת על הצד
הטוב ביותר. ריבלין מגלם את הממלכתיות הישראלית, ופועל לאיחוי הקרעים בחברה. מערכת
הבחירות הנוראה שחווינו מחייבת איחוי הקרעים, וכל כך טוב שהאדם היושב בבית הנשיא
הוא ראובן ריבלין.
* "מי שמפחד מפתקים בקלפי – סופו שיקבל אבנים" – הפסוק הזה
של הנשיא ריבלין, ראוי להילמד עוד שנים רבות בשיעורי האזרחות.
* מיהו נתניהו האמתי? מי שביטא בנאומו בבית הנשיא מחויבות לכל אזרחי
המדינה ללא הבדל דת גזע ומין והתחייב להיות ראש הממשלה של מי שתמכו בו ומי שהתנגדו
לו כאחד? או מי שביום הבחירות שלהב את הרוחות וחרחר מדנים בסמס הגזעני הבהול שלו?
מדובר בשני ביטויים אותנטיים של אותו נתניהו. דבריו בבית הנשיא מבטאים
באמת את אמונתו, את השקפת עולמו וגם את אופן פעולתו כראש הממשלה. נתניהו התחנך
בבית רוויזיוניסטי קלאסי. האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית, הז'בוטינסקאית, היא לאומית
ליברלית, הסולדת מגזענות. נתניהו שנאם בבית הנשיא, הוא נתניהו אותנטי לחלוטין.
אולם ביום הבחירות הוא הציג פן אחר הקיים בו – המטרה מקדשת את כל
האמצעים. המטרה הייתה לנצח בבחירות בכל מחיר, והוא לא בחל באמצעים, כאילו אין מחר.
כאשר חש, בדיעבד - לא בצדק, שהמאבק צמוד וההכרעה היא על כל קול, הוא היה אטום לכל
מה שאינו משרת את המטרה הזאת, ולכן נהג כפי שנהג. אגב, אני משוכנע שלא היה נגרע
ממנו אפילו חצי מנדט, אילו דרבן את תומכיו ללכת לקלפי בלי אותן אמירות מעוררות
סלידה.
ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי.
* "בדמוקרטיה הרוב מכריע", ציין ריבלין בהטילו על נתניהו את
הרכבת הממשלה, "והרוב אמר את דברו בצורה ברורה". לשם מה צריך היה ריבלין
לומר את המובן מאליו? הרי כאילו ציין הנשיא שהשמש זורחת בבוקר. לכאורה, דברים
מיותרים. אז זהו, שלא. לנוכח תגובות שונות לתוצאות הבחירות, ולא של קוטלי קנים,
שנעו בין "מקבלים ולא מכבדים" לבין "לא מקבלים ולא מכבדים" את
תוצאות הבחירות, מתברר שיש בתוכנו מי שמסרבים להשלים עם הכרעת הרוב. ולכן, חשוב
מאוד שריבלין, כנשיא המדינה, יחזור על המסר באוזני העם, כאילו היה מורה לאזרחות
בשיעור הראשון.
* לפני שבועות אחדים כתבתי מאמר על
"הקוהרנטים", אנשי השחור לבן, מ"שמאל" ומ"ימין", שצר
עולמם כפלקט; אלה שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ושהדבר המעורר בהם את הסלידה העמוקה
ביותר, הוא אנשים שאינם פלקטים כמותם. כתבתי שם, שהאויב הנורא של הפלקטים מ"שמאל"
אינו הפלקט מ"ימין" ולהיפך, אלא מי שמאתגרים את העולם המוגבל שלהם. נתתי
שתי דוגמאות - הסלידה של ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מבן דרור ימיני ואברי
גלעד (הרבה יותר נוח להם עם ברוך מרזל, למשל) ושל ה"קוהרנטים" מ"ימין"
מהנשיא ריבלין (הרבה יותר נוח להם עם גדעון לוי, למשל).
הנה, חבורת ה"קוהרנטים" מימין
התנפלו בטירוף על ריבלין, בעקבות דבריו השבוע, וטענו, שימו לב - מי שלא נתקל בדברי
הבלע הללו, שהוא מסית את ערביי ישראל לאינתיפאדה, שהוא אחראי מעתה על כל אבן שתיזרק
על ידי ערבים, שהוא לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו כשיהודים יירצחו ושיש להעמיד אותו לדין
על הסתה.
