הבלוג של אורי הייטנר

מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר השואה. אולם מדינת ישראל לא קמה בשל השואה. הציונות קדמה לשואה. התנועה הציונית והקונגרסים הציוניים קדמו לשואה. העליות הציוניות לארץ ישראל קדמו לשואה. הקמת המדינה שבדרך – מוסדות היישוב שהפכו למדינה, קדמה לשואה. הקמת כוח המגן העברי בא"י קדם לשואה. הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודי על א"י ומבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בא"י קדמה לשואה וכך גם אישורה בידי חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם. ומעל הכל, לא השואה יצרה את הלגיטימיות וההכרח של הקמת המדינה, כפי שבוטאו במגילת העצמאות – זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הטבעית היא זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כמו של כל עם ועם וזכותו לריבונות לאומית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

יתכן שהשואה הייתה קטליזטור להקמת המדינה, בהיותה עדות לתוצאה הטרגית של המהות הבלתי נסבלת של הגולה ושל העדר מדינת לאום ריבונית לעם היהודי במולדתו. ואולי היא דווקא עיכבה את הקמת המדינה בשנים אחדות, כיוון שכל עוד העולם היה עסוק במלחמת העולם השניה, הוא לא התפנה להחלטה על הקמת מדינה יהודית.

הקשר בין השואה להקמת המדינה אינו קשר של סיבה ותוצאה, אלא השואה היא ההוכחה הטרגית של צדקת הציונות. אולם הקמת המדינה לאחר השואה יצרה בקרב אויבי ישראל את המיתוס של קשר סיבה ותוצאה. על פי המיתוס, רגשי האשם של עמי אירופה על השואה, גרמו להם להחליט על הקמת מדינה יהודית, אולם הם לא עשו זאת על חשבונם, על אדמת אירופה, אלא על חשבון הערבים, שכביכול לא היו קשורים לשואה, בפלשתין. וכך, הם הקימו את מדינת ישראל כמושבה קולוניאליסטית של אירופה בלב המזרח התיכון.

התובנה הזאת היא הבסיס לפופולריות הרבה של הכחשת השואה בקרב אויבי ישראל, מאבו מאזן ועד אחמדיניג'אד. הנוסחה פשוטה: כיוון שישראל היא תוצאה ישירה של השואה - אם לא הייתה שואה, אין הצדקה לקיומה של ישראל. מכחישי השואה נאחזים בכל בדל של יכולת להטיל ספק בשואה, במספר הקורבנות למשל, כהוכחה לכך שמדובר במזימה ציונית. הם מרבים לדבר על הקשר בין הציונות והנאצים ולספר שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים בשואה ואח"כ הגזימה והעצימה את מימדיה וסיפורי אימתה, כדי ליצור את רגשי האשם, שיביאו להקמת הישות הציונית.

התובנה הזאת היא הבסיס לעיסוק האובססיבי של הפוסט ציונות בשואה, גימודהּ והגחכתהּ. אברום בורג קורא להפוך את יום השואה ליום הזדהות עם כל הסובלים לאורך הדורות, מעבדות מצרים ועד דיכוי הפלשתינאים בישראל. אורי משגב ב"הארץ" חוזר שוב ושוב לטענה בדבר טיפוח ה"קורבניות" היהודית בידי עסקני שואה מקצועיים, כדי להצדיק את הלאומנות ואת פשעי ישראל נגד הפלשתינאים. רוגל אלפר, באותו עיתון, בז ל"דת השואה" וקורא להשתחרר ממנה כחלק מנורמליזציה של הישראליות. המסר המרכזי הוא הטענה, שיש להחליף את הלקח ה"לאומני" מהשואה בלקח האוניברסלי.

יש לקח לאומי ולקח אוניברסלי מהשואה. הלקח הלאומי, הוא ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה בארץ ישראל, וביכולת עצמאית להגנה על העם היהודי מפני החותרים להשמידו או לפגוע בו. הלקח האוניברסלי הוא הצורך במאבק נגד כל גילוי של גזענות, של רודנות, של שאיפה להשתלט על העולם, נגד כל גילוי של רצח עם ופשעים נגד האנושות. אין שמץ של סתירה בין הלקחים, ולעתים הם חופפים זה את זה, כמו בהכרח להיאבק נגד גרעונה של איראן.

טענת הסתירה בין השנים, היא אחותה התאומה של טענת הסתירה, כביכול, בין ישראל כמדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. אין שמץ של סתירה כזאת, אך מציגים אותה מי שסולדים מהיותה מדינה יהודית. ואת הסתירה בין הלקח הלאומי והאוניברסלי מהשואה מציגים הסולדים מהלקח הלאומי – קיומה של מדינת לאום יהודית עצמאית.  

* "ישראל היום"