* אור לגויים - ברגע שנודע על האסון בנפאל, מיד החלה ישראל להתארגן לסיוע בשני
אפיקים מקבילים. האחד, הוא מימוש הערבות ההדדית בתוכנו, שהיא הערך היהודי העליון.
מדינת ישראל – צבאה, מוסדותיה הרפואיים, מגיעים לישראלים במצוקה על פני הגלובוס
כולו, כדי לסייע להם ולהשיבם הביתה בבטחה. השני, הוא הסולידריות האנושית, שבה
ישראל הקטנה מתגלה שוב ושוב כמעצמת-על הומניטרית, שתרומתה לאנושות חסרת כל
פרופורציות לגודלה, ובוודאי לבעיותיה הביטחוניות ושאר מצוקותיה.
שוב הוכח שאין כל סתירה בין האפיקים. אין כל סתירה בין סולידריות
לאומית וסולידריות אנושית. אין סתירה בין לאומיות ואוניברסליות. אין כל צורך להיות
קוסמופוליטי כדי להיות הומניטרי, אוניברסלי. מדינת ישראל, מדינת היהודים, מוכיחה
זאת שוב ושוב.
במוצאי שבת שודרה בטלוויזיה תכנית עם בן גוריון, שצולמה בשנתו
האחרונה, נועדה לשידור במוצאי יום הכיפורים שבו פרצה המלחמה ונגנזה ל-42 שנים. גם
במרומי גילו, בסכמו את מפעל חייו ובהותירו צוואה רוחנית לעמו, דיבר בן גוריון על
ישראל כמדינת מופת, כאור לגויים. בכל שעת מבחן ומשבר ישראל מוכיחה שהיא נאמנה
לחזון מייסדיה.
* עם שמח, טף צוהל – בשבוע שבו חגגנו את יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, פרסם
האו"ם את מדד האושר הבינלאומי, וישראל נמצאת בפסגתו, במקום ה-11. גם בשנה של
מלחמה קשה, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים, שבה למעלה ממחצית תושבי ישראל הותקפו
ברקטות וטילים, וכאשר תקשורת מגויסת לקמפיין פוליטי לא חסכה במאמצים להשחיר בעיני
הישראלים את מדינתם – זאת התוצאה.
איך ניתן להסביר זאת? יש לכך שני הסברים: א. במאה ה-19 הייתה נפוצה
אמירה אנטישמית, לפיה היהודי – היכן שטוב לו, שם מולדתו (היום היינו אומרים היכן
שהמילקי קצת זול יותר). הציונות הפכה את המשוואה על פיה: היהודי – היכן שמולדתו,
שם טוב לו. ב. מדינת ישראל, על כל מגרעותיה הדורשות תיקון, ועל אף מלחמת הקיום
הנכפית עליה מיום הקמתה, היא באמת מדינה מצוינת. טוב לחיות כאן.
* הפן הפוליטי של סקר האושר – הישראלים מאושרים. האושר חוצה מחנות והשקפות פוליטיות. בין
הישראלים המאושרים יש מי שתמכו בליכוד ובמחנ"צ, בבית היהודי ובמרצ, ביש עתיד
ובכולנו; תומכי נתניהו ומתנגדיו, אוהביו ואפילו שונאיו. כך שמהבחינה הזאת אין
משמעות פוליטית לסקר האושר. ובכל זאת יש משמעות פוליטית לסקר הזה. הוא יכול להסביר
את הכישלון החרוץ של קמפיין ההשחרה של ישראל, בהובלת ynet, שהציג את ישראל כמדינת
עולם שלישי נחשלת וכאזור מוכה אסון. הקמפיין הזה היה כל כך מנותק מן המציאות, שלא
זו בלבד שהוא לא השיג את מטרותיו, כלומר לא הביא ב-15 את ה-V, אלא הוא אף שימש
כבומרנג. האם נתניהו כבר שלח זר פרחים רענן לנוני מוזס?