וכאשר אני הבעתי תמיכה בדברי הנשיא, אחד
ה"קוהרנטים" העמיד אותי בשורה אחת עם חצרוני ויאיר גרבוז, אחר שאל אם
"הקרן החדשה" ממנת אותי, ומיד החל גל של כמה "קוהרנטים" שהחלו
ללהג ברצינות שכנראה אני פועל מטעם הקרן החדשה ודרשו ממני לצאת מהארון ולחשוף את האמת,
כמה הם משלמים לי.
וכך, מדי יום ה"קוהרנטים" מ"שמאל"
מאשימים אותי ברצח רבין ותמונת הראי שלהם מ"ימין" מאשימים אותי שהקרן החדשה
מממנת אותי, ואני אמשיך להציג השקפת עולם ציונית מורכבת, וכמי שקצת יודע היסטוריה,
אמשיך להזהיר מפני הקיצוניות המטורפת וה"קוהרנטית", שהמיטה את האסונות הגדולים
ביותר על האנושות.
* בחרתי ב"כולנו" בתקווה שמשה כחלון ימונה לשר האוצר. אני
שמח שראש הממשלה החליט על המינוי הזה. אני סמוך ובטוח שכחלון יהיה שר אוצר מצוין.
* הצעד הראשון שאני מצפה לו מכחלון כשר האוצר, הוא הסרת החסמים שבהם
מנע יאיר לפיד את הקמת הבנק החברתי הראשון, בנק "אופק". הקמת הבנק
החברתי יהיה הצעד הראשון לשבירת מונופול הבנקים המסחריים, שהוא קרטל הטייקונים
החזק ביותר במשק הישראלי. צעד זה יהיה סמל למהפך - החלפת הפרזנטור של קרטל הבנקים
בשר אוצר חברתי.
* כחלון נשא את דגל צמצום הפערים והמלחמה בעוני והתחייב להגדיל את
תקציבי החינוך והבריאות הציבורית ולממש את מסקנות ועדת אלאלוף.
מהיכן יבוא הכסף? מצע "כולנו" הצביע על תוצאות הרפורמות
המבניות כמקור, אולם אין זה מקור מיידי. כדי לממש את היעדים, יש להיפרד מהפופוליזם
האנטי חברתי של אי העלאת מסים, נוסח נתניהו ולפיד. אין מנוס מהעלאת מסים על עשירי
הארץ. אך קודם כל, ביטול הפטורים השערורייתיים ממס, לטייקונים ולמקורבים.
* במערכת הבחירות הגדיר את עצמו כחלון כ"הליכוד של בגין".
הנה, ציטוט של בגין, שכדאי שיהווה השראה לכחלון: "האדם, כל אדם, חייב להיות
חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי.
צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות
קורת גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי דיור הגונים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני
ביתו – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות
במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם
לעבד, גם אם צורכי קיומו הגופניים סופקו במלואם. ... אלו נותנות טעם ממשי לביטויים
העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: 'בצלם האלוהים נוצר האדם' ו'לא על הלחם לבדו
יחיה אדם'. דווקא האנשים המבססים את השקפת החיים שלהם על חרות היחיד, חייבים לשאוף
ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים
בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, 'בלתי מורגש'.
... השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה האלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד
עם רגשות טבעיים האחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה".
* מירי רגב כינתה את כחלון, ליברמן ובנט "סחטנים" ואיימה
באינתיפאדה אם לא תמונה לשרה.
* עלינו להציב לנגד עינינו את מוסר הנביאים,
שהתייחסו בחומרה רבתי לשחיתות שלטונית, לשוחד וגניבה בידי שועי ארץ ומנהיגים. עלינו
להעלות על נס מוסר ציבורי, יושרה ונקיון כפיים ולהוקיע את השחיתות. אין להחזיר את קצב
לנשיאות, את אולמרט לראשות הממשלה, את הירשזון למשרד האוצר ואת דרעי למשרד הפנים.
