* הדרך לשומקום - במהלך החג נסעתי מאורטל לנהלל במשך שעה וחמישים דקות, במקום שעה
ועשר דקות, וגם זה בזכות ידידנו ה"ווייז", שהפנה אותנו לאורחות עקלקלות
עוקפות פקקים, דרך מירון, עראבה וכפר מנדה, כי נסיעה בדרך המלך אמורה להימשך
שעתיים וחצי.
יכולתי לקלל ולגדף את שר התחבורה, כפי שעשה רענן שקד ב-ynet, וּלְבָכּוֹת את מר גורלי. אולם המחשבות שלי היו בכיוון אחר. חשבתי על
כך שאמנם יומיים שלושה בשנה אני נאלץ להתמודד עם פקקים כאלה, כי מה לעשות? עם
ישראל, שרק השנה רכש 300,000 (!) מכוניות חדשות, אוהב לנצל את חופשות החג כדי
לטייל בגולן ובגליל, והדבר מבורך, גם אם מקשה עלינו, המקומיים. אולם הקושי בטל בשש
מאות ששים, לעומת המהפכה הגדולה בתשתיות התחבורה לפריפריה בשנים האחרונות, שהן
עדין בעיצומן. המהפכה הזאת קרבה וממשיכה לקרב בקפיצת מדרגה רבתי, את הפריפריה
למרכז, ולכן יותר משזו מהפכה תחבורתית, זו מהפכה חברתית-כלכלית.
רענן שקד לועג לשר התחבורה שבמקום לדאוג למה שחשוב באמת, הוא סולל
מסילות ברזל ל"שומקום". כי בעבורו, "מקום" – פירושו מדינת תל
אביב, ואילו הגליל והנגב הם "שומקום".
* אחריות לאומית
ונדיבות של מנצחים - ישראל
כץ הוא שר תחבורה מצוין, המוביל בהצלחה רבה את מהפכת תשתיות התחבורה לגליל ולנגב.
אולם כאשר הוא ראוי לביקורת, אין לחסוך אותה ממנו.
תגובתו לקמפיין התחבורה הציבורית בשבת בלתי
נסבלת ואינה הולמת נבחר ציבור ומשרת ציבור במדינה דמוקרטית. נניח שאכן מדובר
בקמפיין של אנשי שמאל בעד תחבורה ציבורית בשבת. האין זה לגיטימי? כאזרחים, אנשי
שמאל נאבקים על שינוי שהם רוצים לחולל. זהו מאבק לגיטימי לחלוטין, בדיוק כמו כל
מאבק של כל קבוצת אזרחים, מימין, משמאל, מצפון ומדרום.
אך כנראה שאין זה מאבק של אנשי שמאל, אלא
מאבק חוצה מחנות. אין ספק שיש לא מעט אנשי ליכוד התומכים בתחבורה ציבורית בשבת וחלקם
שותפים למאבק. כך שתגובתו של כץ, שאינה הולמת גם אילו הייתה מבוססת על עובדות, היא
גם שקרית.
בלי קשר לעמדתי בנושא תחבורה ציבורית בשבת –
על נבחר ציבור להתייחס בכבוד לאזרחים הנאבקים על נושא החשוב להם, בוודאי כאשר הוא
בתחום אחריותו. שר הוא משרת הציבור ואחריותו היא כלפי כל הציבור. מן הראוי
שהתייחסותו תהיה עניינית ומקצועית. התייחסות עניינית אינה בהכרח קבלת הדרישה
והסכמה עם עמדת המוחים, אך לא התקפה פוליטית שלוחת רסן ולא נפנוף המוחים בצורה
מזלזלת ומבזה.
עברנו מערכת בחירות מכוערת כפי שלא הייתה
כאן זמן רב. עכשיו הזמן לתקן את שקלקלנו ולרפא את שפצענו. ומי שניצחו בבחירות
וקיבלו מנדט ציבורי, נדרשים לגלות אחריות לאומית, וניתן לצפות מהם גם לנדיבות של
מנצחים.
* שבת ישראלית - לגופו
של עניין, אני בעד חוק שיסדיר את דמותה של השבת בישראל, כיום המאפשר ומעודד פעילות
תרבות ונופש, וממעיט למינימום את הצרכנות, הקניות והמסחר. במסגרת כללית זאת, יש
לתת מענה מסוים ומוגבל של תחבורה ציבורית, באופן שיאפשר ניידות למי שאינם יכולים
להרשות לעצמם רכב פרטי, אך במידה שלא תחייב העסקת נהגים רבים ולא תפגע בצביונה
השקט של השבת בפרהסיה הישראלית.