* מסקנות והיפוכן – דו"ח מזכ"ל האו"ם מוכיח בעליל שחמאס השתמש במתקני
אונר"א לצורכי טרור נגד ישראל. מכאן, שלכל ביקורת שאותו דו"ח מותח על כך
שישראל פעלה נגד מתקני הטרור הללו, אין כל הצדקה. הפעולה הישראלית נגד בסיסי הטרור
בחסות אונר"א הייתה מימוש זכותה להגנה עצמית.
* למען חיזוק בית המשפט העליון – חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של
הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין
מפני שינויים ורפורמות.
הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה
לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל
אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.
אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק
מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט,
דווקא בתקופתם של אהרון ברק ודורית בייניש, שבהם הרשה לעצמו בית המשפט להתנשא על
הכנסת, שנבחרה בידי הציבור בבחירות חופשיות, בשם האקטיביזם השיפוטי, שגרס
ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי
בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו
את עצמם מעל המערכות הנבחרות. "גם השאלה האם לאגף מימין או משמאל היא סוגיה
משפטית", קבע ביהירות אהרון ברק. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, תחת
הכותרת "אקטיביזם שיפוטי", פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה
מכך כרסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.
לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש
אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל
מקרה לגופו, בפתיחות, מתוך הנחה מוקדמת בכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות
הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, לא בפרנויה. אין כל קדושה בשיטת
בחירת השופטים הנהוגה היום. אם יש הצעה לשנותה, ראוי לבחון אותה, ומתוך הבחינה
אפשר להתנגד לה, אך כל הצעה כזאת היא לגיטימית.
יש להחיל מחדש את רוח הדמוקרטיה גם על בית המשפט.
* הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים - יש מקום לפסקת התגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי
בית המשפט, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. אולם אני מתנגד להצעה שעומדת לעלות לדיון,
על פיה ניתן להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים. 61 ח"כים הם הרוב
האוטומטי של הקואליציה, ומשמעות הדבר העמדת הכנסת, ולמעשה הממשלה, מעל בית המשפט
העליון. וכפי שאני שולל את העמדת בית המשפט העליון מעל הכנסת, ברוח האקטיביזם
השיפוטי, כך אני שולל את העמדת הכנסת מעל בית המשפט העליון. בשני המקרים מדובר
בפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן.
אני בעד פסקת התגברות, אולם בהצבעת 80 ח"כים. מיד ייאמר, שכמעט
בלתי אפשרי להגיע לרוב כזה. נכון, ובדין. התגברות על פסיקת בית המשפט העליון,
צריכה להיות קשה ונדירה. אולם כדי שפסקת ההתגברות תהיה כזאת, מן הראוי שגם היכולת
של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת תהיה קשה ונדירה, רק במקרים של פגיעה מובהקת
בזכויות האזרח. לכן, אני מציע, במקביל לחקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 2/3, להגביל
גם את יכולת בית המשפט לפסול חוקים. בית המשפט העליון יוכל לדון בפסילת חוק רק
בהרכב של 9 שופטים לפחות, וחוק יוכל להיפסל רק בתמיכת 2/3 משופטי ההרכב. זאת הדרך
שתבטיח עצמאות הן לכנסת והן לבית המשפט והפרדת רשויות ראויה, עם איזונים ובלמים.
* בג"ץ תחת מתקפה – בשבועות האחרונים מצוי בג"ץ תחת מתקפה שלוחת רסן. ב"הארץ"
מדובר בממוצע של שני מאמרים מדי יום. זאת, כיוון שנאמן למהותו לתת סעד לאזרח, הוא אישר את החוק המאפשר לאזרחי ישראל הנפגעים
מטרור החרם להתגונן, ולתבוע את מי שפגעו במטה לחמם בשל דעותיהם הפוליטיות או מקום
מגוריהם.
* לחיזוק המשילות – בהחלטה קפריזית, פירק ראש הממשלה את הממשלה הקודמת וקלע את מדינת
ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה ורוויית שנאה, ללא כל צורך, שנתיים בלבד אחרי
הבחירות הקודמות. וכאילו לא די בכך, הוא יזם את המשבר בטרם התקבל תקציב המדינה.