* תומכי מינויו של דרעי טוענים שתי טענות. א. החוק מאפשר זאת. ב. אי
אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו בעדו.
שתי הטענות נכונות. אז מה? החוק מאפשר למנות אותו, אינו מחייב למנות
אותו. החוק עצמו שנוי במחלוקת, אך כלל איני מתייחס לנושא מבחינה חוקית, אלא מבחינה
ציבורית, מוסרית, אתית. לא כל מה שמותר ראוי. אני מצפה מההנהגה לרף מוסרי קצת יותר
גבוה מן הסף הפלילי. נכון, אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו לדרעי. ויתכן שמקבילית
הכוחות הפוליטית אינה מאפשרת הקמת ממשלה בלעדיו. אולם אין הדבר צריך לגרום לי ולכל
מי שחושב כמוני להשמיע את קולו, לזעוק נגד הקלקול הזה. נכון, בערך 7% מהציבור תמכו
בעבריין בקלפי ונתנו לו כוח רב. האם הדבר צריך למנוע מ-93% מהציבור שלא תמכו
בעבריין להתנגד למינויו? ואם המציאות הפוליטית מחייבת את מינויו לשר, האם היא באמת
מחייבת את החזרתו דווקא למשרד הפנים, דווקא למקום הפשע, לספק לו את תמונת הניצחון
ולציבור – את התובנה שהפשע משתלם?
* מאז ומתמיד יצאתי נגד הביטויים המתנשאים והמדירים "המחנה
הלאומי" ו"מחנה השלום" (אליהם הצטרף לאחרונה גם "המחנה
הציוני" כשם של מפלגה), של אנשים המרשים לעצמם לנכס לעצמם את הלאומיות ואת
השלום ולהדיר מהם את בעלי הדעות השונות משלהם. אולם אם כבר מדברים על מחנה לאומי –
מה בדיוק לאומי במפלגות של ציבור שבניו משתמטים מגיוס לצה"ל או משירות לאומי
כלשהו, שאינם מטים כתף להגנה על העם והארץ, העורקים ממלחמת מצווה, שמתחמקים מן
הערך החשוב ביותר ביהדות – כל ישראל ערבים זה בזה? מה כל כך לאומי במי שמפנים עורף
ללאומיות היהודית – הציונות; במי שמנהיגם הרוחני לועג לסמלים הלאומיים ומכנה את
ההמנון הלאומי "שיר מטומטם"?
* בשבוע שעבר כתב יוסי שריד ב"הארץ" שהוא מקבל אך לא מכבד
את תוצאות הבחירות. לגבי ה"מקבל" הוא הסביר: "יש לי ברירה"?
ובכן, יש ברירה, כותב השבוע דימיטרי שומסקי. צריך לא לקבל ולא לכבד את התוצאות. את
קבלת התוצאות הוא משווה להשלמה עם הפלישה הסובייטית לפראג, כלומר מבחינתו אין הבדל
בין שרשראות טנקים לבין פתקים בקלפי. האבחנה אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין
הדעה שלי, שהיא לגיטימית, והדעה האחרת שהיא אינה לגיטימית, ולכן אם זו עמדת הרוב,
אין לקבל זאת. מי שאינו מקבל את עמדת הרוב, כשהיא שונה מעמדתו – אם הוא יהיה
בשלטון הוא לא יאפשר להשמיע את עמדת המיעוט. שלטון של אנשים כאלה יהיה שלטון
דיקטטורי, עריץ, מדכא. שלטון שיכניס מיליונים למחנות ריכוז, שלטון של רצח מתנגדי
משטר.
שומסקי מסית להפר חוק ולשתף פעולה עם האויב הפלשתינאי נגד מדינת
ישראל. מדובר, אם כן, לא רק באנטי דמוקרט אלא בבוגד.
* קדם לו עודא בשאראת שהגדיר את תוצאות הבחירות "בחירות שדגל
שחור מתנוסס עליהן". הביטוי "דגל שחור מתנוסס עליו" לקוח מפסק דין
כפר קאסם ומתייחס לפקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לקיים אותה. השימוש בביטוי הזה,
הוא התייחסות לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות כבלתי חוקיות בעליל, ולכן אסור להישמע
להחלטות הממשלה הנבחרת ולחוקי הכנסת הנבחרת. זאת הסתה למרד.
