* הכרעת הדין החדשה בפרשת
טלנסקי מתבקשת – לא היה מנוס מהכרעה כזאת. הרי בניגוד לדברי הרהב והשחץ השקריים של
אולמרט לאחר פסק הדין ביולי 2012 - בפסק הדין נאמר בפירוש שנתנו לאולמרט מאות אלפי
דולרים במעטפות. אולמרט זוכה מחמת הספק, בהכרעה תמוהה, כיוון שלא הוכח מעל לכל ספק
סביר שהוא עשה בהם שימוש לצרכים פרטיים (כאילו ששימוש בהם לצרכים פוליטיים הוא
חוקי ולגיטימי). הקלטות והיומנים של שולה זקן הוכיחו בעליל, מעבר לכל צל צלו של
ספק, שנעשה שימוש פרטי בכספים המושחתים הללו.
* חשיבות פסק הדין היא גם במחיקה של חרפת פסק הדין הקודם, שהיה מכת
גרזן על שלטון החוק והמלחמה בשחיתות.
* קלטות שולה זקן מחייבות אישום נוסף נגד אולמרט, על הדחת עד, שיבוש
משפט ושוחד באמצעות דמי שתיקה לעד.
* חשיבות רבה נוספת של פסק הדין, היא המסר שסוללה של בכירי הפרקליטים,
בכירי היחצ"נים ועיתון הבית – "ידיעות אחרונות", אינם עומדים בפני
האמת, הצדק והמשפט.
* תמונת הניצחון של השחיתות בישראל, הייתה זו שבה לוקח השוחד אהוד
אולמרט הציג לאנס משה קצב את ממשלתו, שבה הוא מינה את הגנב הירשזון לתפקיד שר
האוצר. היה זה אחד הרגעים האפלים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
לא לעולם חוסן. העובדה ששלושתם הגיעו למקום הראוי להם ושהם ראויים לו,
הוא ביטוי לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות כנופיית הפשע ששלטה בה.
* המלחמה בשחיתות ממושכת וקשה, והיא למודת
מעלות ומורדות. קבלתו מחדש של אריה דרעי כמנהיג ציבור וחזרתו הצפויה כמנצח לזירת הפשע,
מלמדת על נסיגה במאבק. בעיתוי זה, גדולה שבעתיים חשיבות גזר דינו של אולמרט.
* טוב, עכשיו משה לדור כבר לא צריך להתאבד.
* השיחות בלוזן הוארכו ביממה. התקווה הגדולה
היא ל"ויחזק ה' את לב פרעה". אולי האיראנים לא יצליחו לספק אפילו את
הלהיטות של אובמה להסכם בכל מחיר.
* לאורך כל שנות העיסוק באיום האיראני, ניתנה עדיפות לאופציה
הדיפלומטית על האופציה הצבאית. זו הייתה הגישה בישראל ובעולם. אלא שההבדל בין
האופציות היה בדרך, לא בתוצאה. כלומר, הייתה עדיפות לכך שהמטרה – ביטול תכנית
הגרעין האיראנית, תושג בדרך דיפלומטית. וכיוון איש לא חשב שאיראן תוותר במו"מ
על מטרתה הראשית, האופציה הדיפלומטית הייתה שילוב של סנקציות כלכליות כבדות שיסכנו
את קיומו של המשטר האיראני עם איום מוחשי בפעולה צבאית.
האופציה הדיפלומטית הייתה, בעצם, הימנעות מן הצורך בפעולה צבאית, על
המחיר הכרוך בה, והכנעת איראן בלי לתקוף אותה בכוח.
מה שקרה בפועל, הוא שבמקום תכתיב של העולם למדינה מטורפת ופושעת, החל
מו"מ בין שני צדדים שווים בערכם, שלכל אחד אינטרסים לגיטימיים וכל צד מנסה
להגיע לפשרה הטובה לו. ובמו"מ עצמו, הצד האמריקאי – שהמטרה העליונה שלו הייתה
להגיע להסכם, ויתר וויתר, נסוג והתקפל, בפני הצד האיראני, שההסכם הוא אמצעי בעבורו
להגיע למטרה העליונה – פצצת גרעין.
כך הולך ונרקם הסכם מינכן 2.
* כל הסיבות שחייבו את ישראל להשמיד את הכורים הגרעיניים בעיראק
ובסוריה, תקפות ביתר שאת כאשר מדובר באיראן. יש להטמיע את התובנה הזאת בקרב הציבור
הישראלי ובעולם.
