* ברוח הטבח במינכן - הרעיון שעמד מאחורי הדרישה להשעות את ישראל
מפיפ"א, הוא בדיוק אותו הרעיון שעמד מאחורי הטבח במינכן. מי שתומך בהצעה הזאת,
כמוהו כמי שתומך בטבח במינכן. ישראלים שתומכים בהצעה (כמו גדעון לוי, למשל) כמוהם כישראלים
שתומכים בטבח במינכן. הבחירה שהוצבה בפני פיפ"א הייתה בין רוח הספורט לרוח קטאר.
טוב שההצעה לא הועלתה לבסוף, אחרי שהמחבל ג'יבריל רג'וב הבין שאין לה סיכוי, אך
המאמץ לדה-לגיטימציה לישראל לא יפסק. מי שחותר לפיפ"א ללא ישראל, חותר לעולם
ללא ישראל.
* מחדל הסברה – העובדה שמול ההפגנות האנטישמיות המלוות את קונגרס פיפ"א לא
התייצבה אף הפגנה פרו ישראלית ולא הונף אף דגל ישראל – היא המחשה של מחדל ההסברה
הישראלי, מול תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. יש לקוות שאירועי פיפ"א יעירו את
ממשלת ישראל מתרדמתה, ויוציאו את ישראל למתקפת נגד; מתקפת אמת מול תעשיית השקרים.
* לחיצה חמוצה - מאז לחיצת היד בין רבין לערפאת, לא ראיתי
לחיצת יד עם פרצוף של סלידה ומיאוס, כמו פרצופו של עופר עיני כשלחץ את ידו של ג'יבריל
רג'וב.
* ליקוי מאורות – מי שהחליט על איוולת ההפרדה בקווי האוטובוסים, כמוהו כמי שהעניק
נשק ותחמושת לאויב. ישראל נמצאת בעיצומה של מערכה קשה ביותר, מול קמפיין אדיר של
דה-לגיטימציה בינלאומית, ותעשיית השקרים חובקת העולם, שמעלילה על ישראל עלילות של
גזענות ואפרטהייד, כביכול. האם מי שקיבל את ההחלטה האומללה, לא הבין שהיא תצטייר
כהוכחה חותכת לצדקת העלילה? הרי למרות שההחלטה בוטלה שעה קלה אחרי תחילת הפיילוט
לביצועה, גם בעוד 30 שנה בכל העולם מיליארדים יציגו את ה"הוכחה"
לאפרטהייד בקווי האוטובוס (הסמל המרכזי של האפרטהייד בארה"ב). איך טחו עיניהם
של מקבלי ההחלטה לראות למה היא עלולה להוביל. טוב שראש הממשלה התעשת וביטל
("השעה") את ההחלטה.
עם זאת, יש לומר את האמת, שלא היה שמץ של גזענות בהחלטה והיא לא נועדה
לאפרטהייד, אלא נבעה באמת ובתמים משיקולי ביטחון. יש לספק פתרונות חלופיים לבעיית
הביטחון באוטובוסים. משר הביטחון מצופה לשיקול דעת רחב יותר מאשר של אחראי אבטחה
שצריך לספק מענה נקודתי לבעייתי ספציפית, אלא לראיית הביטחון הלאומי הכולל, שחייב
לקחת בחשבון שיקולים מדיניים, שיקולים של דימויה של ישראל בעולם, בעיני העם היהודי
ובעיני אזרחיה ושיקולים מוסריים. למרבה הצער, מי שקיבלו את ההחלטה הזאת לא הציבו
לנגד עיניהם את השיקול הביטחוני הכולל.
* השכונה שלנו – בשאר אסד הוא אחד הדיקטטורים הרצחניים וצמאי הדם הגרועים ביותר
במאה ה-21, רוצח המונים נתעב. ... ולעומת האלטרנטיבה, עוד נתגעגע אליו.
