את יומו השני של פסח במדבר, למחרת הסדר ובטרם התחלנו את הטיול בעין
עבדת, פתחנו בעליה לקברו של בן גוריון. הוד קדומים אופף את הנוף הפראי
והקסום של נחל צין, בתצפית הסמוכה לחלקת הקבר. והמצבה צנועה – ללא מליצות וללא
האדרת שמו של המנוח. אף לא אזכור לכך שמדובר בראש הממשלה ושר הביטחון הראשון. שמו,
תאריך הלידה שלו, תאריך העליה לארץ ישראל ותאריך הפטירה. זה הכל.
ליד קברו של ב"ג קראתי באוזני החברים והילדים שני טקסטים שלו,
הקשורים לפסח. האחד הוא קטע מתוך עדותו בפני ועדת החקירה של האו"ם (1947)
והשני הוא נאום לאומה שב"ג שידר ערב פסח תש"ח, עשרים ימים טרם הקמת
המדינה. "נאום צ'רצ'יליאני", מקובל לכנות נאומים כאלה. נדמה לי שאנו
יכולים להגדירו כנאום בן גוריוני.
בימים של מלחמה, של שכול וכאב, ימים של אי ודאות האם תקום המדינה ואם
תחזיק מעמד מול הפלישה הצפויה, אמר בן גוריון: "... אנו עומדים בתוך מלחמת
חירותנו... אנו מסובים הערב מעוּדדים ומאוּששים מהעמידה האיתנה של היישוב
ומהכיבוש והניצחונות של צבאנו. היו לנו גם אבדות קשות ויקרות. אין מלחמה בלא אבדות.
אולם לא נסוגונו משום עמדה, לא עזבנו שום נקודה והאויב לא חדר לשום יישוב שלנו, אם
כי התוקפים עלו עלינו במספרם פי חמישה ולפעמים פי עשרה. לעומת זאת, חדרנו לעשרות
עמדות של האויב גם בשטחים מרוחקים מיישובים יהודיים, הנחלנו מכות נמרצות וניצחות
לכנופיות ומנהיגיהן, פרצנו דרך לירושלים הנצורה, כבשנו כמה וכמה כפרים ששימשו
מרכזים לכנופיות... אנו רק חוגרים ולא מפתחים,
ועוד רבה וקשה ומסוכנה הדרך אשר לפנינו. הסיפוק הרב אשר ירגיש כל יהודי בעולם
מהכיבושים והניצחונות של חיל המגן שלנו, אסור לו שיעלים מאתנו את המבחנים הנוראים,
הצבאיים והמדיניים, הצפויים לנו בעתיד הקרוב מצד אויבינו הגלויים והמוסווים".
ב"ג סיים את נאומו בפניה לתושבי ירושלים היהודית, הנצורה: "כל כובד
המלחמה ומהלומותיה הקשות ירדו עליך, כי בך נקודת המוקד של המערכה. אל ייפול רוחך,
עמדת בגבורה מתוך סבל מחריד – העם היהודי כולו עומד אתך, ותפארת הנוער שלנו, המגִנים
והנהגים, חרפו ויחרפו נפשם למענך. שלשלת עמדות אויב במערבך ובצפונך הולכת ונהרסת
ונכבשת על ידי לוחמינו. לא נשכחך ירושלים. לא תישכח ימיננו!".
****
בן גוריון היה כבר מנהיג ותיק ומנוסה, מנהיג דגול ונערץ. כמעט חמישים
שנה הוא כבר היה בין מנהיגי היישוב. כבר שלושים שנה הוא היה המנהיג הבלתי מעורער
של תנועת העבודה. כבר 15 שנה הוא היה המנהיג של היישוב היהודי בארץ ושל התנועה
הציונית. הוא עשה, הוא בנה, הוא הוביל דרך ומדיניות, הוא קיבל החלטות. וגם לאחר
רגע זה, הוא היה ראש הממשלה עוד 15 שנים, עשה גדולות ונצורות, הוביל מהפכות וקיבל
החלטות אמיצות.
אך דומה שכל מהותה של דמותו ושל מנהיגותו ממוקדת באותם ימי הרת
עולם, הימים שקדמו להכרזת המדינה, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
היישוב היהודי היה נתון בתוך מלחמת דמים קשה, בעקבות התנפלות ערביי א"י
והכנופיות שחדרו מן הארצות השכנות על היישוב היהודי למחרת החלטת כ"ט בנובמבר.
