הבלוג של אורי הייטנר

"המסע לארץ ישראל", שירם הנפלא של שלמה גרוניך ולהקת "שבא" למילותיו של חיים אידיסיס, מצביע על האקדח שבצבץ במערכה הראשונה, והתפוצץ השבוע בת"א, במערכה השלישית. אם לא נתעשת, לא תהיה זו המערכה האחרונה.

עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד ממפעלי המופת הציוניים הנפלאים בדור האחרון. היא מפעל מופת של ישראל, מדינת העם היהודי, שפעלה בדרך לא דרך כדי לשים קץ לגלות אתיופיה ולהביא את יהודי אתיופיה למולדתם, לארץ ישראל. מבצע משה ועוד יותר מכך מבצע שלמה, הם התגלמות מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, כמדינה שייעודה הגשמת הציונות, כמדינה שהנהגתה, צבאה, שירותי הביטחון שלה ושירות החוץ שלה מגויסים כדי להעלות אחים בצרה ארצה.

ולא פחות מכך הוכיחו המבצעים הללו את הלהט היהודי והציוני של יהודי אתיופיה, שלא נרתעו ממסע עמוס ייסורים וסבל כדי להגיע לירושלים, לציון. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני ירושלים... עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, לא נפסיק ללכת לארץ ישראל... עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל".

עולי אתיופיה עמדו בגבורה בכל הייסורים, בכל הסבל, במעשי השוד והרצח שפקדו אותם בדרך; אפילו במות ההורים והאחים שלא שרדו את המסע ולא הגיעו לארץ ישראל. אך את המכה הגדולה מכל הם קיבלו דווקא בהגיעם ארצה. "בירח דמותה של אמי / מביטה בי, אמא, אל תיעלמי / לו הייתה לצדי / היא הייתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי".

זו הייתה המכה ה-81 שלהם – העובדה, שאחרי כל הסבל והייסורים שהיו נכונים להם ואחרי המחיר ששילמו כדי להגיע לארץ ישראל, למדינת היהודים, החברה פקפקה בהיותם יהודים. החברה התייחסה אליהם כאל שונים, כאל אחרים, כאל זרים. ואפילו אחרי שלושה עשורים, הם עדין לא התערו בחברה, לא הפכו באמת ובתמים חלק מאתנו, הם נתקלו ונתקלים בלא מעט גילויי ניכור, התנשאות, אפליה ואפילו גזענות. זהו כישלון של החברה הישראלית.

לא הכל שלילי. אין ספק שנעשה הרבה למען קליטתם, הן בידי מוסדות המדינה והן בידי ארגונים ואנשים שוחרי טוב. ויש גם הצלחות בלתי מבוטלות. באזור שלנו, אנו יכולים להתגאות במכינה הקדם צבאית ימין אורד, הקולטת בני נוער מעדת יוצאי אתיופיה המצויים בשולי החברה, בשכונות עוני ומצוקה, על סף פשע וסמים ולעתים מעבר לסף, ובוגריה הם מנהיגים ומתנדבים, בצה"ל ובאזרחות; חיילים וקצינים מצטיינים ולאחר מכן אזרחים מועילים. אולם למרות כל ההצלחות, הסך הכל עגום למדיי, ומחייב את החברה הישראלית לחשבון נפש, ואת מדינת ישראל למאמץ לאומי לתיקון חברתי, בתחומי החינוך, התרבות, ההשכלה והרווחה ואף להעדפה מתקנת בתחומים שונים. פשע השנאה של שני השוטרים כלפי החייל דמאס פיקדה לא היה מעורר תסיסה כזאת, אלמלא הצטברה בקרב עדת יוצאי אתיופיה מועקה וזעם בני שלושים שנה.

אילו היה ראש הממשלה הראשון לזהות את המועקה; אילו כבר ביום בו צולם הפשע, היה מגנה בכל לשון את המעשה, היה מזמין ללשכתו למחרת את החייל, היה ממהר להזמין את ראשי העדה ולוקח על עצמו להוביל תכנית לאומית לטיפול במצבם, כפי שנהג לאחר ההתפרצויות הקשות בירושלים ובתל-אביב, היה בידיו למנוע את ההתפרצות.

דבר אינו מצדיק את האלימות, את הוונדליזם, את הפרת החוק, את החוליגניות. אין לי ספק שהמפגינים לא באו לחולל מהומות ומנהיגיהם לא רצו שלכך תידרדר מחאתם. ברור שגורמים רדיקליים ואנרכיסטים, משמאל ומימין, שתפסו טרמפ על ההפגנה כדי לשלהב את היצרים, אשמים במידה רבה באלימות. יש לגנות את האלימות ולפעול נגדה, אך בראש ובראשונה יש לחולל תיקון חברתי ביחס ליוצאי אתיופיה.

זכורה קריאתו המהדהדת של מנחם בגין: "יהודים!!! אחים!!!". זו הקריאה שחייבת להדהד היום מן הממשלה, ולחלחל לחברה ולמשרדי הממשלה, כדי לחולל שינוי.

"את אחיי אנוכי מבקש".

* "על השבוע"