הבלוג של אורי הייטנר

התורה המורה לנו הלכות זבח השלמים אינה מסבירה מהו אותו קורבן. המדרש דורש אותו מדרש שם – זהו מדרש של הבאת שלום, ולכן שמו "שלמים".

הוא דורש מן האדם למאמץ יתר כדי לחולל שלום – לסחוב בידיו את הקורבן, להביאו לכוהן ולערוך סעודה משותפת.

מנהגי הקורבנות מעוררים סלידה, ובכל זאת, ראוי שנתאמץ לבור את המוץ מן התבן וננסה לחפש ולמצוא בתוכם יסודות הראויים למימוש בדרך הראויה לימינו, לתרבותנו, לערכינו.

הנה רעיון – למצוא דרך קהילתית–חברתית לפתרון סכסוכים, באמצעות עשיה ממשית, פיזית, של הצדדים, כדרך ליצור שלום. יצירת אווירה המעודדת את הפרט לקחת אחריות לפתור סכסוכים, להביא שלום, להתאמץ ולגלות מסירות לשם כך.

אני כותב את הדברים על רקע החדשות הקשות מחזית תל אביב – העימותים הקשים בהפגנת עולי אתיופיה.

המחאה היא מחאה אותנטית, המבטאת כאב של עדה המצויה במצוקה קשה, וחשה במידה רבה של צדק מופלית ומוחלשת. להפגנה הצטרפו גם אזרחים שוחרי טוב, שאינם מקרב העולים מאתיופיה.

איך ההפגנה הזו הידרדרה לאלימות, ונדליזם, חוליגניות ואנרכיה? על ההפגנה התעלקו טרמפיסטים שוחרי רע, כאלה שדיג במים עכורים אומנותם, והחלו להסית ולשלהב את הרוחות. קיצונים אלה הם אקטיביסטים של מלחמה, של שנאה, של אלימות. אנשי קבוצות ימין ושמאל רדיקלי, כהניסטים ואנרכיסטים, אותה ברית בלתי קדושה – חוק הרדיקלים השלובים, שלעולם לא יחסכו מאמץ כדי לחולל מהומות, לשפוך שמן על כל מדורה. ואף שמדובר בקומץ, נזקם רב.

מן הראוי שנטפח יותר ויותר את אנשי השלום, אלה המתאמצים להרגיע, לפשר, לפייס, לתווך ובעיקר להתמודד עם בעיות ומצוקות כדי לפתור אותן, ולא לפעור פצעים ולהאביס עליהם תועפות של מלח.  

* 929