לפני עשר שנים הלך לעולמו חתן פרס
ישראל לזמר עברי, הפזמונאי אהוד מנור.
אחיו הצעיר של אהוד מנור, יהודה, נפל בתעלת
סואץ במלחמת ההתשה. אהוד מנור כתב שירים רבים, על רקע מות אחיו. הידוע בהם הוא
"אחי הצעיר יהודה" וכן "אחי", "הבית ליד המסילה" ועוד.
וכך סיפר אהוד מנור על שירו "יליד הארץ": "זה שיר תודה לאמי ולאבי.
נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה
את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא
לארץ, וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי'" (מתוך ספרו של עופר גביש
"שיר לדרך"). השיר הוא תשובתו של אהוד מנור לאמו.
אבא שר אני לך
על שיום אחד קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך
על ימי לכתך אחרי אבי לכאן.
שמש בא אל החלון
ענף ירוק מלילה נעור
וילד שפקח עיניו לתכלת
כאן בארץ אל
בצל כרמל
ליד הנחל.
במלחמת יום הכיפורים, חוותה מדינת ישראל
את אחת הטראומות הקשות ביותר בתולדותיה. אף שהניצחון במלחמה הזו הוא אולי ההישג הצבאי
הגדול ביותר בתולדות צה"ל – ההפתעה, תחושת הכישלון בראשית המלחמה, המספר הגדול
של ההרוגים והפצועים גרמו לשבר מוראלי כבד, שספק אם התאוששנו ממנו עד היום. אחד מביטויי
השבר, היה גל גדול של ירידה מן הארץ לאחר המלחמה – גל שבעקבותיו גינה ראש הממשלה יצחק
רבין את היורדים, וכינה אותם "נפולת של נמושות".
בימים הקשים של המלחמה, כתב אהוד מנור את
שירו "ללכת שבי אחריך". בעיצומה של רעידת האדמה, לנוכח הכאב הנורא שהתחבר
לכאב על נפילת אחיו, 4 שנים קודם לכן, ביטא אהוד מנור בשירו מחויבות טוטאלית לארץ ישראל
ולמדינת ישראל, "צומוד" ששום דבר בעולם לא יערער אותו.
להיוולד כל בוקר מחדש
עם כל מילת פרידה למות מעט
ולהביא אל העולם עוד בן ובת
בארץ של חלב, מרור ודבש.
ללכת שבי אחרייך
לנשום את השמש הצורב
לחלום אותך מול שמייך
לכאוב אותך ושוב להתאהב.
לשאת חלום מבטן, מדורות
לשאול באביבייך נחמה
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.
עם ערב הד קולנו יעלה
מבוקר יום אלינו הוא יבוא
ופדיוננו יראה עד בוא ערבו
מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.
ללכת שבי אחרייך
לנשום את השמש הצורב
לחלום אותך מול שמייך
לכאוב אותך ושוב להתאהב.
"ללכת שבי אחריך", הוא שיר
של כמיהה לשלום. "מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה". אך הוא בראש ובראשונה ברית עולם עם הארץ, ברית בלתי מותנית. לא כי
הארץ מושלמת. היא אינה מושלמת. היא לא רק ארץ זבת חלב ודבש, אלא "ארץ של חלב מרור
ודבש". אדמת ארץ ישראל יפה, אך גם נוראה. השמש של הארץ צורבת, לאהוב את הארץ
זה גם לכאוב אותה, להיוולד בארץ בכל בוקר מחדש, זה גם למות מעט עם כל מילת פרידה.
אך אנו נושאים חלום מדורות – אנו זכינו להיות הדור המגשים את חלום
הדורות של העם היהודי. לא בכדי, שורת הפזמון, "ללכת שבי אחריך", הותאמה
ללחנה של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך ההמנון הלאומי. בזכות החלום
הזה והתקווה הזאת, על אף הכאב והמרור, שאהוד מנור חווה באופן אישי כל כך קשה, בנפול
אחיו הצעיר יהודה, הוא אינו מוותר. הכאב והצער אך מחזקים את הזיקה והמחויבות שלו
לארץ, ללכת שבי אחריה, לחלום אותה, לכאוב אותה ושוב להתאהב.
