* יום הזיכרון שלי – יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בעבורי אירוע משמעותי שאני מקדיש
לו זמן ומחשבה רבים לאורך השנה כולה.
מזה שנים רבות אני מארגן את אירועי יום הזיכרון באורטל.
אנו מקיימים טקס ייחודי, מרגש מאוד, המשלב מתן מקום רב לכל אחד משמונת
חללינו, עם אמירה כללית, לאומית. אנו פותחים בטקס רשמי באתר ההנצחה המרשים והמכובד
של הקיבוץ, על רקע הנוף הקסום של צפון הגולן והחרמון. הטקס כולל הורדת הדגל לחצי
התורן והדלקת משואת זיכרון, קריאת "יזכור" וקינת דוד, הנחת זרים על ידי
ילדי כיתות א-ו ושירת "התקווה".
משם אנו עוברים ללובי התיירות של אורטל, מבנה בזלתי מקסים הקרוי
"הבזיליקום", ובו אנו עורכים את ערב הזיכרון. הערב כולל שירים בהרכבים ושל
סולנים, קטעי קריאה הנוגעים לכל אחד מן הנופלים – קטעים משלהם או עליהם, וקטעי
קריאה כלליים. השנה הוקדש הערב לנושא: החלומות שלא התגשמו.
ההכנות לטקס נמשכות שלושה חודשים, מרגע שצוות יום הזיכרון נפגש
לראשונה ועד הטקס. בחלוקת התפקידים בצוות, אחת המשימות שלי, היא הקשר עם המשפחות
השכולות – מכתבי הזמנה לטקס, ומספר שיחות עם כל משפחה, לתאם ולארגן את סידורי
הגעתם, לעתים הלינה באורטל וכד'. המשפחות נרגשות מאוד מן הטקס, מרמתו, מרגישותו
ומהמתכונת שבה השכלנו לשלב את האישי והלאומי.
לבד מן הארגון, אני שותף בטקס גם בשירה (כסולן ובהרכב) וכקריין הן
בטקס הרשמי והן בערב הזיכרון.
ביום הזיכרון עצמו אני משתתף בטקס המרכזי באתר ההנצחה לחללי הגולן
בגמלא העתיקה. טקס מרגש ומרשים. כאשר אנו נמצאים באתר הטקס, נגלה לעינינו הנוף של
הכינרת ומעלות הגולן ובעיקר העיר גמלא העתיקה המזדקרת מתוך הגיא והיא מרשימה כל
כך. הסמליות שלנו, תושבי הגולן החוזרים הביתה, לגמלא שנפלה, עם המסר של "שנית
גמלא לא תיפול", מרגש כל כך. כאשר אנו עומדים על הגולן ורואים את עמק הירדן
הפרוס למרגלותינו וזוכרים מה היה שם בימים שבהם אחרים ישבו בגולן שלנו, המשמעות של
"שנית גמלא לא תיפול" מתחזקת שבעתיים. לפני הטקס המרשים, חבורת המשתתפים
מאורטל עולה לאנדרטה בה חקוקים על אבני הבזלת שמות הנופלים, ואנו מניחים זרי פרחים
מרשימים ומעוצבים על שמות החללים מאורטל.
הקשר שלי לגמלא עמוק מאוד. אחת מחוויות החיים המכוננות שלי, הייתה
שביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן, שבה במשך 19 יום חבריי ואני שתינו רק מים.
ויש לי גם קשר עמוק לטקס יום הזיכרון בגמלא, עליו הייתי אחראי במשך תשע שנות
שירותי כמנהל מתנ"ס הגולן.
אני מארגן גם את טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות באורטל – שבו
אנו מניפים את דגל הלאום אל ראש התורן, קוראים פרק מקהלת – "לכל זמן ועת לכל
חפץ תחת השמים" וגו', קטעים נרחבים ממגילת העצמאות, אחד החברים אומר דברים
אישיים על המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ואנו מסיימים בשירת
"התקווה". לאחר הטקס אנו עוברים לסעודת החג ולחגיגות יום העצמאות.