* הטרגדיה של אוסלו נבעה מהפער במטרות שני
הצדדים. המטרה של ישראל הייתה הסכם ביניים בדרך להסכם שלום. המטרה של ערפאת הייתה לבצע
שלב בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל, באמצעות הונאה טקטית המקובלת באסלאם ("הסכם
חודייבה"). וזה בדיוק הפער בין ארה"ב לאיראן בלוזאן.
* והרי התחזית – בימים הקרובים צפוי גל של מאמרים ב"הארץ",
בזכות תכנית הגרעין האיראני. המסר יהיה תקיפת האדנות והיהירות הישראלית הצבועה,
הסבורה שלישראל זכויות בלתי מוגבלות וכוח בלתי מוגבל והיא נוהגת כבריון השכונתי
המנסה למנוע מזולתו את מה שיש לו.
* מי אמר שב"הארץ" לא תוקפים את אובמה? רוגל אלפר יצא נגדו
בחריפות. הוא תקף אותו על כך שאינו "נכנס באמ-אמא של נתניהו" ובכך הוא "מכזיב את מתנגדי האפרטהייד והכיבוש בישראל".
"אובמה", קובל אלפר, "מאפשר את האסון". כאוטו-אנטישמי מובהק,
הוא מסביר לאובמה שהדבר היחיד שמעניין את היהודי הוא הכסף ולכן הוא מפציר בו להכות בנו בכיס: "מה רוצים רוב הישראלים? הם רוצים לחזור הביתה בשלום
ושיעזבו אותם בשקט. חברון, בית אל ומזרח ירושלים מעניינות אותם כקליפת השום. כף רגלם
לא דורכת שם. אובמה יכול בקלות לשכנע אותם לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית". כל כך קל, הכה את היהודי בכיס, והוא ייתן לך מה שתרצה. אבל עד כה
אובמה השתמט. "זו חובתו המוסרית, אבל זה כנראה לא
מאוד מעניין אותו". ומה התקווה של אלפר? שהתיעוב האישי של אובמה לנתניהו,
יגרום לו לעשות לישראל את מה שצריך היה לעשות בלאו הכי. לעשות מה? הכל מותר.
"לא צריכה להיות לנו שום הסתייגות ערכית מפעולה נגד שלטון שאיבד את תוקפו המוסרי.
אנו מסרבים לשתף פעולה עם מסע ההרס העצמי, ההתאבדות הקולקטיבית. זו חובתנו המוסרית
וזכותנו האזרחית לעודד את אובמה לפעול נגד השלטון הישראלי הגזעני והאנטי־דמוקרטי",
כותב הדמוקרט הגדול שאינו מוכל לקבל את הכרעת הבוחר.
יש לו גם תאוריה למה אובמה לא נהג עד כה כמתחייב ממנו. תאוריה אוטו-אנטישמית, כרגיל. בגלל
הכסף היהודי, כמובן. "זו כהונתו
האחרונה, הוא לא יזדקק שוב לתורמים יהודים במסע בחירות. יהודים אמריקאים שמשמשים כשדולה
למען נתניהו הם קולוניאליסטים נקלים, שאפילו לא משלמים, כתושבי ישראל, את מחיר הקולוניאליזם
שהם מממנים". עכשיו אובמה אינו זקוק עוד לכסף היהודי, ולכן זו ההזדמנות שלו להכות
ביהודים.
* ב-20.1.17 העולם יהיה מקום קצת יותר שפוי.
* ועוד ב"הארץ": קובי ניב אינו יורד לוויכוח המתלהט - כן
מנשקי מזוזות או לא מנשקי מזוזות, כן קמעות לא קמעות, כי כל אלה טפלים, לא
משמעותיים, לעומת האמונה הטפלה האמתית: "אלא שאלו וגם אלו, כל הציונים כולם, חילונים כדתיים,
אשכנזים כמזרחים, מנשקים ולא־מנשקים, כולם לוקים באמונה טפלה אחת גדולה, האמונה הטפלה
בקיומו של האלוהים ובכך שהוא הבטיח לעם ישראל את הארץ הזאת. וכל השאר שטויות במיץ וגירבוזי
ביצים". הציונות היא אמונה טפלה, היא שגרמה לאסון הנורא הזה, של
הגעתנו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. אז על מה אתם מתווכחים?