תשע שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר, האדמה
הנוראה והיפה הזאת, עליה כתב ב"ללכת שבי אחריך", בערה. היה זה במלחמת לבנון
הראשונה. אהוד מנור התנגד למלחמה הזו והיה שותף למאבק נגדה.
ובמלחמה הזו הוא כתב שיר מחאה. אך היה זה
שיר מחאה יוצא דופן. מצד אחד, הוא ביטא בו את התנגדותו ומחאתו וביכה את ארצו ששינתה
את פניה. מצד שני, הוא יצא נגד האווירה השלטת באותם ימים בקרב חלקים מן הציבור שאליו
השתייך, הציבור המתנגד למלחמה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים
של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד
מהארץ", היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצדה
תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.
אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר
שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי".
אמירה, לפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת.
שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת, אין לנו מדינה אחרת.
לא הייתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב.
"לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה עד
שתיפקח את עיניה", הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחויב, שלפני
הכל ומעל הכל מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת". אהבתו של אהוד מנור לארץ
ישראל אינה תלויה בדבר ואינה מותנית בשביעות רצון ממה שקורה בה בתקופה זו או אחרת.
נזכרתי בשיר הזה ובמסרים שלו, כאשר לאחר
בחירתו של נתניהו ב-1996 אמרה לאה רבין ש"בא לה לקחת את המזוודות ולהסתלק מכאן".
נזכרתי בשיר שנית בתקופת ההתנתקות, כאשר שמעתי מפי הקיצונים שבמתנגדי ההתנתקות דברי
ניכור ומיאוס כלפי המדינה, קריאה לסרבנות ולאי הנפת דגלי המדינה. בעיניי, זוהי כפירה
בעיקר.
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת.
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי, אל נשמתי.
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה.
לא אוותר לה, אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.
אין לי ארץ אחרת
עד שתשנה פניה
עד שתפקח את עיניה.
לפני שנים אחדות, סרבו תלמידים בבית הספר
עירוני ד' בת"א לשיר את השיר הזה, בטענה שזהו שיר פשיסטי. זוהי תערובת של בורות,
טיפשות, קלות בלתי נסבלת של השימוש במונח "פאשיזם"; כנראה מדובר בחבורת נערים
מוסתים ושטופי מוח.
אך יש משהו סמלי בכך שהדברים נאמרו דווקא
על שיר מחאה נגד מלחמת לבנון, שכתב מי ששייך למחנה הקרוי "מחנה השלום". בסופו
של דבר, המחלוקת על גבולות המדינה, על סוגיות השלום והביטחון, עם כל חשיבותה, עשויה
להיות מחלוקת לשם שמים בתוך המחנה הציוני, הפטריוטי.
אולם בין המחנה הזה, לבין המחנה האנטי ציוני,
האנטי פטריוטי שרויה תהום. תהום תרבותית פעורה בין מי שמזדהים עם המסרים של "אין
לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך" ו"יליד הארץ", לבין המסרים
ההרסניים של הפוסט ציונות; המסרים המפרקים חברה החיה באזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה
והיא נאלצת עדיין להילחם על קיומה.
אהוד מנור רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהמסרים הללו. את הבוז
העמוק שהוא רוחש לרוח הזאת, הוא ביטא בפרודיה "מחרתיים":
בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום, בראש מורכן, בגוף תשוש -
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.
פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת.
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.
יחד, בגרון ניחר,
נזמר: "רק לא מחר".
מן המטרה ברחנו.
אחרונים תמיד אנחנו.
ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.
אני רואה ב"יליד הארץ", "ללכת שבי אחריך"
ו"אין לי ארץ אחרת" טרילוגיה. טרילוגיה של "צומוד", של דבקות
בארץ ללא חשבון, של אהבת מולדת בלתי מותנית.
* "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
