* 61. עובדה – כל המגרעות של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים כבר
נאמרו, אך יש להבין – זו הממשלה ואין בלתה. לכל המועמדות הפוטנציאליות להצטרפות
אליה: המחנ"צ, "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו" אין כל כוונה
לעשות כן, ולכן זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. אולי בעוד שנתיים, באמצע הקדנציה,
המצב יהיה שונה. אולי התפתחויות מדיניות, ביטחוניות או כלכליות תגרומנה לשינוי, או
תהוונה תירוץ לשינוי. אך זה לא יקרה בקרוב.
הניסיון של ראש הממשלה ושריו להציג תמונת מצב של התרחבות קרובה של
הממשלה – לא זו בלבד שאינה נכונה, היא גם מזיקה. היא משדרת זמניות וחוסר יציבות.
תמונת הממשלה יכולה הייתה להיות אחרת, והיא כזאת באשמת שגיאותיו של נתניהו ערב
הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. אך את הנעשה אין להשיב.
השדר של ראש הממשלה ושריו צריך להיות שונה. עליהם להקרין יציבות.
עליהם להבהיר שבדמוקרטיה גם רוב של אחד הוא רוב, לא כל שכן רוב של שניים. עליהם
להקרין ביטחון ביכולת של הממשלה לפעול, למשול, להוביל. עליהם להתחיל להוביל את
הרפורמות הגדולות בכלכלה, עליהן התחייב שר האוצר. עליהם לנסות לגבש עם האופוזיציה
החברתית הסכמות על תמיכה מבחוץ ברפורמות.
הדרך היחידה להתרחבות עתידית של הממשלה, היא יציבות לאורך זמן. אף
מפלגת אופוזיציה לא תצטרף לממשלה מקרטעת כדי להצילה. אם הממשלה תהיה יציבה וחזקה,
יתכן שבעתיד תצטרפנה אליה מפלגות נוספות.
את השדר הזה ניתן להעביר לציבור באקט מתבקש, שהוא נכון מבחינה
עניינית, אך גם מבחינה סמלית. איוש מיידי של תפקיד שר החוץ.
* עצה פוליטית לנתניהו - הצעד הפוליטי החכם ביותר שנתניהו יכול לעשות כעת, הוא למנות לאלתר
את גלעד ארדן לשר החוץ. אם הוא באמת התכוון להשאיר את התפקיד להרצוג – בנאומו
האופוזיציוני בכנסת הרצוג טרק בפניו את הדלת. אם ההמתנה להרצוג הייתה רק תירוץ –
בנאומו, הרצוג העניק לו סולם. אם ימנה את ארדן לתפקיד, נתניהו ימצא לצדו שר חוץ
מצוין, בעל ניסיון פוליטי, פרלמנטרי ומיניסטריאלי, נאמן ומסור. אם לא יעשה כן,
ימצא מולו אופוזיציונר ממורמר בסיעת הליכוד, שיהווה מוקד כוח לעומתי.
* קלון - ממשלה חדשה. יהיו בה שרים טובים יותר וטובים פחות. יהיו בה שרים
שיצליחו ושרים שיכשלו. יהיו בה שרים שיפתיעו לטובה ושרים שיאכזבו. ויש בה שר אחד
שעצם מינויו הוא קלון על החברה הישראלית – הפושע, לוקח השוחד, אריה דרעי.
* להקת המעודדות - תמונת הראי של המקהלה שפסלה בבוטות ובגסות את איילת שקד בטרם נכנסה
לתפקיד שרת המשפטים, היא להקת המעודדות והמעודדים שקראו לה להיכנס באמאמאמא של בית
המשפט, להראות להם מה זה, להעמיד אותם במקומם, להחזיר אותם לגודלם הטבעי וכו'. אני
משוכנע שאיילת שקד תאכזב אותם.
* בחרדת קודש - לאוזני המפחדים והמפחידים מפני איילת שקד
שבאה להחריב את בתי המשפט ולעיני אלה המייחלים לכך שהיא תנהג כך, הנה דבריה הנכוחים
בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין: "לא אקהה את שיני המערכת, ובד בבד אוודא שהשיניים
לא יכרסמו במעמד הרשות המחוקקת והמבצעת. עלינו למצוא את הנוסחה לאיזון הנכון בין הרשויות".
