כאשר אלוהים כורת ברית עם נוח ומתחייב לא להוריד עוד מבול, ההסבר שלו
קצת מוזר: "לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה
בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יש כאן התפכחות של אלוהים מן הציפיה מן האדם להיות אל. האדם
הוא בסך הכל בן אדם, דמות אנושית שאינה מושלמת, יש לה חולשות אנוש. יש להכיר בכך,
ולכן הדרך להתמודד עם חטאי האדם אינה רבולוציונית טוטאליטרית – מהפכה, מבול,
"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" ושאר רעיונות מהפכניים אלימים, אלא אבולוציונית:
חינוך, דיאלוג, הסכמות ופשרות.
ומתוך אותה הכרה, אלוהים מתיר לראשונה לאדם לאכול מן החי. ההתרה הזו
נובעת מן ההכרה בחולשות האנוש, בכך שהתביעה להימנע מאכילת החי היא גזירה שהציבור
אינו יכול לעמוד בה, בשלב זה של ההתפתחות האנושית.
הפרק שלנו מגביל את השחיטה. הוא מגדיר אותה בזמן ובמקום ואוסר עליה
מחוצה להם. והוא אוסר על אכילת הדם ותובע לקבור את הדם ולכסותו "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא". אפשר כמובן לנוד לרעיון, ללעוג לו, להציגו כצביעות. אתה מתיר
לשחוט בעלי חיים, אז מה החרתה הזה לכסות את הדם? זה לא כסד"ם אלא כסת"ח.
יש בזה משהו.
אך אני מעדיף לראות זאת אחרת. יש כאן אמירה, שיש רע הכרחי, אך צריך
למזער אותו. דוגמה לכך היא מלחמה. רבים לועגים ל"יורים ובוכים", רואים
בכך צביעות. אם אתה יורה – למה אתה בוכה? אם אתה בוכה – מי הכריח אותך לירות? יש
הלועגים לכך מן הצד של היורים. עכשיו יורים, והכל ראוי לירי, אין דבר כזה טוהר
הנשק – הנשק צריך להיות נקי, לא טהור. בוז למוסר הלחימה. במלחמה צריך להרוג, וכל
המרבה הרי זה משובח. ויש הלועגים לכך מן הצד של הבוכים – פציפיסטים למיניהם,
שהמוסר בעיניהם אינו מלחמת הטוב ברע, אלא הימנעות מן המלחמה. גם אם זו מלחמת מגן,
מלחמה על הקיום, מלחמה ברוע, מלחמה בטרור, מלחמה על החיים, מלחמה בנאצים וכו'.
הפציפיזם הוא בלתי מוסרי כי אינו מבחין בין טוב ורע ובכך משרת את הרע.
אך האלטרנטיבה לפציפיזם אינו מלחמה בלתי מוגבלת, ללא חוקי מלחמה, ללא הגבלות
מוסריות. לא הכל מותר. מלחמה היא רע. וגם היא רע הכרחי – היא רע. ולכן יש להגביל
אותה בחוקים ובנורמות של מותר ואסור, כדי למזער את הרע.
זה המסר שאני בוחר לקחת מן הפרשה.