הבלוג של אורי הייטנר

"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איזו צביעות, יסנטו הסונטים. "יורים ובוכים" ילעיגו, "ואח"כ אומרים שירה", יוסיפו המהדרין.

ויתמהו – לשחוט את השור ולשחוט את בנו זה בסדר, ובלבד שזה לא יקרה ביום אחד?

גישת "הכל או לא כלום" מדברת על ערכים מוחלטים. אין בה יחסיות. אין בה מורכבות. יש בה שחור או לבן. אלא שהדיכוטומיה הזאת מנוגדת לחיים האמתיים.

הלועגים ל"יורים ובוכים", לועגים למוסר הלחימה ולטוהר הנשק. מה זה החרטא הזה מוסר לחימה? המטרה בלחימה היא לנצח, וכדי לנצח הכל כשר, יאמרו. המטרה מקדשת את כל האמצעים. אין מקום למוסר בלחימה, יאמרו. ותמונת הראי שלהם יאמרו שעצם הלחימה מנוגדת למוסר, ולכן אין חיה כזאת מוסר לחימה. או במילים אחרות: "הא צוואר, קום ושחט". הפציפיזם הוא אידיאולוגיה א-מוסרית. המוסר הוא אבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע. הפציפיזם הוא אידיאולוגיה א-מוסרית, כיוון שאינו מבחין בין טוב ורע ומציג את עצם המלחמה, גם המלחמה ברע – כרע המוחלט. לכן, הפציפיסטים (שלא התפכחו) התנגדו למלחמה של האנושות נגד הנאציזם. פציפיסטים מתנגדים למלחמה על חירות ישראל, על הגנתה ועל שלומם של אזרחיה. הם אנשים בלתי מוסריים.

מבחינתם אין דבר כזה "טוהר הנשק". הם ילעגו למושג, ויטענו שהנשק, בהיותו כלי משחית, אינו טהור. גם נשק ההורג נאצים אינו טהור. גם נשקם של מורדי הגטאות אינו טהור, כי נשק אינו יכול להיות טהור. וכך גם נשק הלוחם בטרור, המגן על חיי אזרחים מפני חמת הרצח של האויב. וגם אנשי הכל או לא כלום מן הצד השני ילעגו למושג "טוהר הנשק". בעיניהם הנשק צריך להיות נקי, לא טהור, כדי שיוכל לירות ביעילות. לירות במי? ובמי לא לירות? אין בכלל שאלה. הכל מותר.

אלה ואלה יבוזו לקוד האתי למלחמה בטרור שניסחו הפילוסוף פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ידלין; הקוד שהנחה את צה"ל במלחמת "צוק איתן". אלה יראו בו כבלים על ידי צה"ל, הפוגעים ביכולתו להילחם ולנצח ומסרסים אותו, ומצביעים על העובדה שאין עוד צבא בעולם הכובל את עצמו בקוד מחמיר מעין זה. ואלה יבוזו לקוד ויציגו אותו כמסמך צבוע, המאפשר קיומה של מלחמה בטרור, שהיא מלחמה בלתי צודקת בעצם היותה מלחמה, ונותנת היתר ל"פשעים" של ישראל, כפי שנוהג לכתוב עיתון "מכובד" לקוראיו החושבים. אבל הקוד האתי הזה, הוא התגלמות המושג מוסר לחימה. הוא התגלמות טוהר הנשק. משמעותו של הקוד הוא ההבנה, שאין מנוס ממלחמה על קיום המדינה, על ריבונותה ועל הגנת חיי אזרחיה ושלומם. ובמלחמה, המטרה היא לנצח. והמלחמה צריכה להיות אפקטיבית. אך היא לא בלתי מוגבלת. יש לרסן אותה. יש לקבוע לה כללים מוסריים, כללים של מותר ואסור. כי החיים מורכבים, אינם שחור לבן.

נתן אלתרמן היה פציפיסט. ב-1934, בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב את שירו הפציפיסטי "אל תתנו להם רובים".

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

אך עליית הנאצים לשלטון ומחויבותם להשמדת העם היהודי, לכיבוש העולם ולחיסול המוסר האנושי ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שבו התנפלו ערביי א"י בחמת רצח על היישוב היהודי בארץ, הביאו את אלתרמן להתפכח. הוא הבין שהשקפת עולמו הפציפיסטית הייתה טעות, כי הפציפיזם משרת את הרע.

ארבע שנים בלבד אחרי "אל תתנו להם רובים", כתב אלתרמן את "זמר הפלוגות", שהמסר שלו הפוך. היה זה מסר של מלחמה. מלחמה של הטוב ברע. מלחמה לשחרור הארץ ולהגנה על המפעל הציוני.

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,

לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!

גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,

אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.

כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.

הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,

פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!

אלתרמן הוא גדול משוררי מלחמת השחרור. בטורו "הטור השביעי", ליווה את המלחמה, הציג את צדקתה, עודד ודרבן את הלוחמים בדרכם לקרב. ספרו "עיר היונה", אחד מספריו הגדולים, שלא התקבל בהערכה גדולה כמו ספריו האחרים ועוד ראוי לתחיה מחודשת, הוא האפופיאה הגדולה של תש"ח, של דור השואה והתקומה, של עם הלוחם את הצודקת במלחמות, על שחרורו ועל שחרור מולדתו.

אך אלתרמן האמין במוסר הלחימה, בטוהר הנשק. גם הצודקת שבמלחמות, אינה בלתי מוגבלת ואינה מכשירה פשעי מלחמה. וכאשר נודע לו על פשע מלחמה של לוחמי צה"ל במלחמה, כתב את "על זאת":

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו.

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

יש להוקיע פשעי מלחמה, גם אם הם נעשים בצודקת שבמלחמות. כוונתי כמובן לפשעי מלחמה, לא ל"פשעי מלחמה" מדומים, כמו הרג מגן אנושי שמחבלים מסתתרים אחריהם שעה שהם משגרים טילים בירי מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, בפעילות נגד מקורות הירי. פשעי מלחמה הם פשעים מן הסוג המתואר בשירו של אלתרמן – הרג מכוון של אדם חסר ישע, רק בשל השתייכותו לעמו של האויב.

פשעי מלחמה מכתימים את צדקת המלחמה, ולכן יש להוקיע אותם, להעניש עליהם בחומרה ולטהר את מחננו. אך אין להתבלבל, ולראות באותם חריגים, חמורים ככל שיהיו, הוכחה לצדקת האויב ולא תירוץ לאובדן האמונה בצדקת דרכנו.

על כך כתב אלתרמן בשירו האחרון, ערב מותו, בו חזה בעיני נביא את מארת הפוסט ציונות, עשרים שנה בטרם תקף אותנו הנגיף:

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

****

איך הגעתי מ"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", לפציפיזם ולמוסר לחימה?

מה הקשר בין מלחמה צודקת על הגנת המדינה ואזרחיה, לבין שחיטה של שור או שה? איזו הצדקת יש לשחיטת שור או לשה?

האידיאולוגיה הפציפיסטית, כתבתי, אינה מוסרית. אולם משאת הנפש לעולם של שלום, עולם שאין בו מלחמות, היא מוסרית מאין כמותה. מה שאינו מוסרי, הוא התעלמות מן העובדה שיש בעולם מלחמות, ואם לא נלחם - נפקיר את נפשותינו למוות ונעניק לרע את הניצחון. מוסר הלחימה אינו מציג את המלחמה כטוב, אלא כמציאות; אינו מציג את הצבא כטוב, אלא כרע הכרחי. ובתוך אותה מציאות, הוא תובע מן הלוחמים להגביל את עצמם בכבלי מוסר.

עולם של צמחונות הוא אוטופיה ראויה. אך אוטופיה פירושה – אי מקום. ומה יהיה במקום האמתי?

קראתי לאחרונה מאמר של איל מגד, המטיף לטבעונות, שבו הוא לועג ללוחמים למען תנאי המחיה של בעלי החיים טרם שחיטתם או נגד שיטות שחיטה אכזריות, ומציג אותם כשותפים ל"שואת בעלי החיים", כלשונו.

כמו הפציפיסטים, הוא מדבר בשם מוסר של הכל או לא כלום, של שחור ולבן. לכן הוא בז למאבק על תנאי חייהם של בעלי החיים, כיוון שהוא נותן לגיטימציה להרג בעלי החיים. הוא אינו מאמין במגבלות מוסריות על השחיטה.

"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" – זה טוהר הנשק של השחיטה. זהו איסור, היוצא מנקודת הנחה שכל עוד איננו חיים בעולם של צמחונות, יש לקבוע כללים של מוסר ורחמים, ולא להתיר את הרסן.

מה טעם האיסור? מתוך "ספר החינוך": "לקבע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות שהיא מידה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציוונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מידת החמלה".

בתוך המציאות הקרניברית יש לקבוע כללי מוסר, המבוססים על חמלה. חמלה בשיטות הגידול ובשיטות השחיטה, וכללים שנועדו להזכיר לנו שמדובר בייצורים חיים שיש להם נשמה ויש להן רגשות. מכאן מצוות שילוח הקן, ומכאן מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו", שכה חבל שמהותה המוסרית עוותה לטכניקה חסרת פשר של הפרדת כיורים והפרדה של שש שעות בין מרק עוף לנס קפה עם חלב. 

* 929