* דבריו של רון וייס בגיליון הקודם של חב"ע על הצבעת המרוקאים
הפרימיטיביים לליכוד, חושפת את פרצופו האמתי – גזען קטן.
* הכנסת העשרים יצאה לדרך והיו"ר הזמני היה עמיר פרץ, בתוקף
היותו ותיק הח"כים. בעבר,
היו"ר הזמני היה זקן הח"כים. בדרך כלל זקן הח"כים גם היה ותיק מאוד,
לרוב מאחת המפלגות הגדולות, אדם שזכה להערכה ולכבוד. למשל - בן גוריון, גולדה, יוסף
בורג, שמיר ופרס. עד שבכנסת ה-12 זקן הח"כים היה פרופ' יאיר שפרינצק מ"מולדת".
לא היה לו שום ניסיון, והישיבה הראשונה מימיו שבה הוא השתתף, הייתה זו שהוא ניהל. הוא
עשה זאת בצורה מבישה, נשא בשידור חי בטלוויזיה וברדיו נאום ארוך ביותר, מתיש ועילג,
מדוכן היו"ר, שבו שטח את משנתה הקיצונית של מפלגתו. והוא ממש לא ידע כיצד לנהל
את הישיבה. היה זה מעמד מביך ומאוד לא מכובד. מאז הוחלט לבכר את הניסיון על
הביולוגיה - לא זקן הח"כים ינהל את הישיבה, אלא ותיק הח"כים. כמו כן, הוחלט
שיהיה זה ותיק הח"כים שאינו מכהן בממשלה. זאת, כיוון שלעתים היו"ר לא נבחר
בישיבה הראשונה, אלא רק אחרי המו"מ הקואליציוני שעלול להימשך שבועות. כך היה
בכנסת ה-11, כשהשר יוסף בורג היה זקן חברי הכנסת, וחלפו שבועות רבים של מו"מ
קואליציוני, עד שניתן היה לבחור יו"ר קבוע. הפתרון היה מינויו של אבא אבן,
זקן הח"כים מלבד בורג, ליו"ר הזמני לאורך תקופה ארוכה מאוד. בכנסת הקודמת
ותיק הח"כים היה גם זקן הח"כים - פואד.
* עמיר פרץ מכהן בכנסת מאז הכנסת ה-12
(1988). גם נתניהו, בני בגין, הנגבי וגפני החלו אז את דרכם הפרלמנטרית, אולם הוא
היחיד שכיהן ברצף. פרץ כיהן מטעם מפלגת העבודה, "עם אחד", שוב "העבודה",
"התנועה" והמחנ"צ.
* נאומו של עמיר פרץ היה יפה ומכובד;
נאום מאחד ומאחה, כראוי למעמד וכראוי לזקן השבט. מיד בתום הנאום החלו הפרשנים
בתקשורת להציג את הנאום כאיתות לממשלת אחדות, וכיריית פתיחה למאבק של עמיר פרץ
להצטרפות המחנ"צ לממשלה. איני יודע האם זה נכון. אולם אני סבור שגם אם הדובר
מתנגד לממשלת אחדות וחפץ בשירות העם באופוזיציה לוחמת, ראוי שיציג את המסר הזה.
אני תומך בממשלת אחדות, אך מתרשם שזה לא יקרה. אולם אחדות לאומית יכולה להתקיים גם
ללא ממשלת אחדות. גם כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בין הממשלה והאופוזיציה, ראוי
שתתקיים אחדות לאומית, כי המטרות הלאומיות המשותפות הן מעל המחלוקות. מערכת
הבחירות המכוערת, באשמת שני הצדדים, פצעה פצע בחברה הישראלית ועל שני הצדדים להיות
אחראים לאיחויו.
* איני מצפה מח"כ ערבי לשיר
"נפש יהודי הומיה". אולם אני מצפה מכל ח"כ ישראלי לכבד את המנון
מדינתו בעמידה. יציאתם ההפגנתית של ח"כי הרשימה המשותפת (לא כולל חד"ש,
יש לציין), היא הפגנה סרת טעם ונחותה, שהמסר שלה הוא רצון להיבדל מהחברה הישראלית
ולא להיות חלק ממנה.
* בשורה לחג החירות: ההסתדרות והמעסיקים החליטו
על פעימה נוספת של העלאת שכר המינימום, בתחילת 2018, ל-5,400 ש"ח.
