הבלוג של אורי הייטנר

פרק כ"ג בספר שמות, מסתיים בסצנה מוזרה. משה דורש מאלוהים להראות לו את פניו. אלוהים מסרב, "כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", אך הוא מוכן לפשרה: משה יוכל לראותו מאחור. "וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".   

מה פירוש לראות את פני ה' או את אחוריו? הרי אחד מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם הוא שלילה מוחלטת של גשמיות האלוהים. לא דמות לו ולא פנים.

איך הדברים מתיישבים?

אין זה המקרה היחיד שבו האלוהים מצויר כבעל דמות אדם. הרי כבר בתחילת ספר בראשית נאמר בפירוש שהאדם נברא בצלמו ובדמותו. ובנביאים - ישעיהו מספר על התגלות שבה הוא ראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא. ואצל חז"ל אלוהים אפילו מניח תפילין על ראשו ועל ידיו.

הפתרון האחד לסתירה, הוא "דיברה תורה בלשון אדם". כלומר, אין זו באמת דמותו של האלוהים, אלא שהתורה כתובה באופן ש"האדם הסביר", בן התקופה, יוכל להבינה ולהתחבר אליה, וקשה לאדם לעכל את רעיון האל המופשט.

פתרון סביר יותר, הוא שהתפתחות רעיון האל המופשט הייתה איטית מאוד, לאורך מאות ואלפי שנים, וההצגה הגשמית של האלוהים מבטאת תפיסה חזקה מאוד באמונה הישראלית העתיקה.

וכבר כתבו לפניי שהאדם ברא את אלוהים בצלמו ובדמותו – לא רק במובן הפיזי אלא גם ההתנהגותי. וכך, בפרק הזה, אלוהים מגלה את החולשה האנושית של בריחה מאחריות.

אומר אלוהים למשה: "אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". לפתע לא אלוהים העלה את העם ממצרים, אלא משה.

ההצלחה אבות רבים לה. הכישלון יתום. לפחות בשלב זה של העלילה, אלוהים רואה בעם ישראל כישלון.

****

"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", מגדיר אלוהים את א"י באוזני משה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגדיר אהוד מנור, שאתמול מלא עשור למותו, את ארץ ישראל כ"ארץ של חלב, מרור ודבש". זוהי ראייה מפוכחת, המכירה במחיר הכבד הכרוך במאבק על קיומנו באותה ארץ זבת חלב ודבש. ומי כאהוד מנור, שאיבד את אחיו הצעיר יהודה שנים אחדות קודם לכן, מכיר את כאב המחיר הזה. ואף על פי כן, אין הוא חדל בכל בוקר מחדש, לכאוב אותה, ושוב להתאהב. והוא שר לה "ללכת שבי אחריך", כשהמשפט הזה הוא במנגינת "עוד לא אבדה תקוותנו". כי אין לנו ארץ אחרת.  

* 929