* מחיר ה"בכל מחיר" - הדבר הטוב ביותר שמסוגלים
תועמלני הסכם הגרעין האיראני לומר בשבחו, הוא שזה ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג.
זה, למשל, היה המסר של מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" ובנאומו של ראש ה-CIA. זאת גם התגובה להצעות
האופרטיביות של ישראל לתיקון ההסכם כדי לנטרל את סכנותיו. אי אפשר לומר שהדרישות
אינן מוצדקות, אלא שאין סיכוי שאיראן תסכים להן.
זה הביטוי המובהק ביותר למהות המו"מ שניהל אובמה עם איראן. האם
אובמה רצה הסכם רע? ודאי שלא. אלא שהוא השתוקק להסכם בכל מחיר. ובכל מו"מ,
כאשר צד אחד נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, הוא בהכרח יעלה את המחיר וישיג הסכם רע.
זה האבסורד במו"מ הזה. מלכתחילה, היה זה מו"מ שמטרתו לבטל
את תכנית הגרעין האיראנית בלי להזדקק לפעולה צבאית. על כך היו קונצנזוס בינלאומי
והחלטות מועצת הביטחון. איראן הגיעה למו"מ הזה בזחילה, מוכת עיצומים שאיימו
על יציבותו ואף על קיומו של משטר האייתולות, נחושה להסיר את העיצומים. מו"מ
כזה צריך היה להסתיים בצורה של win-win
– ביטול תכנית הגרעין תמורת ביטול העיצומים. כדי להשיג זאת, היה על
ארה"ב לעמוד בנחישות על התביעה לביטול תכנית הגרעין, כאשר מקל הפעולה הצבאית
והחרפת העיצומים בידה האחת וגזר ביטול העיצומים בידה השניה, בלי להתפשר על דרישה
זאת. במקום זאת, אובמה הפך את ההסכם מאמצעי למטרה. וכך, כאשר האיראנים הבחינו
בלהיטות האמריקאית להסכם בכל מחיר, הם סירבו לכל דרישה שתסיג אחור את תכנית הגרעין
שלהם. התוצאה היא הסכם שאפילו הקיצונים בין אנשי משמרות המהפכה, שעד כה תקפו את הקו
הפרגמטי של רוחאני וזריף, מודים שהשיגו ניצחון. ואילו אובמה ותומכיו משתבחים בכך
שהשיגו את ההסכם הטוב ביותר שאפשר. וההסכם הטוב ביותר שהצליחו להשיג, הוא הסכם רע
מאוד.
* מי ימצמץ ראשון – עוד רחוקה הדרך להסכם חתום בין ארה"ב ואיראן ויש עוד חילוקי
דעות רבים. הבולט והמוחצן שבהם הוא בשאלה האם הסנקציות תוסרנה מיד, כדרישת איראן,
או בהדרגה, כעמדת ארה"ב. על סמך התנהלות המו"מ עד כה, מי לדעתכם ימצמץ
ראשון?
נכון.
* הפשרה מאוחרת - מדיניותו של אובמה כלפי
איראן היא סכנה לעתיד האנושות. לעומת זאת, הוא צודק בנושא ההפשרה עם קובה. קובה
הייתה מוצב קדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב בעידן המלחמה הקרה, ובתור שכזו
נחשבה בצדק לאויב מר. המצב השתנה לחלוטין עם התמוטטותה של בריה"מ וקריסת הגוש
הסובייטי. למה לקח 25 שנה להפשרה? בשל שמרנות גרידא.
* הטיעון המתחסד - בשבוע שעבר פרסמתי תחזית,
על פיה "הארץ" יתגייס לתמיכה בהסכם עם איראן, בין השאר בטיעון המתחסד,
לפיו אין זכות לישראל, שבעצמה ... על פי מקורות זרים, לדרוש מאחרים מה שאינה דורשת
מעצמה. צבי בראל: "ישראל, בניגוד לאיראן
שעומדת תחת פיקוח בינלאומי, אינה חתומה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני".
* והרי התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת
הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב"הארץ",
בעיקר במאמרי אורי משגב ורוגל אלפר האובססיביים.