וכך, במשך שלושה חודשי הבחירות, ממשלת ישראל תפקדה ללא תקציב, כלומר לא תפקדה, אלא
במינימום שבמינימום. ולאחר מכן, תהליך הרכבת הקואליציה מתנהל בעצלתיים כבר חודש
וחצי וכך יתנהל כנראה עד שתמוצה עד תומה התקופה שהחוק מאפשר. וכשתקום הממשלה, עדין
לא יהיה תקציב, ועד שיהיה תקציב יחלפו מן הסתם עוד חודשיים שלושה. וכך, כמעט שנה
שלמה, מדינת ישראל מתנהלת בתפקוד מינימליסטי. ואחרי זה נתניהו מתבכיין על בעיית
משילות.
יש לחזור לשיטת התקציב הדו-שנתי שהנהיג שר האוצר לשעבר שטייניץ. זהו
רעיון שיש בו פגמים; יכולת ההשפעה של הכנסת והציבור על התקציב פוחתת והגמישות
התקציבית נפגעת. אולם ליציבות התקציבית והשלטונית יש חשיבות רבה לכלכלת המדינה,
וכאשר מעמידים את חסרונות השיטה מול יתרונותיה, כף הזכות כבדה יותר.
* אני שייך ל"נגדנו" - בשנה האחרונה כתבתי הרבה
על נתניהו, שכל העת היה בעין הסערה. פעמים רבות כתבתי בזכותו, בעיקר בנושא האיראני
ונגד הקמפיין שלוח הרסן שנוהל נגדו ובנושאים נוספים. פעמים רבות כתבתי בגנותו,
בעיקר בשל החלטתו להקדים את הבחירות ללא סיבה, בעקבות השתלחותו בערביי ישראל ביום
הבחירות ובנושאים נוספים.
כל אימת שביקרתי אותו, קיבלתי תגובות בנוסח "טוב, ברור, אתם תמיד
תגידו שביבי אשם" וכל אימת ששיבחתי אותו קיבלתי תגובות בנוסח "טוב,
ברור, אתם אף פעם לא מסוגלים לקבל ביקורת על נתניהו" וכד'. ומעניין, שאלה
ואלה קוראים קבועים שלי, המודעים למכלול כתיבתי.
איך להסביר זאת? ההסבר נעוץ באיפיונם של המגיבים כך, המשתייכים לשתי
קבוצות, שהן תמונת ראי זו של זו.
קבוצה אחת היא החסידים השוטים של נתניהו. יש לציין, שהם מיעוט קטן
מקרב מצביעי הליכוד, שרובם אזרחים תבוניים וביקורתיים. בעיני החסידים השוטים,
העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק
החסידים השוטים של נתניהו. ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך
לשאר העולם, מאליו אני "נגדנו".
הקבוצה השניה היא קנאי דת "רקלוביבי". גם בעיניהם העולם
מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק קנאי דת
"רקלוביבי". ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך לשאר
העולם, מאליו אני "נגדנו".
אותי זה בעיקר משעשע. גישתי, כתמיד, היא ברוח פרקי אבות: מעשיך
יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.
* סוג של נכות - בסך הכל אני מרחם על אנשים כאלה. אני רואה
בכך פגם אישיותי. להיות חסיד שוטה של מנהיג, זה סוג של נכות פסיכולוגית ואינטלקטואלית.
* סר החינוך – מאז ומתמיד תיק החינוך היה משאת נפש של כל מפלגה. כל מפלגה
מעוניינת בתפקיד, שבו היא יכולה להשפיע על עיצוב הדור הבא ברוח אמונותיה. כל מפלגה
מעוניינת בתפקיד שבו תהיה לה נגיעה לכל בית ומשפחה בישראל. וכל מפלגה שואפת לקבל
לידיה את התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, שהוא אף עתיר כו"א.
