בפוסט שפרסם בפייסבוק חבר הכנסת לשעבר, איש מרצ מוסי רז, הוא הטיף
להחלפת ההמנון הלאומי. בין החלופות שהוא הציע, היה שירו של יהונתן גפן "יהיה
טוב".
יש המשותף בין נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" לבין יהונתן
גפן. שניהם בוהמיינים ושתיינים.
אך עם כל הכבוד... איני יכול שלא לגחך, כאשר אני מדמיין את מעמד הדלקת
המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל, הקהל עומד בדום מתוח ושר בקול רוטט מהתרגשות
"הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו /
... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן....". המנון לאומי...
רז, הטוען ש"התקווה" הוא המנון מדיר, הציע עוד כמה שירי
שלום, ואז תיקן את עצמו בציניות, באמרו שהשירים הללו מדירים את אלה שאינם רוצים
שלום. ולכן הוא התביית על שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין", המוכר גם
כ"שחקי שחקי", בשל מילות הפתיחה שלו. "אני מאמין" הפך לחלופה
האולטימטיבית ל"התקווה", בפי שוחרי החלפת ההמנון. הציעו זאת דב חנין,
מרב מיכאלי, מוחמד ברכה ואחרים. האם הוא מתאים? האם הוא ראוי?
****
שחקי שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח.
/ שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה
לעגל פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו
במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל. // שחקי כי גם ברעות אאמין, /
אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב. // אאמינה
גם בעתיד, / אף אם ירחק זה היום, / אך בוא יבוא - יישאו שלום, / אז וברכה לאום מלאום.
// ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל-כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה
אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים - / חיי רוח
לו אין די. // אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי
/ פרחים ילקטו לזר.
איזה שיר מקסים! איזה שיר נפלא! איזה שיר מרגש! איזה שיר רב תוכן –
תוכן של צדק ומוסר, של היפה והטוב במורשתנו; שיר של אמונה יוקדת ברוח האדם, בחירות הסוציאלית,
בחירות הלאומית ובשלום. האם השיר הזה ראוי להיות המנון לאומי?
בהחלט כן; ראוי גם ראוי. אגב, הוא היה אחד המועמדים להיות ההמנון הלאומי, עם הקמת
המדינה.
ואני מתנגד לחלוטין להפיכתו להמנון הלאומי. למה? בדיוק מאותה הסיבה
שחנין, מיכאלי, ברכה ורז תומכים בו. כלומר, לא בשל מילותיו ותוכנו.
אני מתנגד להפיכתו להמנון הלאומי, כיוון שאני מתנגד להחלפת
"התקווה". אני מתנגד להחלפת "התקווה" בדיוק מאותה הסיבה
שחנין, מיכאלי, ברכה ורז דוחפים להחלפתו.
****
"התקווה" הוא גרסה מעובדת של שני הבתים הראשונים בשירו רב
הבתים של אימבר, "תקוותנו", אותו כתב בא"י החל ב-1878, ובשנים
שלאחר מכן הוסיף לו עוד ועוד בתים. גדולתו כהמנון הוא האופן בו הפך להמנון. הוא לא
נבחר על ידי ועדה ולא במכרז. הוא לא נקבע בוועידה ולא חוקק בחוק. כל הוועדות,
המכרזים והחוקים אשררו בדיעבד, באיחור של עשרות שנים, את הבחירה העממית, הספונטנית
של הציבור, שהפך אותו להמנון ללא כל החלטה פורמלית.
רק לפני 11 שנים, בשנת 2004, 56 שנים לאחר הקמת המדינה, נקבע בחוק
ש"התקווה" הוא המנון המדינה. דגל הלאום וסמל המדינה נקבעו בחוק בראשית
ימי המדינה. ההמנון – לא. כמה מן הציבור ידעו זאת? לכמה מאתנו הדבר הפריע? זה היה
המנון לכל דבר, מבלי שיקבע ככזה בחוק. למה? מה הפך אותו לכזה?
בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בטקס הכרזת העצמאות בבניין
מוזיאון ת"א, מיד בתום הקראת מגילת העצמאות בפיו של בן גוריון וברכת
"שהחיינו" מפיו של הרב פישמן-מיימון, קמו הנוכחים על רגליהם באופן
ספונטני, ושרו בקול גדול, בהתרגשות ובאמונה, את "התקווה". הם שרו את ההמנון
הלאומי, שהוא המנון המדינה שזה עתה קמה, אף שאיש לא החליט שהוא ההמנון. לא היה כל
צורך לקבוע זאת, לא היה כל צורך לחוקק זאת. זה היה ההמנון, ואף שעלו באותם ימים
הצעות נוספות, לא היה להן כל סיכוי, כיוון שחכמת ההמון קבעה ש"התקווה"
הוא ההמנון.
"התקווה" הוא השיר ששרו המעפילים בספינותיהם הרעועות, כאשר
נתפסו בידי הבריטים. "התקווה" הוא השיר שהיה על שפתותיהם של עולי
הגרדום, בעת שחבל התליה התהדק על צווארם. "התקווה" היה ההמנון הלאומי
לפני שהיה להמנון המדינה; הוא היה ההמנון הלאומי בטרם קמה המדינה.
