לפני 48 שנים בדיוק, בחמישה ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים.
משפט הפתיחה אינו מדויק. אמנם ביום זה נפתחו ששת הימים המפורסמים, אך
פריצה של מלחמה אינה בהכרח היריה הראשונה. דרך אחרת לציין פריצה של מלחמה, היא
במעשי תוקפנות של צד אחד כנגד הצד האחר. קאזוס בלי, המונח הלטיני המקובל במשפט
הבינלאומי, פירושו – עילה למלחמה. משמעותו הוא צעד של מדינה, המוגדר וידוע לה ולעולם,
שמשמעותו היא תוקפנות המהווה עילה למלחמה.
ב-5.6 צה"ל יצאה למתקפת נגד מקדימה. חיל האוויר הישראלי השמיד
בתוך שעות ספורות את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן. לצבאות ערב הייתה זו
הפתעה טקטית. אך המערכה האסטרטגית כבר הייתה בעיצומה, לאחר שהערבים חצו קווים
אדומים רבים ויצרו עילות רבות למלחמה, במעשי תוקפנות שונים:
א. תוקפנות נגד ישראל מגבולות סוריה, שבאו לידי ביטוי בפיגועי טרור
משטחה, בירי ארטילרי על יישובי הגליל והעמק, בירי על חקלאים ודייגים בעבודתם
ובניסיונות להטיית מי הירדן.
ב. ב-21 במאי מצרים גירשה מסיני את כוח החירום של האו"ם שהוצב בו
עם נסיגת ישראל מסיני לאחר מבצע "קדש".
ג. ב-23 במאי מצרים חסמה את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי והטילה מצור
ימי על נמל אילת.
ד. מצרים הכניסה, החל באמצע מאי, את צבאה לסיני, תוך הפרת פירוזו של
חצי האי, בהיערכות אופנסיבית ובכוונה מוצהרת לתקוף את ישראל כדי להשמידה
("נזרוק את היהודים לים").
ה. ב-1 ביוני ירדן כרתה ברית תוקפנית עם מצרים וסוריה נגד ישראל,
התירה כניסתם של כוחות מצריים ועיראקיים רבים לארצה והעמידה את צבאה תחת פיקוד
מצרי. ירדן ריכזה כוחות רבים ביהודה ושומרון, בהיערכות אופנסיבית, במגמה לתקוף את
ישראל.
ו. מצרים הפגיזה יישובים באזור רצועת עזה בימים שקדמו למלחמה.
אין כל ספק שמדינות ערב עמדו לפלוש לישראל כדי להביא לחורבנה. לנוכח
תוצאות המלחמה – תבוסתן המוחצת והמשפילה במלחמה נגד צה"ל, שהכריע יחד את
צבאותיהם, הכניע אותם והרחיב באופן משמעותי את גבולות ישראל בתוך שישה ימים בלבד,
נשאלת השאלה מה גרם לחוסר מודעות כל כך קיצוני של הערבים, באשר ליחסי הכוחות בין
הצדדים? הרי ברור שהתוקפנות הערבית התבססה על הערכה שגויה בעליל באשר לתוצאות
האפשריות של המלחמה. מה עמד מאחורי ההערכה השגויה הזאת? האם היה זה כשל מודיעיני
גרידא?
ניתן להשיב על השאלה באמצעות מעקב אחר העיתונות הערבית וההכרזות של
מנהיגי ערב בשנים שקדמו למלחמה. הנה, למשל, ציטוט ממאמר בעיתון המצרי אל-גומהוריה,
שביטא את הכת השלטת של מצרים. כך תיאר העיתון את הישות הציונית: "מדינה ללא
ממשלה, ארץ ללא גבולות, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל, מפלגות עוינות זו את זו,
אומה שמזרחה מקלל את מערבה, מסורת ללא כבוד, נתיניה מקללים את שליטיה, אוסף של
חלאת-אדם, כנופיה מוקפת על ידי 90 מיליון ערבים שחשים לדרסה ולהכחידה, מושבה חשוכה
– בוא יבוא הרגע, שאפשר יהיה למחוק אותה מהעולם והמזרח הערבי".
קשה למי שאינו מכיר את מהותה של דמוקרטיה, היא זרה לו והוא מעולם לא
התנסה בה, להבין את רוחה. השיח החופשי, הביקורת החופשית, כל אלה מצטיירים בעיניו
כחולשה וכריפיון. פעם אחר פעם טועים הערבים בהבנתם את מהותה של החברה הישראלית,
ומופתעים מהתגבשותה לאגרוף ברזל בשעת מבחן.
לאחר מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה, ברגע נדיר של גילוי לב,
שאילו העריך שישראל תגיב כפי שהגיבה, לא היה מבצע את חטיפת החיילים. אולם נסראללה
היה שבוי ברטוריקה של "נאום קורי העכביש". הוא ראה את החברה הישראלית
ברפיונה, בחולשתה וגם הוא חשב שישראל מתפוררת; שהיא אוצר שפשט את הרגל. את התוצאה
הוא שילם בהריסות דאחיה, שהביאו לתשע שנות שקט, בגבול שדימם 40 שנה.
אנו יכולים להיות מרוצים מיכולתנו להתאחד כשאנו מותקפים ולהשיב מלחמה
שערה. כך היה גם ב"צוק איתן". אך אין ניצחון גדול יותר במלחמה מאשר מניעתה.
אלמלא ראו הערבים את ישראל כאוצר שפשט את הרגל או כממלכת צלבנים שניה שהארץ עומדת
להקיא, הם היו נמנעים מהתוקפנות נגדה. אלמלא אשלייתם שניתן להחריב את ישראל, אולי
הם היו משלימים עם קיומה וכבר היה שלום במזה"ת.
אחדות כפי שהייתה במלחמות גם בימי שלום, הייתה מונעת את המלחמות.
ישראל נבחנת כל העת בידי אויביה, וכאשר הם מזהים חולשה, הזיהוי מתורגם לתוקפנות.
הדמוקרטיה הישראלית היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי של המדינה. אולם
דמוקרטיה אינה חייבת להיראות כמדינה ללא ממשלה, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל,
אומה שמזרחה מקלל את מערבה. דמוקרטיה חסונה מפגינה עוצמה, אחדות (לא אחידות, אלא
אחדות על אף המחלוקות), נחישות, עמידה. כל עוד לא נבין זאת, ונמשיך להציג חזות של
מדינה מתפוררת, נעודד את התוקפנות נגדנו ונדחה את בוא השלום המיוחל, שהתנאי ההכרחי
לו, הוא השלמה של הערבים עם קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
