הבלוג של אורי הייטנר

גיבור הפרק הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. כל הפרק הוא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרק שלם מוקדש לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג קרוב מאוד. בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

בעיניי, יש קשר מובהק בין פולחן חליפת הפאר של הכהן הגדול לבין עגל הזהב.

****

בהקשר של אחד הפסוקים בפרק, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

"מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר 'אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע 'והזר הקרב יומת' ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל' (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה".

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר העמים, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל (הרב דרוקמן, במקרה דנן).

ועם זאת יש ללמד זכות על שמאי – בימים אלה, שבהם שבט בישראל רואה עצמו פטור מצבא ומעבודה בשם לימוד התורה, ראוי להציב כמופת את חז"ל, גדולי התורה בכל הדורות, שרובם היו גם בעלי מקצוע שעבדו לפרנסתם. שמאי עבד בבניין.

* 929