"התקווה" היה המנונה של הציונות – התנועה שהקימה את המדינה, ושהמדינה
קמה כדי להגשים את ערכיה.
"התקווה" היה המנונה הרשמי של התנועה הציונית. אולם גם
היותו של "התקווה" ההמנון של התנועה הציונית, אינה תוצר של ועדה, ועידה
או קונגרס. אלה אשררו בדיעבד את ההמנון שהעם בחר. בקונגרס הציוני השישי, "קונגרס
אוגנדה" (1903), עמדה התנועה הציונית בפני קרע עמוק, בין מצדדי התכנית לבדוק
אפשרות של הקמת מקלט לילה ליהדות המצוקה באוגנדה (האמת היא שהשטח הוא בכלל בקניה)
עד שניתן יהיה להקים את המדינה היהודית בא"י, לבין ציוני ציון, שראו ברעיון
בגידה בציונות. הרצל, שתמך בתכנית אוגנדה, סיים את נאומו בשבועה "אם אשכחך
ירושלים תשכח ימיני". והקהל כולו קם על רגליו ופרץ בשירה אדירה וספונטנית של
השיר "תקוותנו". ומהקונגרס השביעי ואילך, השיר, ששמו הוסב
ל"התקווה", הושר כהמנון בתום כל קונגרס, מבלי שהוחלט שהוא המנון התנועה.
שלושים שנה חלפו מאז הקונגרס השישי, עד שבקונגרס ה-18 ב-1933 נקבע רשמית
ש"התקווה" הוא המנונה של התנועה הציונית. אך ההחלטה הזאת הייתה רק אשרור
בדיעבד של מציאות שנקבעה מלמטה.
ועוד קודם לקונגרס אוגנדה, החלו מושבות העליה הראשונה לאמץ אותו,
בהדרגה, כהמנון. בלי שום החלטה פורמלית.
התעכבתי על כל הפרטים הללו, כיוון שהם ממחישים את גדולתו של השיר
כהמנון – דווקא בזכות האופן העממי והבלתי פורמלי בו הוא נקבע ככזה. ומדוע זכה
דווקא השיר הזה להיבחר על ידי העם להמנון? כיוון שהוא מיטיב לבטא את חלום הדורות
של העם היהודי, את החזון הגדול שאותו נועדה הציונות להגשים בהקמת המדינה היהודית
בארץ ישראל: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
ומי שמציעים להמיר אותו היום ב"אני מאמין", לא מציעים זאת
בשל מה שיש ב"אני מאמין", אלא בעיקר בשל מה שאין בו. אין בו המסרים
הציוניים של "התקווה". אין בו "להיות עם חופשי בארצנו", אין
בו "עין לציון צופיה", ובעיקר – אין בו "נפש יהודי הומיה".
****
המנון אינו גרבים. המנון אין מחליפים. צריך לקרות אירוע יוצא דופן
באופן קיצוני, כדי שמדינה תחליף את המנונה. מהו הדבר הקיצוני המצדיק את החלפת "התקווה"?
מה שקרה, הוא שיש בתוכנו מי שמאסו בציונות ובמסריה. הם מחפשים המנון שאין בו מסרים
ציוניים, שהעם היהודי אינו מופיע בו, הם מחפשים המנון אוניברסלי, קוסמופוליטי.
טענתם היא ש"התקווה" הוא המנון מדיר. פמיניסטיות טוענות
שנאמר בו "יהודי" והוא מדיר את היהודיות. מוסי רז טוען שכתוב בו
"לפאתי מזרח קדימה" ולכן הוא מדיר מזרחיים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל
לציון ולא מזרחה ככתוב וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים". בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן. בצדק
הגיב מישהו בסרקזם, שההמנון מדיר את ציבור העיוורים, כי כתוב בו "עין לציון
צופיה". אך הבעיה של מוסי רז אינה העין, אלא ה"לציון".
שיר אינו אטלס ואינו GPS.
השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי
במזרח ואני בסוף מערב". יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמים מזדהה עם השיר הזה.
****
הטענה האולטימטיבית והמובילה, היא ש"התקווה" אינו יכול לבטא
את המיעוט הערבי, שאינו יכול להזדהות עם "נפש יהודי הומיה". עם הטענה
הזאת קשה להתווכח. היא נכונה.
יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון
הלאומי, לשנות אותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל
שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.
אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת
לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה
כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה
היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל,
הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא
את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים.
מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה. חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי היטיב להגיב על טענת ההדרה: "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של
כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם
מסכימים לזהות זו".
ההצעות להחליף את המנון המדינה, הן
ניסיון לשנות את זהותה, את מהותה, את צביונה, את משמעותה, את ייעודה. אולם הורינו
וסבינו לא עלו לארץ ישראל ולא הקימו מדינה כדי שתהיה כאן שקשוקה סרת טעם, עוד
מדינה בחבל זה של העולם. הם הקימו את מדינת הלאום של העם היהודי. ושומה עלינו
לשמור על המדינה הזאת, על קיומה ועל זהותה.
"התקווה", ההמנון הלאומי,
מיטיב לבטא את הזהות הזו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
