הבלוג של אורי הייטנר

פרק ח' בחומש ויקרא מסיים את פרשת "צו". מסתבר שהצו הוא צו מילואים. בתום הפרק מקבלים אהרון ובניו צו מילואים, לשבעת ימי מילואים ביחידת העלית, המובחרת שביחידות. היחידה כפופה ישירות למצביא העליון, משה, שבתחילת הדרך הוא עצמו מפקד עליה, עד שהוא מעביר את הפיקוד בפועל לאהרון.

משה אינו מפקד באמצעות מסכי פלזמה. לא ולא. משה אינו מתבייש ללכלך את הידיים. גם דם לא מפחיד אותו. לאורך כל הפרק הוא טורח במו ידיו, מתקין את המזבח, חותך את הקורבן, מזה את הדם, נותן ממנו על תנוך אוזנם ועל בהונות ידיהם ורגליהם הימניות של הכוהנים. על פי מדרש חז"ל, בכל אחד משבעת ימי המילואים הוא עצמו, במו ידיו, מפרק את המשכן ומרכיבו מחדש. הכל בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח.

אהרון ובניו מקבלים את צו המילואים, והם חדורי מוטיבציה אדירה. מקובל לא להציב בני משפחה באותה יחידה, ובוודאי לא באותה משימה. אולם ביחידת העלית של אהרון ובניו – המשפחה היא דבוקה אחת, אב ובניו. פצמ"ר אחד, וכל המשפחה הלכה.

שירות המילואים של יחידת העלית המשפחתית, מועבר בשידור חי לכל בני ישראל, 7X24, כמו בית האח הגדול, או במקרה הזה, משכן האב הגדול. ההתרגשות גדולה. המתח הולך ונבנה בהדרגה.

אהרון ובניו חדורי שליחות ומוטיבציה, ובסך הכל, אנחנו הרי יודעים שמילואים זה גם כיף. "באנו למילואים / חשבנו עושים חיים / נתנו לנו עוזי / אוכל ווזווזי / באנו למילואים".

בסך הכל, אהרון ובניו חשים מוגנים מאוד. זה לא רק הנמרים הממוגנים ולא רק האפוד הקראמי. יש להם פוליסת ביטוח שאין איתנה ממנה: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ  כִּי-כֵן צֻוֵּיתִי". יש ביטחון מובהק מזה?

לא פלא שפיהם מלא שירה. "חשבנו עושים חיים". אז חשבתם. 

* 929