* יומיים של גאווה לאומית - המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות אינו קל, אך הוא אינו אמור
להיות קל. החיבור נועד להזכיר לנו שללא הנכונות להיאבק על הקמת המדינה ועל קיומה
ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, כולל הנכונות למסירות נפש במאבק הזה, לא הייתה
קיימת מדינת ישראל. החיבור נועד להזכיר לנו, שהמחיר הכבד לא היה לשווא; שהבנים
נפלו למען נחיה. החיבור נועד לחזק את גאוותנו כישראלים, גאוותנו במדינת ישראל,
גאוותנו בבניה הנכונים לכל הקרבה למען קיומה, למען חיינו.
יום הזיכרון ויום העצמאות הם יומיים של גאווה לאומית, יומיים של
סולידריות לאומית – סולידריות המאחדת, סביב המשותף לנו, בין שמאל וימין, בין
חילונים ודתיים, בין עדות.
וכל כך כואב, וכל כך מכעיס, שבשנים האחרונות יש מי שאינם בוחלים בכל
פרובוקציה כדי לחלל את הימים הללו; כדי לשבור את הסולידריות הלאומית ולהמיר אותה
בסולידריות עם האויב, כדי להציג את חללי צה"ל כמתי שווא.
* אני בדרכי לאגף הסגור – בשובי מהטקס בגמלא פתחתי את הפייסבוק, וקראתי הטפות על כך
ש"במה אני מתעסק ביום הזיכרון לחללי צה"ל", "עלוב",
"בושה", ומישהו אפילו טען כלפי שהדברים שלי הם עניין לטיפול של פסיכולוגים.
וכל זאת על מה ולמה? כיוון שגיניתי את הפרובוקציה המכוערת של טקס התייחדות משותף
עם זכר חללי צה"ל והמחבלים בעיצומו של יום הזיכרון הלאומי.
אז זה עובד ככה. קודם
עושים פרובוקציה מכוערת ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אח"כ מציגים אותה כשוות
ערך לאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל, כי ברוח הפוסטמודרניזם הכל הולך והכל
שווה ערך. אח"כ מי שמבקר את הפרובוקציה חוטא לרוח יום הזיכרון. איזה היפוך עולמות.
איזו ציניות.
ומי שמבקר את הפרובוקציה, זקוק לטיפול, כמקובל במשטרים מסוימים.
* סמל הממלכתיות - אני מתרשם ומתרגש לשמע
נאומיו של נשיא המדינה ראובן ריבלין ביום הזיכרון וביום העצמאות. ריבלין מחזיר את
מוסד הנשיאות לימיו הגדולים, בהיותו סמל הממלכתיות. אחרי שנה קשה וכואבת של קרע
לאומי עמוק, שנאה פוליטית קשה בין בעלי פלוגתא פוליטית, הסתה חמורה משני הצדדים,
שלהוב יצרים והצפתו מחדש של השד הגלותי, דברים קשים ומכוערים כלפי המיעוטים בישראל
– הבמה שיום הזיכרון ויום העצמאות מעניקה לנשיא המדינה מנוצלת למסר אמתי ונוקב של
אחדות לאומית, אחריות לאומית, סולידריות, ציונות וממלכתיות.
בימים אלה, שבהם אפילו הסמלים המקודשים ביותר של הסולידריות, כמו יום
הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, מבוזים בפרובוקציות פוליטיות שנועדו
להתריס ולהפגין את הפניית העורף לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות חלופית, תוך
פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, טוב שבתפקיד הממלכתי הזה ניצב אדם המגלם באישיותו את
האחדות והממלכתיות. הפאתוס הציוני, האמירה הברורה על אהבת ארץ ישראל ואהבת עם
ישראל, נשמעים מפיו אותנטיים וטבעיים, נטולי זיוף.
אני גאה בכך שראובן (רובי) ריבלין הוא נשיאה של מדינת ישראל.