עד מהפך 1977 מפא"י מעולם לא הייתה מוכנה להעמיד את החינוך
למו"מ קואליציוני. היא תמיד שמרה על המשרד בידיה. לאחר מכן הקואליציות נעשו
מורכבות וקשות יותר, וכל מפלגה לטשה עיניה לתפקיד. הגדילה מכולם המפד"ל,
שהחינוך תמיד היה בבת עיניה ובבת עיני הציבור הדתי לאומי; היא לחמה על התפקיד
בשיניים ובציפורניים. בממשלה הקודמת "יש עתיד" התנתה את הצטרפותה לממשלה
במתן התפקיד לרב שי פירון.
בהנחה שנפתלי בנט ימונה לשר החינוך, דומני שתהיה זו הפעם הראשונה ששר
החינוך ומפלגתו ראו בתפקיד ברירת מחדל ופרס ניחומים. הכל בשל הפנטזיה המוזרה של
בנט, שהוא נועד להיות שר החוץ. תפקיד שר החוץ עתיר כבוד, אך הוא הרבה פחות משמעותי
משר החינוך.
* האנדרטה של יוסי שריד – כמו כל מפלגה נורמלית, גם מרצ לטשה עיניה לתיק החינוך, ושלושה
ממנהיגיה כיהנו בו – שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין (שחולל בתפקידו את רפורמת
המכללות האקדמיות, שהיא אחת המהפכות החברתיות החשובות והצודקות בתולדות מדינת
ישראל) ויוסי שריד.
לאחר שנפתלי בנט דחה את ההצעה לתיק החינוך, שריד כתב מאמר בו טען
שכולם בורחים מתפקיד שר החינוך, כיוון שהוא תפקיד קשה, תובעני וכפוי טובה ואינו
נושא רווח פוליטי לתווך קצר, ורק הוא לא רצה כיבודים אלא עבודה קשה, דרש את תיק
החינוך ונלחם עליו. יוסי שריד שני רק לשמעון פרס בבניית אנדרטה לעצמו, וניכר בו
שהוא מאמין לסיפור המוזר.
ובכלל, יוסי שריד מקפיד לכתוב בענווה אופיינית על הצלחתו הגדולה כשר
החינוך ועל כך שגדולי יריביו ראו בו שר חינוך דגול. כדאי לזכור ששריד כיהן בתפקיד
11 חודשים בלבד, ומדובר בתפקיד מורכב, שגם גאון זקוק לחצי שנה לפחות רק כדי ללמוד
אותו.
* אילו בידי הדבר – אילו בידי הדבר, הייתי ממנה את שי פירון לקדנציה נוספת. פירון
הכניס רוח חדשה למשרד, יזם שורה של שינויים ורפורמות, ואני חושש שהשר החדש, יהיה
אשר יהיה, יסתום עליהם את הגולל.
* גוש שנאה מהלך (גש"ם) – גדעון לוי הוא גוש שנאה מהלך (גשם) למדינת ישראל ולאזרחיה. ולכן,
היום השנוא עליו ביותר בשנה הוא יום העצמאות, חגה של המדינה שהוא כה מתעב, שהוא
תומך בהתלהבות גדולה כל כך בכל אויביה, וככל שהם טרוריסטים ורצחניים יותר, כך
תמיכתו בהם ובפעולותיהם גדולה יותר.
כבכל שנה, גם השנה השפריץ גשם זה את שנאתו היוקדת, את הבוז והתעוב שלו
כלפי המדינה וכלפי יום עצמאותה, בעיתון שהפך אותו לחלון הראווה שלו. למשל, הוא
התייחס למטס של חיל האוויר: "בחופי
תל אביב עמדו ההמונים והריעו למטוסים אמריקאיים, מוטסים בידי טייסים ישראלים אוטומטים,
שבקיץ האחרון הפציצו שכונות מגורים חסרות ישע והרגו מאות אזרחים, כולל זקנים, ילדים,
תינוקות ונשים. עמדתי בגן העצמאות, במתחם בית הקברות הפלסטיני העזוב שבו, וראיתי איך
ישראל מצדיעה לגיבורים־על־חלשים שלה, שמעולם לא השתתפו בקרב אוויר אחד בחייהם, ואיך
היא מתפעלת ממטוסים שעפים בשמים ומטייסים שזורעים מוות והרס נפשעים על האדמה".