שקד הוסיפה כי היא נכנסת לתפקיד "בחרדת קודש והתרגשות רבה. משרד המשפטים הוא מהחשובים
שבמשרדי הממשלה. הוא חולש על החשובים שבנושאים, המשפיעים על הפרט ועל הכלל. בית המשפט
היה תמיד ועודנו מקור לגאווה". והנה דברים יפים וראויים שאמר יו"ר לשכת עורכי
הדין, עו"ד ברזילי: "אני מברך את איילת שקד. תמיכתנו בך היא תמיכה ברשויות
החוק בישראל. אנו רואים בעמדותייך נדבך חשוב. צריך לומר בצורה ברורה וחדה - ישנו צורך
בבקרה על הרשויות. צריך לומר בקול רם וברור - אפשר להיות בדעה שונה ויחד עם זאת במחויבות
מלאה לשלטון החוק בישראל. אני מצהיר כאן כי לשכת עורכי הדין תתמוך בך במאבקך בצורך
לאזן בין שלוש רשויות המדינה". יש לציין שגם בית המשפט העליון חוזר לעצמו, והוא
מאמץ בהדרגה מחדש את דרך הענווה המשפטית, להבדיל מן הפוליטיזציה ("אקטיביזם"
בכיבוסית) שפשתה בו בשני העשורים האחרונים.
* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות - את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא
תוכל להשתתף בדיון עד תומו. "אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי
להתייצב במליאה". טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם
צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה
לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת.
כוונתי לחקיקת "החוק הנורווגי", על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת עם היכנסם
לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה
כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני
שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם
המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות.
* תמצית הנאום – יצחק הרצוג יכול היה לתמצת את נאומו בכנסת, בדיון על השבעת הממשלה,
למשפט אחד: איני מקבל את הכרעת הבוחר.
* שאלה – מישהו יכול להעלות על דעתו את מיליבנד שהפסיד בבחירות בבריטניה
קורא לבחירות חוזרות?
* שאלה 2 - מישהו
יכול לדמיין איך היו שוחטים את נתניהו, אילו הפסיד בבחירות והיה קורא לבחירות חוזרות?
מישהו יכול להציע את הכינוי שבו התקשורת הייתה מכנה את נתניהו, אילו אמר "נטיל
מצור על הכנסת"?
* אופוזיציה ממלכתית – מהי אופוזיציה ממלכתית? למשל, הודעתה של שלי יחימוביץ' שתתמוך
ברפורמות שכחלון מתכוון להוביל וברכתה למינויים של שרים שהיא מעריכה את עמדתם
החברתית. "מבחינת סדר יום חברתי כלכלי, יש כמה מינויי שרים ממש טובים, ואם
להיות גלויה לחלוטין – עם חלק מהם יש לי מכנה משותף הרבה יותר רחב מאשר עם גורמים
רבים באופוזיציה. אנחנו עשויים למצוא עצמנו מצביעים עבור יוזמות, רפורמות וחוקים
שלה, ולא להסתפק בציוץ תמיכה".
אני בטוח ששלי תהווה אופוזיציה לוחמת לא פחות מהרצוג, אבל עניינית
וממלכתית. תתמוך במה שראוי בעיניה לתמיכה, תשבח את מה שראוי בעיניה לשבח. אני
מקווה שגם הרצוג ינהג כך, כפי שעשה ב"צוק איתן", למשל, אבל נאומו
המתלהם, ראיונותיו בתקשורת בימים האחרונים, מעידים על כיוון אחר לגמרי. כאילו הוא
צריך להוכיח שהוא לא זוחל לממשלה, וכדי להסיר חשד, הוא נוקט באלימות מילולית
מתלהמת.
* דיקטטור בנשמתו - אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם
מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה
המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של
המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.
במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ',
שהודיעה שתתמוך ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון,
לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות. תחת
הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תוקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק
— כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי־מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך
ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי־דמוקרטי, שמתחיל בריסוק
משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב — דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע?
לגמרי?"
רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו
של דיין שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון
שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית הייתה להשיג שלום,
הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח
"דיקטטור". "אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית
תחכה".
רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות
דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול
לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא
השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של
משיח" דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד
הציונות הדתית. הפעם הוא קורא גם לבנט להצטרף לקואליציה להצלת ישראל מפני "הדיקטטור",
כי כנראה הוא החליט שנוח לו יותר למקד את ארס השנאה וההסתה שלו באיש אחד. רכלבסקי
הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא
האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני
באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי
המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה
צבאית.
והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש
השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה
חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.
* דוגמה היפותטית – כמובן שהדוגמה שנתתי – נתניהו יחתום הסכם שלום, היא היפותטית
לגמרי. הוא לא יחתום. ואם הרצוג יהיה ראש הממשלה – גם הוא לא יחתום. גם לא זהבה
גלאון. כמה הם כבר יכולים ללכת מעבר להצעות ברק ואולמרט, שנדחו בדם ואש ותמרון
עשן?
* ביבי והקינג - ברגע שנמסר על מותו של בי.בי.קינג היה כל
כך ברור אלו תגובות "מקוריות" סרות טעם תרוצנה ברשת. וואללה, כל כך הרבה
מקוריים.