* ביקורת ממלכתית - לא צפיתי בטקס המשואות. כבכל שנה, אני מעדיף השתתפות פעילה באירועי
החג באורטל, ובמרכזם טקס השאת המשואות שלנו, על פני צפייה בטלוויזיה. ולכן לא
שמעתי את נאומו של יו"ר הכנסת. הופתעתי מההתקפה החזיתית של רינה מצליח, אמנון
אברמוביץ' ורוני דניאל על אדלשטיין עקב דבריו, "המפלגים" והבלתי
ממלכתיים. זה נשמע לי מוזר מאוד. אדלשטיין הוא דמות ממלכתית ומתונה מאוד. כך הוא
היה בטרם נבחר לתפקידו הממלכתי, ולא כל שכן מאז הוא מכהן כיו"ר הכנסת. לא
בכדי, באופן חריג ביותר, הוא נבחר לתפקידו בכנסת הנוכחית גם בתמיכתה של
האופוזיציה. לא מתאים לו להשמיע, דווקא בטקס הממלכתי הזה, דווקא במעבר בין יום
הזיכרון ליום העצמאות, דברים מפלגים.
קראתי את תמצית נאומו, ולא מצאתי מאומה שיצדיק את הביקורת. כנראה
שאמירתו על שהוא "מצר על כך שיש בינינו כאלה שמוציאים דיבת הארץ רעה",
התפרשו בפי אברמוביץ' ומצליח בין השאר כביקורת עליהם. ואם כך הדבר, הרי הם צדקו
בפרשנותם והוא צדק בביקורתו.
אין כאן תופעה של הוצאת דיבת הארץ רעה? די לחזור לאתר ynet בשלושת החודשים שקדמו
לבחירות, כדי להיווכח מה פירוש דיבת הארץ. לא ביקורת עניינית, שהיא נשמת אפה של
הדמוקרטיה, אלא דמוניזציה של הארץ והמדינה והצגתן כאזור מוכה אסון ומדינת עולם
שלישי נחשלת. הרי אין שחר להצגה הזאת, וביקורת עליה ראויה בהחלט, דווקא מאישיות ממלכתית
כיו"ר הכנסת, דווקא בטקס ממלכתי כטקס הדלקת המשואות.
אמנון אברמוביץ' תקף את אדלשטיין שיצא נגד המחאה החברתית, שמקובל על
הכל שהיא הייתה עממית ואותנטית. אלא שאדלשטיין כלל לא ביקר את המחאה החברתית. אלה
דבריו: "אני מצר על כך שיש בינינו כאלה שחיפשו תדיר להוציא דיבת הארץ רעה,
והפכו את הנהי לעיסוק אובססיבי של ממש. שיקולים של יוקר המחיה ואיכות החיים ראויים
לדיון ציבורי, אך אנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: מתי התחלנו למדוד את הזיקה
שלנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת?"
אדלשטיין לא ביקר את העלאת סוגיות יוקר המחיה ואיכות החיים למרכז
הדיון הציבורי, אלא להיפך, הוא אמר בפירוש שהם ראויים לדיון ציבורי. הוא יצא נגד מדידת
זיקתנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת. אין זו ביקורת על המחאה החברתית של קיץ 2011,
אלא על "מחאת המילקי" העלובה והמפונדרקת, והתמיכה שקיבלה בתקשורת. ובכך
הוא צודק ומן הראוי שכיו"ר הכנסת בטקס המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
לחג העצמאות של מדינת ישראל, יאמר את הדברים הללו; את המסר הציוני שאין לנו ארץ
אחרת, וששום שיקול עלות תועלת, אינו מהווה שיקול קל, לא כל שכן שיקול מרכזי, בזיקה
שלנו, כיהודים וכאזרחי ישראל, למולדתנו ולמדינתנו.
אברמוביץ' סנט בו על שגינה את "מנשקי המזוזות" בעוד יאיר
גרבוז דיבר על "מנשקי קמעות". אולם אדלשטיין לא הזכיר את גרבוז בשמו כי
אם התופעה, והתופעה כוללת את יהושע סובול שדיבר על "מנשקי מזוזות". אם
מישהי צריכה להיעלב מדבריו של אדלשטיין זוהי אלונה קמחי, על כך שהוא שכח להזכיר את
ה"ניאנדרטלים".
* דווקא - מאמר שפרסמה ב"הארץ" ימימה כהן-אהרוני, ממצה את מהותה של
הפוסט ציונות, והדרך שבה היא משתמשת בגסות בסמלים הציונים המקודשים ביותר, כדי
לצקת בהם מסר הפוך.