* ישקני מנשיקות פיהו – במספר מאמרים שקראתי לאחרונה, הובעה תרעומת על כך שדברי יאיר גרבוז
סולפו; הוא דיבר על מנשקי קמעות ולא על מנשקי מזוזות. זה נכון. הוא דיבר על מנשקי
קמעות, וכשיהושע סובול התראיין למחרת כדי לגונן עליו, הוא דיבר על מנשקי מזוזות.
ולטעמי, בערבוב שנעשה בתודעת הציבור בין הדברים, יש הרבה יותר אמת, במובן המהותי
של המושג, מאשר ב"תיקון הטעות" הנוקדני.
* הצילו את מטה הפלמ"ח - בגיליון החדש של "האומה", מופיעה תמונה של המבנה המתפורר
של מטה הפלמ"ח באבו-גוש, וקריאה להיחלץ להצלת האתר ההיסטורי החשוב הזה.
"האומה" הוא כתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, ועצם היחלצותו למען
מורשת הפלמ"ח היא חדשות טובות. בשנות ה-50 וה-60 דבר כזה לא יכול היה לקרות
(משום צד של המתרס הפוליטי), וטוב להיווכח בכך בגיליון שיצא בעיצומה של מערכת
בחירות מכוערת, שלא הייתה כדוגמתה עשרות שנים.
חשוב מאוד להציל את האתר ולשמרו. מן הראוי להפוך אותו למרכז מוזיאוני
וחינוכי בנושא השותפות הביטחונית והאזרחית בין מיעוטים לבין היישוב היהודי ואח"כ
המדינה. יש להעלות על נס את הברית עם הדרוזים והצ'רקסים, את ההתגייסות מרצון של
חלק מן העדה הבדואית לפני קום המדינה (רבים מבני שבט אל-היב התגייסו לפלמ"ח,
ליחידה שכונתה "פלהיב") ואחריה. למרונים, שחלק מהם, בישראל ובלבנון,
תמכו בציונות ובישראל. יש לעודד באמצעות המרכז הזה את המגמה החיובית של עלייה
דרמטית בגיוס לצה"ל ולשירות לאומי של בני העדה הנוצרית בשנים האחרונות.
אני שותף למהלך של הקמת מכינה קדם צבאית בדואית בטובא זנגריה, ורואה
בחיוב כל מהלך של השתלבות בני המיעוטים במדינה ובחברה. הקמת מרכז כזה באבו-גוש
עשוי לתרום למגמה הזו.
תושבי אבו גוש סייעו לפלמ"ח וללח"י עוד בתקופת המנדט
הבריטי, ואין ראויים מהם לארח, במבנה ההיסטורי של מטה הפלמ"ח, מיזם חינוכי
כזה.
* כחוט השערה - כאשר המוני בית ישראל גודשים עד אפס מקום את חופי הכינרת – כמה מהם
מודעים לכך, שאך כחוט השערה היה בינינו לבין מצב שבו רבע מן החופים היו היום
בשליטה ישירה של דאע"ש או חיזבאללה והשאר היו תחת תותחיהם המוצבים על הגולן?
וכמה מהם זוכרים מה כתבו אז רבים מהמומחים הביטחוניים, שממשיכים להיות מומחים
ביטחוניים בלי לתת דין וחשבון לציבור על האסון שכמעט המיטו על מדינת ישראל?
* סרבני התפכחות – אגב, יש כמה אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן, ועדין מתעקשים בצדקתם. איך
ניתן להסביר את התופעה הזאת? פשוט, מדובר באנשים הנעדרים יכולת להודות בטעות. סוג
של נכות.
* ביד הלשון
עַם זוּ גָּאָלְתָּ – על פי המסורת, בשביעי של פסח חלה קריעת
ים סוף. לכן, ביום זה קוראים בתורה את שירת הים. יש הנוהגים ללכת בליל שביעי של פסח
לשפת הים ולקרוא שם את השירה.
מתוך שירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ
עַם זוּ גָּאָלְתָּ". ובמקום אחר: "עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". מה
פירוש "זוּ"? אשר. הנחית בחסדך את העם אשר גאלת. עד יעבור העם אשר קנית.
ומהו קנית? יצרת. כפי שנאמר על אלוהים "קונה שמים וארץ". הוא לא קנה אותם
במכולת, אלא יצר אותם.
המילה "זו" במובן אשר אינה בשימוש
היום בשפת הדיבור, אך היא קיימת בשירה. לדוגמה – שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין"
("שחקי שחקי") נפתח במילים: "שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם שר".
החלומות שאני שר. ובשירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם" – "אל ארץ זו
חמדתי", אל הארץ שאותה חמדתי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