* בימים של תופעות כמו "מזרחי מצביע למזרחי" של אריה דרעי
וההתנשאות הגזענית האנטי מזרחית של המסרבים לכבד את הכרעתו הדמוקרטית של הבוחר –
מתן פרס ישראל למשורר ארז ביטון היא משב רוח מרענן. התופעות המכוערות שהזכרתי, הן
מלחמת המאסף של הגלות. ארז ביטון מסמל את קיבוץ הגלויות ויצירת הישראליות היהודית,
הממזגת לתוכה את היצירה היהודית מכל גלויותיה ליצירת סינרגיה תרבותית מקורית,
עשירה ויפה.
* בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופסור שלמה הרמתי,
מהגדולים בחוקרי החינוך, מחלוצי לימוד העברית לעולים בצה"ל ובמדינה וליהודים בחו"ל.
חוקר בעל שם עולמי בתחום הבנת הנקרא ולימוד שפות זרות.
מחקר פורץ דרך של הרמתי, הפריך את המיתוס
על פיו הרצל היה מתבולל.
* בּוּרוּת 1. ב"ארץ נהדרת" ירדו על העיתונאי חיים אתגר, שבכתבה
על הדוגמנית לי לוי בתכנית "אנשים בלילה", הוא הראה לה תמונה של
טרומפלדור, וסיפר לה שהוא איבד את היד. "בעיות עם ערבים". אייל קיציס
תיקן אותו, שטרומפלדור לא איבד את היד בבעיות עם ערבים, אלא במלחמת העולם הראשונה.
קצת מביך... טרומפלדור לא איבד את ידו במלחמת העולם הראשונה, אלא במלחמת רוסיה
יפן, עשר שנים טרם פרוץ מלחמת העולם.
* בּוּרוּת 2. ובכתבה על כלת פרס ישראל על
מפעל חיים אסתר הרליץ ב-ynet היא סיפרה על פגישה עם קיסינג'ר, בעת שירותה בשגרירות ישראל בארה"ב, ב-1950.
הכתב, איתי בלומנטל, ציין שקיסינג'ר היה באותם ימים מזכיר המדינה האמריקאי. אלא
שקיסינג'ר מונה לתפקיד 23 שנים מאוחר יותר, ב-1973, ובאותם ימים היה עדין איש
אקדמיה.
* מסיבות סיום י"ב מאופיינות, בדרך כלל, בהצגה על הווי בית הספר
והווי בני הנוער, במיטב הכישרון, היצירתיות וההומור של הנערים. יש בהן הרבה חן
וכמובן – אותנטיות, של נוער המעלה על הבמה את עולמו.
אולם יש בזה גם משהו קצת פרובינציאלי. האם עולמו של נוער הוא "רק
על עצמנו לספר ידענו"? האם אין לנוער עניין בעולם שמעבר?
* בביה"ס האנתרופוסופי "זומר" בר"ג, מסיים השנה מחזור
א' את כיתה י"ב. הם החליטו להעלות הצגה עם אמירה לעולם. בתהליך חינוכי התלמידים
בחרו בעצמם את הטקסט – "זעקי ארץ אהובה", עיבוד לספרו של אלן פטון,
העוסק בנושא האפרטהייד בדרום אפריקה.
במשך חודש הפסיקו התלמידים את לימודיהם ומבוקר עד לילה עבדו אך ורק על
ההצגה. והתוצאה – נפלאה ומרגשת. כיוון שאחייניתי, נועה הייטנר, היא תלמידה בכיתה,
זכיתי לצפות ולהתרגש, וכמאמר הקלישאה – כמו כל העיניים באולם, גם שלי לא נשארו
יבשות.
אין זה בית ספר לאמנויות, לא מגמה לתיאטרון ולא מגמה למוסיקה, אולם אף
מגמה למוסיקה ואף מגמה לתיאטרון לא הייתה מוציאה תוצר טוב יותר מזה שהוציאו הבמאי
חמי בר יוסף והמעבדת המוסיקלית אסתי יחזקאל מהכיתה, שכל תלמידיה נטלו חלק בהצגה.
זו הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת.
* ביד הלשון
צוות חוקרים ישראליים, בראשותה של ד"ר רווית חלד, גילתה את אורכה
של היממה על פני כוכב שבתאי.
מה פירוש המילה חלד? עולם. ימי חלדי = ימי עולמי, כלומר ימיי בעולם,
ימי חיי.
"שִׁמְעוּ-זֹאת, כָּל הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ
כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים, מט', ב').
איזו התאמה נאה בין שמה של החוקרת לתחום מחקרה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
