ספר "ויקרא" נקרא גם "תורת
הכוהנים". זהו ספר כוהני מובהק, שעיקרו (לא כולו) – פולחן הקורבנות במשכן ולעתיד
לבוא – בבית המקדש וכן בתפקידים אחרים של הכוהנים, כמו כל נושאי טומאה וטוהרה.
פרק כ"א עוסק בדרישות מן הכוהנים בכלל
ומן הכהן הגדול בפרט. מופיעות בו הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש.
משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהנו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד:
"אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב
לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ
אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.
אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי
יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא).
פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא
בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים
להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה
לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו
דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים. אדם שסרח – גם אם "החזיר את חובו לחברה", אינו דמות להנהגת
הציבור.
* 929