הבלוג של אורי הייטנר

יש לי זיקה אישית עמוקה לפרשת "בחוקותיי". זוהי פרשת הבר מצווה של בני הבכור, עמוס. יחד למדנו לעומקה את הפרשה ואת ההפטרה שלה. יחד עיצבנו את טקס הבר מצווה הייחודי של עמוס, טקס יהודי מקורי, ברוחנו, ששילב מסורת וחידוש.

הלימוד המשותף וטקס הבר מצווה, הוא בעבורי שלב ברצף חינוכי, שנועד לחנך את ילדיי על ערכי היהדות, ועל היותם חלק ברצף הדורות של העם היהודי ושל התרבות היהודית. אך אני מודה ומתוודה, שיש לי קושי רב עם המסרים החינוכיים בפרשה, ובעיקר בחלקה הראשון – פרק כ"ו.

אחד היסודות המרכזיים של היהדות הוא הבחירה החופשית. התרבות היהודית אינה מאמינה בגורל, אינה דטרמיניסטית ואינה מאמינה בתהליכים סטיכיים. האדם מעצב את חייו ואת עתידו בהחלטותיו, ובכל רגע נתון הרשות נתונה בידיו להחליט, לבחור בין טוב ורע.

פרק כ"ו הוא אולי התגלמות הרעיון הזה – בידיכם הבחירה. אם בחוקותיי תלכו ייטב לכם, תיהנו מכל הטוב שבעולם. אם לא תלכו בחוקותיי, רעים ומרים יהיו חייכם. זו בחירתכם המוחלטת. זה בהחלט רעיון יפה, אך הוא גם בעייתי.

איזו מין בחירה זו? אין זו בחירה ערכית בין טוב ורע, בין ראוי לפסול. זו בחירה בין פרס לקנס, בין שכר לעונש. אין אנו נקראים לבחור בטוב כי הוא טוב, אלא מפחד העונש הנורא המצפה לנו אם נבחר ברע. שכר מצווה אינו מצווה, אלא שכר של ממש. אין זו בחירה חופשית.

אני מאמין בחינוך. פרק כ"ו אינו פרק של חינוך אלא של אילוף. אני מאמין בחינוך כי כך ראוי. אך האמת היא, שאילוף בני אדם לא כל כך הולך. עובדה, לא בכדי החלק של האיומים ארוך פי ארבעה מהחלק של ההבטחות.

ומה בכל זאת אני אוהב בפרק? את התיאור הנפלא של העולם האידיאלי המובטח להולכים בחוקות ה'. כדאי לפוצץ את המשחק אחרי פסוק י"ג, ולפרוש בשיא. 

* 929