הבלוג של אורי הייטנר

אחד הרגעים המבישים ביותר של התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, היה ההודעה של מזכיר התק"צ לשעבר ולוולה נגד חוק ועדות הקבלה, שהוא כביכול לא דמוקרטי וגזעני, כמצוות עריצות הפוליטיקלי קורקט. היה זה מפגן של צביעות והתחסדות. מזכיר התנועה שמציבה את המסננים הצרים ביותר בפני ההצטרפות אליה והינה בעלת יכולת כמעט מוחלטת לקבל או לדחות מועמד, יוצא נגד מאבקן של תנועות אחיות להשאיר בידן בדל אפשרות להשפיע על זהות המצטרפים לקהילתם.

מי שמבקש להתקבל לקיבוץ עובר תהליך לא פשוט של היכרות עם הקיבוץ וחבריו ושל אבחונים שונים, והקיבוץ מוסמך להחליט, ללא צורך לנמק בפני איש, האם לקבלו. ואם הוא התקבל, הקבלה היא לשנתיים של מועמדות, שבסופה על המועמד לעבור הצבעה בקלפי, שבה נדרש רוב מיוחד ועצום של 2/3 כדי לקבלו.

חוק ועדות הקבלה נועד לאפשר ליישובים כפריים קהילתיים השפעה מסוימת על זהות המצטרפים אליהם, בעיקר כדי למנוע הצטרפות של מי שעלול לפגוע במרקם החברתי של הקהילה. החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם". זה החוק אותו כינה בעזות מצח יוסי שריד "חוק תחום המושב של הערבים".

המתקפה על החוק הציגה אותו כחלק ממה שכונה "גל חקיקה אנטי דמוקרטי". החוק הוצג כשינוי מהותי לעומת המצב הקיים, כחלק מאותו גל, שנועד למנוע קבלת ערבים ליישובים היהודיים. האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

כעת מובילה מרצ הצעת חוק שנועדה לבטל את חוק ועדות הקבלה, כדי למנוע מהיישובים את השליטה על זהות המצטרפים אליהם. החוק הזה עדין לא חל על הקיבוצים (זולת ההרחבות לקיבוצים), בשל הקושי לחייב אגודה שיתופית לצרף אליה שותפים. אך אין לי ספק, שגל החקיקה האנטי ציוני, אם חלילה יצליח לבטל את ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, לא יעצור בשער הקיבוץ. לא תהיה להם בעיה למצוא את התירוץ. למשל – הם יציעו להפריד בין המגורים בשטח היישוב לבין החברות באגודה השיתופית. הם יאמרו שהשטח שייך לכל האזרחים ולא לאגודה.

לכן, דבריו של ג'ומס בגיליון הקודם בזכות היוזמה האנטי ציונית של מפלגתו, לא רק צבועה ומתחסדת, אלא גם לא תחזיק מים. היא צבועה, כיוון שבעוד כקיבוץ אומר ג'ומס ש"אם ארצה להקים קיבוץ חילוני ברור שלא אקבל נקלים דתיים. אם אקים יישוב של צמחונים – לא אקבל כאלה שצולים בשר על האש". אבל הרי בדיוק זו ה"גזענות" נגדה יוצאת מפלגתו, בינתיים נגד היישובים הקהילתיים. כשהיא תופנה נגד הקיבוצים, לא יהיה מי שיגן עלינו, כמו בשיר הידוע של מרטין נימלר.

מן הראוי שהתנועה הקיבוצית תיאבק בכל כוחה לסיכול הצעת החוק נגד ההתיישבות.

* "ידיעות הקיבוץ"