היא סיפרה על טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון, שאינו מתמקד במתים אלא
בחיים. במי? בחיילים שנפשם נפגעה בשירות בצה"ל, "בקרבות, במעצרים,
במבצעים ובשמירות". והיא מסבירה את הרציונל – "ההתמקדות בחיים היא פרשנות
הומנית לזיכרון. ... מעמידה במרכז את האדם, בלי לקשר אותו ואת סיפורו לתמונה
לאומית רחבה יותר. האדם אינו סמל למשהו גדול ממנו, אינו חלק מקולקטיב שנותן לו
משמעות ואינו משמש דרך להשיג מטרה כזו או אחרת. ... זו השקפה שמאתגרת את התפישה
הישראלית ההגמונית מאחר שהיא אוניברסלית. הסיפור הישראלי והלאומי אינו מקבל עדיפות
על פני חוויית האדם באשר הוא. אם האדם הוא המטרה, הרי שיש מקום להתחשב ברגשותיו
וצרכיו של כל אדם, בכל צד של הסיפור. זוהי נקודת מבט שמאפשרת, ואולי מחייבת, הכרה
גם באדם מהצד השני, האחר המוחלט" וכו' וכו'. המסר הוא התמקדות בשתי ישויות.
הישות הקטנה היא האדם כפרט. הישות הגדולה היא בני האדם ככלל, ללא הבדל לאום. בתווך
– ריק גדול. ההתמקדות הכפולה הזאת נועדה למחוק את הקולקטיב הלאומי, את הזהות
הלאומית, את הסולידריות היהודית. זו יצירת זהות המוחקת את הזהות היהודית, ומחליפה
אותה בזהות קוסמופוליטית.
וזאת, דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דווקא ביום המקדש את
הסולידריות הלאומית שלנו, שבאה לידי ביטוי עילאי בנכונות שלנו ושל בנינו למסירות
נפש מוחלטת למען קיומה של המדינה, למען קיומו של עם ישראל, למען הגנה על שלומם
וביטחונם של אזרחיה.
ואח"כ תצליפו בי על כך שאני מגדיר זאת כפרובוקציה.
(אגב, מאוחר יותר נאמר לי מאנשים שהיו בטקס הזה, שהוא כלל אינו ברוח
שהיא הציגה וממש אינו מייצג את התפיסה שבא לידי ביטוי במאמר. או במילים אחרות, היא
גם שיקרה, בנוסף לכל).
* מכתב מרגש של חרדי שלראשונה בחייו בחר
לעמוד בצפירה ביום הזיכרון - את הדברים הללו
כתב יהודי חרדי, פעיל בהשתלבות חרדים בעבודה ובאקדמיה. את פרטי הכותב והנמען
הסתרתי, לבקשתם. "התיישבתי לכתוב שורות
אלו דקות ספורות אחרי הצפירה שנשמעה, הצפירה שפילחה את השקט הטעון. כך התייצבתי בגאווה
כשלבי טעון ועייני זולגות דמעות, לא יכולתי לשלוט ברגש שהשתלט עליי, עמדתי ודמעתי...
כשהשקט חזר ניקרה בי השאלה: מה קרה? מה
שונה יום מיומיים, מה קרה היום שלא קרה לפני שנה או שנתיים?
במחשבה שנייה הבנתי, הבנתי כי בתהליך 'הישראליזציה'
שלי הגעתי לנקודה בה אני כבר מרגיש חלק מהחבורה. לא עוד החרדי שמסתתר ביום הזיכרון
ברגשות אמביוולנטיים, אלא ניצב בראש מורכן עם האמירה כי אני חלק מהמדינה !!!
עבורי הרגע הזה הוא רגע מכונן, זה הרגע
בו הבנתי כי כל העיסוק בקרוב לבבות, למידה בטכניון, שותפות בפורומים שונים, שילוב באקדמיה,
בתעסוקה ועוד ועוד... כל זה היה שווה בשביל לחוש את הרגע הזה של שייכות, של אזרחות.
מי ייתן והיה זה שכרנו מכל עמלנו, לא רק
להגדיל את שיעור המועסקים, להגביר את הסטרטאפים החרדיים ולהעלות את שיעור הסטודנטים
החרדים, אלא לדאוג לאחדותה של ישראל ולדעת כי שנים עשר שבטים היו ליעקב אבינו, כל אחד
בצבעו וצורתו... אין לנו ארץ אחרת!!!"