* בדרך להקמת הבנק החברתי הראשון - בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל את המתווה להקמת
אגודות בנקאיות בישראל. זה המתווה להקמת הבנק החברתי,
הקואופרטיבי, הראשון בישראל. זו התפתחות חשובה ויש בה בשורות לקידום הרעיון, אולם
המתווה עדין כולל בתוכו את המכשול הבלתי עביר, חסר ההצדקה וחסר התקדים בעולם
החופשי: הדרישה להון עצמי בסך 75 מיליון ₪,
כהתניה לרישיון להקמת הבנק.
יש לקוות שהדרישה הזו היא שירת הברבור
בקדנציה של הפרזנטור של הבנקים המסחריים כשר האוצר. השר החדש,
משה כחלון, העלה על ראש שמחתנו את שבירת המונופול של קרטל הבנקים המסחריים, ואת
עידוד התחרות החופשית בענף, כמרכיב מרכזי ברפורמה, שהוא התחייב לחולל בכלכלת
ישראל. על הרפורמה הזאת, שאני מגדיר אותה כדה-טייקוניזציה של ישראל, הוא ביקש
וקיבל מנדט ציבורי. יש לקוות שהוא יעמוד בהתחייבותו, למרות הקושי בקידום רפורמות
מרחיקות לכת בממשלה, התלויה בקולו של כל ח"כ.
* ידידתו הטובה של הצרכן – "התחרותיות היא ידידתו הטובה של הצרכן". זה היה המוטו של
דברי שר האוצר כחלון בישיבה הראשונה של צמרת משרד האוצר, עם כניסתו לתפקיד. ואכן,
זה המסר עליו ביקש כחלון מנדט וקיבל אותו מבוחריו, ובהם כותב שורות אלו.
ובינתיים שר התקשורת בנימין נתניהו (שערוריה בפני עצמה – נתניהו המציא
כל מיני קרעי משרדים לספק את תאוות השררה של כל מיני ח"כים, כולל ההמצאה
המשונה שר בלי תיק לענייני תקשורת, והשאיר לעצמו את משרד התקשורת, ממניעים זרים),
שפיטר ממניעים זרים את המנכ"ל המקצועי של משרד התקשורת בשיחת טלפון (שאפו –
לא במסרון) החליט, ממניעים זרים, להחריג את שירותי התקשורת הקווית של בזק מרפורמת
התחרותיות.
על כחלון לעמוד על המשמר, ולא לתת לנתניהו לחבל, ממניעים זרים, במהפכת
הדה-טייקוניזציה שהוא רוצה לחולל במשק הישראלי.
* השתלבות מוצלחת - הקמת הגדוד הדרוזי בצה"ל לפני 41 שנים הייתה צעד חשוב
להשתלבותם המוצלחת של הדרוזים בצה"ל ובחברה הישראלית. פירוקו של הגדוד הדרוזי
כעת הוא עדות להצלחת ההשתלבות – היום הדרוזים משתלבים היטב בכל היחידות, ואין עוד
צורך בגדוד ייחודי.
* לא אליבי לפייסנות – הסיכולים הממוקדים שביצע הצבא האמריקאי בשבועות האחרונים בבכירי
דאעש, הם סוף סוף פעולה אפקטיבית נגד הארגון. הנשיא אובמה ראוי לשבח על הפעולות
הללו.
עם זאת, יש לזכור שדאעש אינה הבעיה, אלא סימפטום אחד שלה ולא המסוכן
ביותר. הבעיה היא תמנון הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית, שדאעש היא זרוע אחת שלו, אך
הוא רב זרועות, שחלקן נלחמות אלו באלו, אך כולן מסכנות את שלום העולם. ובראש
התמנון ניצבת איראן, שעומדת להיות מעצמת סף גרעינית, בחסות המערב, כתוצאה ממדיניות
הפייסנות של אובמה.
פעולה חזקה וצודקת נגד דאעש, אינה יכולה לשמש אליבי לסכנה לשלום העולם
של מדיניות הפייסנות שמוביל אובמה.
* א-רמאדי כמשל - האירועים בעיר א-רמאדי בעיראק הם תמצית המציאות המזרח תיכונית
ו"האביב הערבי". דאעש כבשה את העיר ומבצעת טבח המוני בתושביה. חיילי צבא
עיראק אינם נלחמים אלא נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. ראש ממשלת עיראק מתחנן בפני
החיילים "להיות גברים" ולהילחם, אך לשווא. מיליציות שיעיות הנאמנות
לאיראן עושות דרכן לעיר, כדי להילחם בדאעש ולהדוף את מתקפתו.
