הבלוג של אורי הייטנר

ארי אלון ייסר את מי שבדרשתם את פרק כ"ג התמקדו רק בחלק הראשון של הפרק, המציג דרישות מוסריות ביחסים בין אדם וחברו והתעלמו מהחלק השני, שהציג תפיסה בלתי מוסרית ביחסים בין האלים, וכיוון שאיני מבין כל כך באלים, אגדיר זאת – בין עמים.

כיוון שגם אני בין הדורשים שנהגו כך, אני רואה לנכון להשיב לארי. אני יכול להשיב על כך ברבדים שונים של תשובה.

יש הרובד הטכני – הפרק עוסק בנושאים רבים, וכמו בכל פרק איני יכול לכתוב על הכל, ואני בוחר במה אני רוצה לעסוק.

יש רובד של "תרמתי במשרד". יש לי אליבי – כתבתי על סוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק בפרקים שדנו בעשר המכות, במכת בכורות ובשירת הים.

אך לא אתחמק מן האתגר שהציב ארי. אני משתדל להקדיש את דרשתי לנושאים אקטואליים, רלוונטיים לחיינו. כאשר ראש ממשלה לשעבר מורשע בשוחד ושר לשעבר שריצה עונש על שוחד עומד לחזור למקום הפשע באותו תפקיד שבו שיחת, סוגיית "שֹׁחַד לֹא תִקָּח" רלוונטית מאוד לחיינו, וכך גם שאר הסוגיות המוסריות והחברתיות בהן עסקתי.

לעומת זאת, אין כל קשר בין "וְהִכְחַדְתִּיו", "וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם" וכו', לבין חיינו, לבין מוסריותה של ישראל, לבין ההיסטוריה של מלחמות ישראל. ההיפך הוא הנכון. ישראל היא מופת שאין דומה לו בעולם, של מדינה שהעולם הסובב אותה מסרב להשלים עם זכות קיומה, חותר לכיליונה, ואין לו כל עכבות מוסריות במלחמתו בה, ואף על פי כן היא מגינה על עצמה בדרכים המוסריות ביותר בכל תולדות המלחמות. אין מדינה המגבילה את צבאה כמו ישראל, בניסיון לצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחי אויב. אין צבא שרבים מבניו נפלו על מזבח השמירה הקפדנית על טוהר הנשק כצה"ל. זאת האמת ואין בלתה. ומאחר ובפרק נאמר בפירוש "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק", יש לרחוק מן השקרים בנושא הזה.

מי שרוצה להוסיף עוד קיסם למדורת הדה לגיטימציה לישראל ולתעשיית השקרים נגד ישראל ונגד צה"ל, לא ימצא בי שותף. אין במילון די מילים לבטא את עומק סלידתי מהצביעות, הצדקנות, ההתחסדות והשנאה העצמית של אלה מתוכנו השותפים למסע הזה, ברוח פשקוויל הנאצה הבזוי "הרעים לטיס". לא יהי חלקי עמהם.

לא יהי חלקי עם אלה שכאשר דנים בעבדות מצרים – אנו המעבידים, כאשר דנים במגילת אסתר – המן הוא אנחנו וכאשר דנים בשואה – אנו הנאצים.

כן, יש מקום לדיון אקטואלי בשאלת המחצית השניה של הפרק. יש לבחון מה הסיבה לכך שמעולם לא ראינו באותם פסוקים לגיטימציה לפשעי מלחמה. בעדותו בפני ועדת פיל הכריז בן גוריון שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו – מדוע איננו חושבים ומעולם לא חשבנו שיש לנו קושאן לפעול על פי אותם פסוקים?

ניתן למצוא לכך תשובות שונות. תשובה אחת היא הנורמות השונות בחלוף הדורות. בתקופת המקרא הנורמה הייתה שמלחמה בין צדדים היא מלחמה להשמדת הצד השני. התנ"ך נכתב דורות רבים לפני אמנת ז'נבה, לפני חוקי המלחמה ולפני שהיו הגבלות כלשהן על מנצחים. אנו חיים בתקופה אחרת, והדברים פשוט אינם רלוונטיים עוד. אולם התשובה הזאת אינה מספקת, כיוון שפשעי המלחמה החמורים ביותר נעשו דווקא בתקופתנו, במאה שעברה, ונעשים גם היום, במדינות השכנות לנו. למה אנו נוהגים אחרת? למה אנו נוהגים אחרת מכל צבא בעולם?

התשובה נעוצה בשילוב בין חלקו הראשון של הפרק לחלקו השני. עם שחונך על רף מוסרי גבוה כל כך, כמו זה המופיע בשמות כ"ג – הרף הזה, אף שהוא מכוון ליחסים בין אדם לחברו בתוכנו, משליך גם על התנהגותו במלחמה.

רק כך אני יכול להסביר את העובדה שאין לה אח ורע בעולם – שכאשר אנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית, מפני אויב שפעולתו מכוונת לפגיעה מקסימלית באזרחים, אנו עושים הכל כדי לחסוך בנפגעים אזרחיים של האויב, שבעצמו – לא זו בלבד שאינו מגן על אזרחיו, הוא אף משתמש בהם בציניות כמגן אנושי.

הרף המוסרי הגבוה של העם היהודי, הוא הגורם לכך.

יקום מיד דורון מיינרט ויצטט את "הרב" יצחק שפירא, בעל ספר התועבה "תורת המלך". כן, יש ביהדות גם "הטוב שבגויים הרוג". אולם זו אינה היהדות, אלא של מי שבוחרים שזו תהיה יהדותם, או בוחרים להציג כך את היהדות. היהדות המשתקפת מ"תורת המלך" היא היהדות הנשקפת מ"חמורו של משיח". שני מקרים קיצונים, של מי שמטפחים בכל כוחם מוטציה של היהדות, את יצר הרע של העם היהודי.

זאת לא היהדות שלי. אין זו היהדות עליה התחנכתי ולא היהדות עליה אני מחנך. זו אינה דרכו של העם היהודי, ולא דרכה של מדינת ישראל.

 * 929