* בעניין נישוק מזוזות - המצווה
היא קביעת מזוזה על הדלת. נישוק המזוזה הוא מנהג. אני רואה במזוזה סמל ליהדותי ולכן
יש בפתח ביתי מזוזה. מעולם לא נישקתי מזוזה, ובעיקרון איני מתנשק עם דומם. אני מכבד
את המזוזה כסמל, אך בשום אופן לא כקמע. קמעות מנוגדות למהות היהדות. אני מכבד את האנשים
שמנהגיהם שונים משלי.
* השבוע לפני 80 שנה נולד מחמוד עבאס, הלה הוא אבו מאזן. אבו מאזן הוא
תרמית היסטורית. אדם שמאז שעמד על דעתו היה מראשוני וראשי הטרור הפלשתינאי, מאנשיו
הקרובים ביותר של רב המרצחים ערפאת. מכחיש שואה שקיבל דוקטורט על עבודת הכחשת
השואה שלו. נושא הדגל של ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית, ושל הדרך היעילה
למחיקתה מן המפה – "זכות" ה"שיבה". "דמוקרט" שנבחר
לפני 11 שנה לכהונה בת ארבע שנים ומאז אינו מאפשר בחירות. ולמרות הכל, הוא מצליח,
בסיועם של אידיוטים שימושיים במערב ובישראל, לעטות על פניו את פני
ה"מתון". לא זכור לי, למשל, שלאובמה הייתה איזו בעיה עם אמירתו
האנטישמית נגד היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצא. מותר לו, הרי הוא
"מתון".
אבו מאזן הוא האב טיפוס של רוחאני – שנים שמצליחים לשטות בעולם ולקדם
באופן ערמומי את הדרך של ערפאת / חמינאי.
* אני תומך בהחלטת ראש הממשלה לחדש את העברת כספי המסים לרש"פ.
יש סיבות עקרוניות מוצדקות לאי העברת הכספים, אבל אין לישראל אינטרס להסלים את
המצב, למוטט את הרש"פ וליצור כאוס בשטחיה, ולכן טוב עשה נתניהו בהחלטתו
הפרגמטית.
אנו ניצבים בעיצומו של עימות עם ארה"ב בנושא הגרעין האיראני, ומן
הראוי שבעיתוי זה נצמצם חזיתות מיותרות.
* כל טרנד הלחם, לחמניות ופיתות כשרים לפסח,
הוא אולי לא חמץ, אך הוא החמצה. מה הטעם? הרי כל העניין הוא "מה נשתנה",
ולא איך כלום לא נשתנה, העיקר שיעמוד בתקן.
* בפינתי השבועית ברדיו "אורנים"
בשבוע הבא אשמיע שיר של יהונתן גפן. גם בפינתי "ביד הלשון" בגיליון זה אני
מצטט משני פיליטונים שלו.
השקפותיו הפוליטיות של גפן זרות ורחוקות
ממני כרחוק מזרח ומערב. אולם כאשר ביריון קנאי תוקף אותו ומכה אותו, זו דרכי לגלות
עמו סולידריות, ולהתייצב לצד זכותו להביע את דעתו ולהוציא אותי מהכלים בכל פעם שהוא
כותב ומדבר.
* ביד הלשון
האיברים הזוגיים בגוף האדם הם לרוב בלשון
נקבה: ידיים, רגליים, עיניים, שיניים, אוזניים, לחיים, כתפיים, מותניים, ברכיים, ירכיים,
שוקיים. מיעוטם הם בלשון זכר: עפעפיים, נחיריים ושדיים. מעניין, שדווקא השד הוא בזכר.
אם כן, יהונתן גפן טעה, בתכניתו "שיחות
סלון", כשכתב בקטע "סוף המסיבה": "שדיים קטנות יש לגברת".
לעומת זאת, יהונתן גפן צדק, בתכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "אהבת
שבוע הספר העברי": "מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף".
גם אשך ושקד הם בלשון זכר, אולם אנו נוהגים,
משום מה, לומר את צורת הריבוי שלהם לא כזוג, אלא כרבים: אשכִים ושקדִים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