מה, בעצם, קורה כאן? חיילי צבא עיראק, הם חיילים בצבא של מדינה
פיקטיבית, "מדינת לאום", כביכול, של לאום פיקטיבי. אין לאום עיראקי. זהו
לאום שאין לו היסטוריה, אלא רק גיאוגרפיה, שנקבעה על שולחן השרטוט של דיפלומטים
אירופיים קולוניאליסטיים. איזו מוטיבציה יש לחיילים כאלה להילחם ולמסור את נפשם
למען מדינתם? לעומת זאת, דאעש והמיליציות השיעיות הם ארגוני אותנטיים של זרמים
איסלמיסטיים אדוקים, וללוחמיהם תועפות מוטיבציה ונכונות בלתי נדלית להקרבה.
* עולם ללא ישראל - מי שרוצה פיפ"א ללא מדינת ישראל, רוצה
את העולם ללא מדינת ישראל. כך, ללא כחל ושרק, הבהיר גדעון לוי במאמר שפרסם ב"הארץ":
"אני מקווה שישראל תושעה מפיפ"א".
* דרכיה דרכי
נועם - הרב בני לאו והזמרת והיוצרת אתי
אנקרי, זכו בפרס ליבהבר לסובלנות דתית לשנת 2015. שניהם ראויים ביותר לפרס. אתי,
ביצירתה ובשירתה, מגשרת בין חילונים ודתיים, בין מסורת ואמונה למוסיקה עכשווית
ומרבה אהבת ישראל. הרב בני לאורך שנים מבטא יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה
שלום, מעמיק את ההיכרות של החברה הישראלית עם התנ"ך והתלמוד והשנה יזם את
המפעל החברתי, התרבותי והחינוכי החשוב והמבורך – 929, הביא את התנ"ך לציבור
הישראלי ועולם היהודי, באמצעות לימוד פרק יומי בתנ"ך, 929 פרקים ב-929 ימים,
באינטרנט ובקבוצות לימוד רבות בכל רחבי הארץ.
אך סמלי, שבשבוע שבו נחשפנו לעובדה
המצערת, שארגון הרבנים האורתודוכסי המתון "צהר" ממשיך להדיר מתיקון ליל
שבועות בהשתתפותו רבנים רפורמים ואורתודוכסיים, מקבל הרב האורתודוכסי בני לאו פרס
לסובלנות דתית מן התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית).
* תשוקת החלוציות של בעז נוימן – בקיבוץ שפיים הלך לעולמו בשבת ההיסטוריון בעז נוימן, והוא בן 43
בלבד. נוימן נפטר ממחלת הסרטן שפקדה אותו בשנית לפני ארבע שנים, שנים אחרי שהחלים
מהמחלה שתקפה אותו לראשונה בשנות העשרים המוקדמות לחייו.
ב-2009 פרסם נוימן את ספרו "תשוקת החלוצים", אחד הספרים
החשובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על החלוציות הציונית. ספרו התבסס ברובו על
ציטוטים מהכתבים, מהמכתבים ומהיומנים שכתבו חלוצי העליה השניה והשלישית, שביטאו
באופן אותנטי את תשוקתם למולדת, תשוקתם לארץ ישראל, תשוקתם למעשה ההתיישבותי באדמת
הארץ. נוימן נדבק בתשוקה הזו, וספרו – מלא תשוקה לחלוציות ולתשוקת המולדת שלהם.
עד אז, התמקד נוימן בחקר גרמניה הנאצית. הוא השתייך לאסכולת הפוסט
היסטוריונים האנטי ציונית, על כל תחלואיה ובהם הגרועה שבהם – השוואת הציונות
לנאציזם. מתוך נקודת המבט הזאת, החל נוימן לחקור את החלוציות, והצלילה למעמקי כתביהם
של החלוצים, הביא למהפך תודעתי טוטאלי, שהחזיר אותו לחיק הציונות, הפטריוטיות,
אהבת המולדת והזדהות עם ההיסטוריה של עמו. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים
גמורים יכולים לעמוד.
קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
* בֹּעַז, במלעיל – מדי שנה אני מלמד את מגילת רות, ומדי שנה מישהו "מתקן"
אותי כאשר אני אומר בֹּעַז במלעיל, ו"מסביר" לי שיש לומר בֹּעַז
במלרע. אני מבין את האומרים זאת, כיוון שכמוהם גם אני למדתי בבית הספר על רות ובֹעַז,
במלרע. אך זו טעות. בתנ"ך, טעמי המקרא קובעים את נגינת המילה. ההטעמה נהגית
על פי מיקום טעם המקרא. כאשר הוא נמצא בהברה האחרונה, המילה היא מלרעית. כאשר הוא
נמצא בהברה שלפני האחרונה, המילה היא מלעילית. במילה בֹּעַז במגילת רות, טעם המקרא נמצא תחת ההברה בֹּ, ולכן
המילה היא מלעילית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