הוא גם תקף את התקשורת הישראלית, שלמרבה הזוועה לא התאבלה ביום העצמאות אלא, שומו
שמים, חגגה: "העיתונים, הטלוויזיה והרדיו כבר עמדו לקראת סיום החִנגה הצינית הקבועה
שלהם של קיטש, מוות, גבורה, לאומנות ומיליטריזם — עם נגיעות של שואה — השנה במהדורות
מורחבות ודוחות במיוחד".
אבל הפעם, תתפלאו, לא הכל היה שחור ביום העצמאות. הפעם היית גם קרן
אור באפילה, אירוע חיובי אחד, שזכה לברכת
הגשם: "עזה שיגרה רקטה תועה כתזכורת רועמת וחסרת
אונים לישראל ולעולם על קיומה ועל אסונה, שי לחג מ'ארגון סורר' למדינה סוררת".
כמובן שה"ארגון סורר" הוא במירכאות, והמדינה הסוררת אינה במירכאות.
זה לא גשם. זה רוק.
* קול המוסר - בכתבת ביקורת טלוויזיה ב"הארץ", תוקפת רווית הכט בחריפות
את אלון בן דוד על כתבה בערוץ 10 שבה התלווה ללוחמי "דובדבן" שסכלו
פיגוע ועצרו מחבל. בלשונה – חטפו בן אדם. כנראה שרווית הכט מתגעגעת לימים שבהם מדי
יום, כמעט, פוצצו את עצמם ברחובות ישראל מחבלים, כלומר בני אדם שלא נחטפו בידי
הקלגסים הציונים, ורצחו 1,500 אנשים נשים וטף באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים.
הרי היא נציגת המוסר עלי אדמות.
* 99 קבין של אור – אם תהיתם בלבכם מדוע מדינת ישראל מצטיירת בכתביו של יוסי שריד
כהתגלמות השלילה, הרוע, הטיפשות, השקר, הכיעור והחושך, דומני שמצאתי את התשובה.
לשם כך יש לראות את תמונת העולם הרחבה של שריד. מאה קבין של חיוב, טוב, חכמה, אמת,
יופי ואור ירדו לעולם. תשעים ותשעה נטל יוסי שריד, ואחד נטל כל העולם כולו. אז מה
כבר נשאר למדינת ישראל?
* ראשות עיר שיש עמה קלון - שמעון גפסו, ראש עיריית
נצרת עילית, הורשע בלקיחת שוחד. והוא מרוצה, כי לא הוטל עליו קלון.
הגיע הזמן להפסיק עם משחק הקלון הזה. בית המשפט מרשיע או מזכה את
הנאשם ואם הוא מאשים אותו, הוא מטיל עליו עונש. הקלון אינו עניין משפטי אלא מוסרי,
ערכי, ציבורי. יש ספק בקלון שבלקיחת שוחד?
כיוון שלא הוטל עליו קלון, גפסו הודיע בביטחון על חזרתו לראשות העיר,
לאחר שירצה את עבודות השירות. חזרתו תהיה קלון לעירו ולחברה הישראלית.
* ייחודיות השואה והג'נוסייד הארמני - תגובות רבות קיבלתי על
קריאתי להכיר ברצח העם הארמני – רובן מחייבות ומיעוטן שוללות. שוללי עמדתי, ברובם,
לא טענו בשם אינטרסים מדיניים ואסטרטגיים של ישראל שעלולים להיפגע, סוגיה אליה
התייחסתי, אלא בשם ייחודיות השואה. הטענה הייתה, שאל לנו לתת יד לניסיון לגמד את
השואה על ידי גושפנקא ל"שואות" אחרות.
אין ספק ששואת העם היהודי היא ייחודית וחסרת תקדים. זה המקרה היחיד,
שבו מעצמה קיבלה החלטה אידיאולוגית להשמיד עם המפוזר בכל העולם, העמידה זאת בראש
מאמציה שעה שהייתה נתונה במלחמת עולם, יצרה תשתית השמדה המונית תעשייתית, וזאת
כאשר מדובר בעם שכלל אינו נמצא עמה בסכסוך ואינו מהווה כל איום על ביטחונה. ואכן,
חשוב להבחין בין השואה לבין פשעים אחרים נגד האנושות.