הוא לא יחיד ולא חריג. אנו בעיצומו של
תהליך מרתק של ישראליזציה של החברה החרדית. לאט מדי, מלווה בעליות ומורדות, אבל
בטוח.
לחושך ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל
במאה שערים, ראוי לראות גם את הצד הזה של המגזר החרדי, שהוא לבטח לא פחות משמעותי.
* הפיגוע המזוויע ביותר - סופשבוע קשה עבר על
כוחותינו. שורה של פיגועים וניסיונות פיגוע בירושלים ובחברון. אך המזוויע מכל היה
ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל במאה שערים.
* התקופה הכי טובה להיות יהודי - 32 אלף יהודים עלו לארץ מיום העצמאות שעבר עד יום
העצמאות הזה, עליה מרשימה לעומת השנים הקודמות. לראשונה מאז קום המדינה, רוב העולים
באו מארצות הרווחה, ארצות העולם החופשי. אחד מהם הוא הרב ליאון אריה מוריס, שעלה
מארה"ב. מכל המאמרים שקראתי בעיתוני יום העצמאות, המאמר שעמו הזדהיתי יותר מכל
היה דווקא ב"הארץ" היה מאמרו "התקופה הכי טובה להיות יהודי".
כותרת המאמר מיטיבה לבטא את המסרים המופיעים בו.
* חזרנו אל בורות המים - בחידון התנ"ך הוקרנה כתבה על הספריה הלאומית. המנהל האקדמי של
הספריה, פרופ' בן שמאי, הציג מספר מוצגים מרגשים ומשמעותיים. בין השאר הוא הציג את
המילים המקוריות של "ירושלים של זהב" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך
מחברתה. לצד זה, הוא הציג את מילות הבית שהיא הוסיפה אחרי שחרור ירושלים ואיחודה,
בכתב ידה (עם מחיקות אך לבסוף הגרסה המוכרת), בתוך יומן כיס קטן, בעמודי מספרי
הטלפונים שבסוף היומן.
בן שמאי אמר שחלפו מספר חודשים עד ששמר כתבה את הבית הנוסף, וזאת
טעות. היא כתבה את הבית מיד כששמעה על שחרור העיר העתיקה בטרנזיסטור, מיד אחרי
הופעה יחד עם להקה צבאית, בפני חיילים באל עריש. היא התיישבה מיד למרגלות רכב צבאי
וכתבה את הבית. למחרת היא הופיעה בפני הצנחנים משחררי ירושלים ושרה להם את השיר,
עם הבית הנוסף, במופע בכורה עולמי. הצנחנים יצאו מגדרם במחיאות כפים בלתי פוסקות,
והיא השיבה להם: "תודה לכם! אני בסך הכל כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר".
חברתה הטובה של נעמי שמר, רבקה מיכאלי, שבין השאר הייתה שדרנית רדיו,
הקליטה את ההופעה לשידור, ולמחרת בבוקר השיר שודר ברדיו והמילים התפרסמו בעיתונים.
* מיני פרספקטיבה - הפרספקטיבה הדרושה כדי לשפוט האם מבצע "צוק איתן" הצליח,
היא מספר שנים. תשעה חודשים הם טווח זמן מוקדם מדי למסקנות. אולם יש לציין, שאלה
הם תשעת חודשי השקט הראשונים אחרי 14 שנות ירי טילים על אזרחי הדרום. מה שלא עשו
הסכמים, הודנות, תהאדיות, נסיגות, התנתקויות וגם לא המבצעים הקודמים ברצועת עזה, עשה,
לפחות לטווח זמן של תשעה חודשים, מבצע "צוק איתן".
מוקדם מדי לסכם את המבצע כהצלחה. אבל לבטח - הגדרתו ככישלון, כפי
שעושה מקהלת הטרוניה והבכיינות התקשורתית, לא רק מוקדמת מדי, אלא היא חסרת שחר.
(את ההערה הזאת כתבתי לפני ירי הרקטה במוצאי יום העצמאות, אך אין
באירוע כדי לשנות את דבריי).
* להכיר ברצח העם הארמני – בתקופה שבה פרחה הברית האסטרטגית בין ישראל לתורכיה, קראתי במאמרים
רבים להכיר ברצח העם הארמני בידי תורכיה. ידעתי שישראל תשלם מחיר מדיני אסטרטגי
כבד על הצעד הזה, אך סברתי שכמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה, עלינו להעדיף את
השיקול המוסרי על השיקול התועלתני.
