הבלוג של אורי הייטנר

"אין דבר כזה לאום יהודי", שיסע חבר הכנסת את נאומו של בנימין נתניהו, באחד מדיוני הכנסת הקודמת.

מי היה חבר הכנסת? לא, זה לא היה דב חנין. גם לא ח"כ ערבי. היה זה ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה.

אני יודע, אייכלר הוא הקיצוני מבין הח"כים החרדיים. אך בקריאת הביניים הזאת הוא הביא לידי ביטוי יסוד עמוק בהשקפת העולם החרדית. מאמר חז"ל ש"משחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", מפורש בידי האידיאולוגיה החרדית כשלילת כל ביטוי אחר ליהדות זולת לימוד התורה וקיום המצוות על פי שולחן ערוך. כך, עד שיגיע משיח צדקנו ויביא על ישראל גאולה נסית. הלאומיות היהודית – הציונות, היא כפירה בעיקר, והפרת שלוש השבועות שהושבע עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.

נכון, האידיאולוגיה האנטי ציונית הקיצונית, כבר אינה מבטאת את מרבית הציבור החרדי. היא קיימת בעדה החרדית במאה שערים ובבית שמש, בנטורי קרתא ובישיבת "תולדות אהרון", בחסידות סאטמר ובעוד כמה איים קטנים. בסך הכל, הציבור החרדי, ברובו, עובר תהליך אטי של ישראליזציה. הציבור מקבל את מדינת ישראל ואף פטריוט של המדינה. וגם הנציגים הפוליטיים של הציבור מקבלים את ישראל ורוצים בטובתה. אולם זו קבלה בדיעבד, השלמה עם העובדה, לא קבלת האידיאולוגיה הציונית.

לכן, כאשר ראש הממשלה מדבר על הקמת ממשלה לאומית, קצת מוזר שהוא מעלה על ראש שמחתו בראש ובראשונה את המפלגות החרדיות. מבחינה פוליטית, אפשר להבין זאת. המפלגות החרדיות הן שותפות נאמנות ונוחות בקואליציה ולכן כל ראשי הממשלה, משני הצדדים, מעוניינים בשותפות עמם. ואיני טוען שהן פסולות לקואליציה, שכן הן מייצגות ציבור הראוי לייצוג ואף לשותפות בשלטון. השאלה היא מה המחיר שמשלמים להם. ובמו"מ הקואליציוני, דומה שתמיכתם נקנית בוויתור על נכסים לאומיים חשובים.

ויתור אחד הוא על חוק הלאום. חשיבותו של החוק רבה. אחרי 67 שנות קיומה, מן הראוי שישראל תביא לידי ביטוי בחוקתה המתגבשת, את היותה מדינת הלאום של העם היהודי, על כל הכרוך בזה. רק לפני כחצי שנה, ראש הממשלה, שיכול בקלות להעביר בכנסת ברוב גדול גרסה מרוככת של החוק על פי נוסח הפשרה שהוא עצמו גיבש, הלך עד הקצה ופירק את הממשלה סביב הוויכוח על חוק הלאום. והנה, על פי ההדלפות מן המו"מ, הוא מוכן להעביר את הטיפול בחוק לידי ועדת קבורה קואליציונית. למה? כי החרדים מתנגדים לחוק הלאום.

ומה הפלא, שמפלגה שמנהיגה הרוחני בז להמנון הלאומי ומכנה את "התקווה" שיר מטומטם, לא תרצה את חוק הלאום.

ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לסרס את חוג הגיוס, כדי לרצות את מי שמציגים את הגיוס לצה"ל וההגנה על מדינת ישראל כ"גזירות שמד".

ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לוותר על חוק הגיור. חוק הגיור מינימליסטי מִדַי ואינו מעניק מענה אמתי ליעד הציוני העליון, להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. זהו חוק שבסך הכל מקל מעט על הגיור, הנשלט היום בידי רבנות אנטי ציונית הממררת לעולים את החיים ומקשה ככל הניתן על גיורם. וגם החוק הצנוע הזה עומד להיגנז, תחת האולטימטום החרדי.

וכדי להבטיח את המשך שליטת החרדות הלא ציונית בחיי הדת בישראל, החרדים מועדפים על נציגי הציונות הדתית לתפקיד שר הדתות. בבחירה בין מי שחוגגים את יום העצמאות וקוראים בו את ההלל ומתפללים לשלום המדינה לבין מי שמנוכרים (במקרה הטוב) לכל אלה, נתניהו מעדיף את החרדים.

אם זו בחירתו וכך הוא נוהג, לפחות אל יגדיר את ממשלתו ממשלה לאומית. 

* "ישראל היום"