הבלוג של אורי הייטנר

חומש ויקרא, ברובו, אינו מן החביבים עליי בתנ"ך – העיסוק במלאכת הכוהנים, בעבודת הקורבנות, בטומאה וטוהרה זר לי. אולם חלקים אחרים באותו חומש, הם מן הפרקים החשובים לי ביותר, הנותנים השראה לאורח חיי, לאמונותיי ולמאבקיי בזמנים המודרניים שלנו. כוונתי כמובן לפרקי החקיקה הסוציאלית בחומש, המאתגרים אותנו בחתירה לכוכב הצפון של הצדק החברתי, של מצוות בין אדם לחברו; פרקי "ואהבת לרעך כמוך". פרק כה הוא אחד מהם.

הקריאה בתנ"ך מאפשרת לנו לבחון את עצמנו, כבודדים וכחברה, מול החזון הגדול, הרעיונות הגדולים, הערכים והציוויים שבתורה, שנועדו להאיר לנו את הדרך. לא כל הכתוב בתורה רלוונטי לימינו, אך ערכי המוסר והצדק הם נצחיים, כשבכל דור ודור עלינו לצקת בהם תוכן רלוונטי. אם אין אנו קוראים במקרא קריאה טכנית, מצוות חכמים מלומדה, אלא קריאה מהותית, קיומית – קריאת התורה, כמוה כהצבת מראת ענק מול פנינו, המאפשרת לנו לבחון את עצמנו ונותנת לנו הזדמנות לתקן את הטעון תיקון. למרבה הצער המראה הזאת לא תמיד מחמיאה.

נקרא כמה מן הפסוקים החשובים המופיעים בפרק כה, ונציב אותם כמראה מול פני החברה הישראלית.

מצוות השמיטה – "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה; לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא כה ו).

מצוות היובל – "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י).

אי לקיחת ריבית – "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה, לה-לז).

כל המצוות הללו עוסקות בצדק חברתי. הצדק החברתי הולך יחד עם הוויתור, עם השמיטה, עם הנכונות של אדם לוותר על רכוש וממון, לוותר על רווח והישגים חומריים, למען חברה צודקת ושוויונית יותר.

הנושא המרכזי של פרק כה הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מידי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? ספק רב. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו... יש מקום רב לתיקון. הפערים הכלכליים בתוכנו הם מן הגדולים בעולם המערבי. פערי השכר עצומים. שכר הבכירים על חשבון הקופה הציבורית הוא התגלמות החזירות חסרת הבושה. מקרי השוחד בצמרת ההנהגה, שאליהם נחשפנו בשנים האחרונות, הם ביטוי לאותה תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה. פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

מזה למעלה משלושה עשורים, ההפרטה הייתה לדגל המרכזי – לא הפרטה פרגמטית במקומות שבהם היא נחוצה כדי לאפשר לכלכלה לפעול ולנוע למען החברה כולה, אלא הפרטה כאידיאולוגיה חובקת עולם, ללא גבולות; הפרט ככל יכולתך, הפרטה גלויה וסמויה – כולל בחינוך, בבריאות, ברווחה ובביטחון הפנים. וכך גם הרעיונות של הפרטת קרקעות הלאום.

המסר המרכזי של מצוות השמיטה והיובל הפוך – המסר הוא שהאדמה אינה שייכת לנו, אין אנו הבעלים שלה העושים בה כרצוננו, אלא היא נחלת הכלל, נועדה לטובת הכלל ואנו בני רשות לעבדה ולשמרה, לתקופה קצובה. פסוק המפתח בפרק, הנוגע לסוגיית הבעלות על הקרקע, הוא: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).

לתובנה שהאדמה אינה עסק פרטי, אלא היא שייכת לכלל, יש גם משמעות אקולוגית גדולה. המשמעות היא שאל לנו לראות במשאבי הטבע מקור לרווח חומרי פרטי, אלא עלינו להשתמש בהם באופן מושכל ואחראי לטובת החברה כולה ולטובת הדורות הבאים. פרשת "הולילנד" מעידה על הקשר ההדוק בין החומרנות שאינה יודעת שובע, לבין הפגיעה בסביבה ובנוף.