אולם אין בכך כדי להכחיש פשעים נגד האנושות ומקרים של ג'נוסייד – רצח
עם, ואין ספק שמה שקרה לארמנים היה פשע נגד האנושות, רצח עם בידי האימפריה
העות'מאנית. ודווקא עמנו, הנלחם נגד הכחשת השואה, חייב להיות בראש הנאבקים נגד
הכחשת רצח העם, שמניעיה ושיטותיה דומים לאלו של הכחשת השואה. זו מחויבותנו
המוסרית, התרבותית והמדינית, כמדינת העם היהודי.
איני נוהג להשתמש במילה "שואה" לתיאור רצח העם הארמני, ועל
כך לדעתי יש להקפיד. אך אין בכך כדי להצדיק את השתמטותה של ישראל מההכרה בפשע.
* לא לטשטש - הארצות הבלטיות, שרבים
מאזרחיהן שתפו פעולה עם הנאצים בשואה כמבצעים בפועל של הפשעים, מנסות לטשטש את
ייחודיות השואה, ביוזמה לקביעת יום זיכרון בינלאומי לקורבנות פשעי הדיקטטורות של
המאה ה-20.
ישראל מתנגדת לכך בתוקף וכך גם רוב מדינות העולם החופשי, כי מגמת
ההצעה שקופה וברורה. אולם אין בכך כדי להכחיש את פשעיו של סטלין כלפי עמו ועמים
אחרים, את רצח העם בקמבודיה ובווייטנאם בידי השלטון הקומוניסטי, את פשעי
"מהפיכת התרבות" של מאו בסין ועוד. יש להוקיע את הפשעים הללו ולהעמיד את
האחראים להם על עמוד הקלון של ההיסטוריה. אך לא לערבב ולטשטש באמצעותם את ייחודה
של השואה. הוא הדין באשר לרצח העם הארמני.
* בחירה משונה - בגיליון האחרון של "7
לילות" דורגו 25 הסרטים הישראלים הטובים ביותר ב-25 השנים האחרונות. במקום
הראשון דורג "ולס עם באשיר". אני הייתי בוחר ב"הערת שוליים*",
שדורג במקום הרביעי. הסרט שחסר לי ואני מתקשה להבין איך הוא נגרע מן הרשימה, הוא
"מיתה משונה".
* ביד הלשון
שמת משקף – בעוונותיי, הגעתי לגיל שבו אני מרכיב, לסירוגין, משקפיים. שאלה
אותי חברה בקיבוץ: "התחלת מרכיב משקף, חתיאר?", ונתנה לי השראה לפינתי
"ביד הלשון".
אחת העילגויות העושות את בשרי חידודין חידודין, היא ה... מכנס, משקף,
תחתון, במקום מכנסיים, משקפיים ותחתונים.
במקרה זה, לפחות, נשאלתי אם אני מרכיב משקף, ולא אם אני שם משקף, וגם
זו לטובה.
כבר עמדתי פעמים אחדות על התופעה של רידוד והשטחת העברית העשירה שלנו,
לביטוי כוללני אחד. כתבתי על האחדת כל צורות הקטיף הרבות והמגוונות ל"להוריד
את הפרי", ואת ריבוי וגיוון השמות לקולות בעלי החיים ל"איך עושה
(פרה)"?
הוא הדין עם "שמת מכנס". אנו לובשים בגד, נועלים נעליים,
גורבים גרביים, חובשים כובע, מרכיבים משקפיים, עונדים שעון ותכשיטים, עונבים
עניבה, חוגרים חגורה. איזה בזבוז ואיזו השחתת שפה יש בהאחדה של כל אלה ל"לשים",
במיוחד אם אחרי כן מופיע ה"תחתון". אנו פושטים, חולצים, מתירים ומסירים.
למה לאחד ל"להוריד המכנס"?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