אולם היום אין דילמה כזאת – תורכיה של ארדואן היא מדינת אויב ונשיאה
הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי ברוחו של נשיא איראן הקודם אחמדיניג'אד. היום, אין
כל דילמה – מה שנכון מבחינה מוסרית נכון גם מבחינה מדינית.
בשנים האחרונות יש יותר סממני הכרה ישראליים ברצח העם הארמני, כמו
יציאת משלחת של הכנסת לטקס הזיכרון. אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. את המאוחר מדי אין
להשיב, אך את המעט מדי יש לתקן. הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, בהחלטת כנסת
וביוזמת הממשלה, תכיר ברצח העם ותוקיע את המעשה הנפשע.
* ונתברכו בך כל משפחות האדמה - משלחת הסיוע לנפאל, כמו כל משלחות הסיוע הישראליות לכל אזור אסון
בעולם, היא עדות להיותה של ישראל מעצמת-על הומניטרית. התרומה של מדינת ישראל
לאנושות, אינה פרופורציונלית לגודלה. כבר בהתגלות הראשונה לאברהם נאמר לו:
"ויתברכו בך כל משפחות האדמה". מאז ועד היום, התרומה לאנושות היא מרכיב
מרכזי ב-DNA של העם היהודי ושל מדינת
ישראל.
* בחזרה למקום הפשע – אבישי בן חיים פרסם מאמר נלהב בשבח חזרתו של אריה דרעי לתפקיד שר
הפנים. הוא הסביר זאת בכל מיני סיפורי מעשיות על "רדיפה עדתית" בלה בלה
בלה. אבל מה? אותי הוא שכנע. אני מציע להחזיר לאלתר את אריה דרעי למשרד הפנים, את
הירשזון לאוצר, את אולמרט לראשות הממשלה ואת משה קצב לנשיאות. ואולי בכלל מוטב
למכור את מדינת ישראל לאחת ממשפחות הפשע.
* בכל זאת אוהב יותר את הכבוד – התגובה הקולעת ביותר לעסקת ה-30,000$ לחודש לפרס מבנק הפועלים,
היתה של שלי יחימוביץ': "תמיד ידענו שפרס אוהב כבוד. עכשיו מתברר שהוא גם
אוהב כסף". בביטול העסקה בעקבות הביקורת הציבורית, הוא הוכיח שבכל זאת, את
הכבוד הוא אוהב יותר.
* די לתרבות החרמות הגלותית - ב-1989 הייתי בין מובילי מאבק נגד בניית מאגר כפר הנשיא בירדן
ההררי, שנועד לייצור חשמל. שיאו של המאבק היה עצרת רבת משתתפים. לצד הנואמים הזמנו
אמנית, אחת הזמרות הטובות והמוכשרות בארץ, אז ועתה, נורית גלרון.
היה זה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ואותה תקופה נורית גלרון כתבה
ושרה שיר מחאה שנוי במחלוקת, "אחרינו המבול". עם פרסום התכנית, הוצפתי
במבול טלפונים זועמים, איך אני מעז להזמין את הזמרת שמבזה את בנינו, את חיילי
צה"ל וכו'. חבריי ואני התעקשנו. לא העלינו על דעתנו החרמתה של זמרת מצוינת,
בשל דעותיה הפוליטיות, בנושא שאינו קשור לנושא המאבק. הרי שוחרי איכות הסביבה יש בכל
קצווי הקשת הפוליטית.
לצערי, תרבות החרמות הגלותית, לא פסה ודומני שאף התחזקה, והיא קיימת בשני
צדי המתרס הפוליטי. פעם זאת יפה ירקוני ופעם אריאל זילבר, פעם עמיר בניון ופעם ענת
וקסמן. די! הדפוס הזה הוא אנטי תרבותי ואנטי דמוקרטי. חוסר היכולת לסבול אמן שהביע
דעה אחרת, מקוממת ככל שתהיה, מעידה בעיקר על המחרים.