לא היה ספק להנהגה, שביום הקמת המדינה תפלושנה אליה כל מדינות ערב – החברות באו"ם
אך מצפצפות על החלטת העצרת, במטרה לסכל את הקמתה, להטביע אותה בדם ולהשמיד את
היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. מפקדי "ההגנה" –
הצבא שבדרך, שנשאלו מה הסיכויים, לא יכלו להשיב יותר מ"פיפטי פיפטי".
ועל ב"ג והנהגת היישוב הופעל מכבש לחצים בינלאומי אדיר, בהובלת נשיא
ארה"ב, בדרישה לדחות את הקמת המדינה. לא לבטל אותה, חלילה, רק לדחות לזמן מה,
לנסות להגיע לפתרון.
דחיית החלטות קשות היא תופעה ידועה ומוכרת. ההחלטה הנוחה ביותר
לב"ג הייתה להיענות ללחץ האמריקאי והבינלאומי. אך הוא היה נחוש לקחת את
הסיכון ולהקים את המדינה ביום סיום המנדט הבריטי. הוא ידע מה המשמעות הנוראה
והאיומה של כישלון והוא ידע שהוא אישית יישא באחריות לכישלון, לדיראון עולם.
בן גוריון הכריע, בניגוד לעמדת רבים מחבריו – להקים את המדינה לאלתר.
את עמדתו תמצת בארבע מילים: עכשיו או לעולם לא. ב"ג ידע שזו הזדמנות
בלתי חוזרת להגשים את חזון הדורות היהודי. אם נכנע ללחץ ונדחה, לא תקום מדינה. הוא
הפעיל את מלוא כובד משקלו על מנהלת העם, כדי שתקבל את ההחלטה. קמה מדינת ישראל.
היא קמה בתוך מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים, שבה נפלו 6,000 ישראלים,
אחוז מן היישוב (בסדר גודל של מדינת ישראל בימינו, מדובר ב-80,000 איש). היא קמה בזכות המעשה הציוני, המעשי והמדיני, אך גם בזכות מנהיג
אמיץ אחד, שההיסטוריה ידעה לזמנו לנו בזמן הנכון ובמקום הנכון, כדי שיקבל את
ההחלטה הנכונה. ספק רב, אם יש עוד מנהיג, שבסיטואציה כזאת היה מעז לקבל את ההחלטה
הזאת.
****
השאלה ההיסטוריוסופית האם המציאות יוצרת את המנהיגים או המנהיגים את
המציאות, לעולם לא תבוא על פתרונה, כיוון שהתשובה אינה נמצאת באחד הצדדים. אך אין
ספק, שיש מנהיגים גדולים שעיצבו את ההיסטוריה, לטוב ולרע, ושאלמלא הם ההיסטוריה
הייתה נראית אחרת.
ניקח לדוגמה את שני ראשי הממשלה של בריטניה בשנות השלושים המאוחרות של
המאה שעברה – צ'מברליין וצ'רצ'יל. צ'מברליין לא היה פחות כריזמטי מצ'רצ'יל
ולבטח הוא היה פופולרי ואהוד יותר. צ'מברליין היה מושא הערצתם של בריטים רבים,
במיוחד כאשר שב לבריטניה כשעל פיו הסיסמה הפופוליסטית שהייתה מקסם שווא – "הבאתי
שלום בדורנו", לאחר שחתם על הסכם הכניעה המשפילה עם גרמניה, הסכם מינכן.
במהרה מצאה עצמה בריטניה עמוק עמוק במלחמה קשה נגד הנאצים, עליה ניצח מנהיג אמת,
שהבטיח לעמו "דם, יזע ודמעות", אך העניק להם השראה שיצרה רוח לחימה
וכושר עמידה, שהובילו לניצחון, וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל וצ'מברליין פעלו באותה
תקופה, מול אותו אויב, עם אותו מידע מודיעיני. אך אחד מהם לא העז לצאת מאזור
הנוחות של הפייסנות והדחיינות, והשני לא מכר אשליות והנהיג אומה במלחמה, עד
הניצחון.
היום, כאשר מנהיג מעצמת העל היחידה, מנהיג העולם החופשי, הולך בדרכו
של צ'מברליין, העולם כל כך חסר צ'רצ'יל.
כן, במידה רבה המנהיג יוצר מציאות.
****
מנהיגותו הנחושה של בן גוריון והחזון הציוני שבער בעצמותיו, הביאו
לקבלת ההחלטה על הקמת המדינה, כנגד כל הסיכויים. ההצלחה היא מעל ומעבר לחלומות
האופטימיים ביותר.
זה "עכשיו או לעולם לא", הבין ב"ג. ואפשר להוסיף על כך
שהיה זה גם הוא, ב"ג, או אף אחד אחר.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