אגב, העצרת הייתה הצלחה גדולה. אלפי אנשים צעדו לאורך הירדן ההררי
והשתתפו בה. אכן, הניתוח הצליח. אולם החולה מת, כלומר המאגר ותחנת הכוח הוקמו.
ובעצם, הוא לא ממש מת, כי בפרספקטיבה של 26 שנים אני יכול לומר שלמרות המאגר,
הירדן ההררי נותר במלוא הדרו.
* כשהבורות והגזענות נפגשות עם הטיפשות - "אני לא יוצא מתל אביב, ולא אצא. האלימות וההשתוללויות של
הישראלי המכוער קורות, יחסית, פחות בת"א, ורואים את זה יותר ככל שגולשים לפריפריה".
הגזען הבור והטיפש שזו רק פנינה אחת משלל דברי ההבל שהשמיע בראיון עיתונאי,
הפרסומאי אודי פרידן, היה מנהל הפרסום בקמפיין של המפלגה שבה בחרתי,
"כולנו". ניתוח תוצאות הבחירות מראה שהרוב הגדול של מצביעי
"כולנו" שייכים לציבורים עליהם מתנשא השוטה ולהם הוא בז (מזרחיים,
מסורתיים, תושבי פריפריה). ניתן לומר שאת ההישג המרשים של עשרה מנדטים קיבל כחלון
למרות פרידן, ומעניין כמה קולות היו נוספים לרשימה, אילו עיפרון קצת יותר מחודד
היה בתפקיד.
הנה עוד כמה פנינים מתוך הראיון: בוחרי הליכוד הם "לובשי הטרנינג
ברחוב... התקועים... אנשים עם רמת השכלה והכנסה לא מהגבוהות ולא הכי מפותחים...
ההוא שגר באשדוד או ברחובות... מזרחים לא מאמינים למזרחים. הם לא מאמינים בעצמם...
רגשי הנחיתות הכל כך עמוקים שטבועים אצל חלק מהם מביאים לשנאת הגזע הלבן... מלון
שאין בו אספרסו בשבת בעיניי הוא לא ראוי" ועוד ועוד הבלי הבלים.
יש לקוות שמינוייו של כחלון במשרד האוצר יהיו קצת יותר מוצלחים.
* שלג ביום העצמאות - בספר מסעות בארץ ישראל שכתב יהודי איטלקי
בן המאה ה-16, משה בסולה, הוא מספר שעל אחת האבנים בבית הכנסת העתיק בברעם היה כתוב:
"אל תתמהו על שלג בניסן, אנו ראינוהו בסיוון". החוקרים לא יודעים על שלג
שירד כאן בסיוון, והמטאורולוגים שוללים את היתכנות הדבר. אבל אנו יכולים להעיד שראינו
השנה שלג באייר.
* סוגיה הלכתית - אם חטפתי שפעת ביום העצמאות, זה אומר שאני
פוסט ציוני?
* ביד הלשון
א. קונצנזוס או קונסנזוס? - הפעם מארחת הפינה את רוביק רוזנטל, מתוך האתר "הזירה
הלשונית":
אורי הייטנר שואל: האם נכון לכתוב 'קונצנזוס'
או 'קונסנזוס'?
רוביק עונה:
למעשה, אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. המילה
הלועזית consensus
המופיעה כך באנגלית ובגרמנית ומקורה לטיני נהגית קונסנסוס, בשלושה
עיצורי s.
עם זאת בפועל היא נהגית בדרך כלל בשתי הצורות שבשאלה, כך שקשה לראות כאן שיבוש מובהק
אלא נוהג שהשתרש. אחד ההסברים לשיבוש הוא שחלקה השני של המילה, sensus,
מזכיר מילה נפוצה אחרת, צנזורה, שבה הופעת הצ' והז'
מבוססת על המקור הגרמני.
ב. זולתנות – בפרשת "קדושים" שקראנו השבת, מופיע אחד מפסוקי המפתח
ביהדות, שהוגדר בידי גדול התורה שבע"פ רבי עקיבא "כלל גדול בתורה",
כלומר כלל המפתח להבנתה ולפירושה: "ואהבת לרעך כמוך".
זהו הביטוי העילאי של האלטרואיזם, שהוא היפוכו של האגואיזם. אגואיזם
בעברית הוא אנוכיות. ומה המילה העברית לאלטרואיזם? זולתנות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