* המורים של דאעש - כאשר העולם מזדעזע מההרס הברברי של אתרים היסטוריים
רבי חשיבות בידי דאעש, כדאי להזכיר שזה בדיוק מה שהפלשתינאים עשו ועושים בהר הבית.
* ידידות במבחן – עסקת הנשק הענקית עם ארה"ב ובראשה המשלוח, לראשונה, של פצצות
בונקר והצעד האמריקאי של סיכול הוועידה שנועדה ללחוץ על פירוזה הגרעיני של ישראל,
מפריכים שני נראטיבים פופולאריים בשיח הציבורי בישראל. האחד, הוא הפגיעה הבלתי
הפיכה ביחסים עם ארה"ב, בעלת בריתנו והמשענת האסטרטגית שלנו, כיוון שראש
הממשלה המרה את פי הנשיא האמריקאי והעז להיאבק נגד ההסכם עם איראן. השני, הוא שאובמה
הוא איסלמיסט עויין לישראל ומעוניין לפגוע בה. בשני המקרים מדובר במיתוסים חסרי
שחר, מנותקים מן המציאות.
מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האיסלמית ובעיקר כלפי איראן,
מסכנת את שלום העולם, שלום המזה"ת ושלום ישראל. אולם היא אינה נובעת מעוינות
לישראל. אובמה אכן מאמין, כמו צ'מברליין לפניו, שבדרך הפייסנות הוא מקדם את שלום
האנושות. הוא טועה טעות מרה. אולם הוא באמת ובתמים רואה עצמו ידיד של ישראל, ולא
בכדי הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו גדול יותר מאשר אצל כל אחד מקודמיו.
חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לסיכול ההסכם עם איראן המסכן אותה,
גם במחיר עימות אישי בין נתניהו ואובמה. אין כל חשש שהמאבק הזה יפגע בברית
האסטרטגית בין ארה"ב וישראל, החזקה יותר מכל מחלוקת. וכפי שאמר נתניהו בנאומו
בוועידת אייפא"ק, זוהי מחלוקת בתוך המִשְׁפּוּחֶה.
* נגד מה אורי משגב - עסקת הנשק עם ארה"ב מביאה לידי ביטוי את הידידות של
ארה"ב לישראל ואת המחויבות לביטחונה. זאת בדיוק הסיבה שבעטיה אורי משגב תקף
בחריפות, במאמר ב"הארץ", את העסקה. כזכור, הוא גם יצא, במלחמת "צוק
איתן", נגד "כיפת ברזל", שאפשרה לישראל לבצע את "פשעיה".
* אם לא כבוד לאומי, אולי כבוד למקצוע? – אילנה דיין יודעת להיות עיתונאית. היא יודעת להיות מראיינת. היא
יודעת להיות נשכנית והיא אפילו עושה זאת היטב. אז למה, לכל הרוחות, היא בוחרת ללהק
את תפקיד מגישת הכדורים להנחתה בתשדיר שירות לאובמה. אם לא לכבוד לאומי, לכך כבר
איני מצפה ממנה, אפשר לצפות ממנה למעט כבוד למקצוע? לכבוד לעצמה, למוניטין המקצועי
שלה?
היא יושבת מול אובמה כתלמידה בפני מורהּ, תולה בו עיניים מעריצות
ואינה מאתגרת אותו ולו בשאלה אחת קשה על מדיניותו, על דרכו. היא משלימה את משפטיו.
ורק מנסה לחלץ ממנו, כמעט בכוח, אמירות נגד נתניהו.
לאובמה לא היו לי כל טענות בראיון. אבל על אילנה דיין היבטתי בעיקר
ברחמים.
* מרים יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית - בעבר, כשיוסי שריד היה איש שמאל שפוי, הוא
נאבק נגד העריקה מהגנת המדינה, המכובסת בשם החיבה המאוס "סרבנות". היום,
כשיוסי שריד הוא בעיקר איש מר, נרגן וממורמר, הוא מסית למרד מסים. זו הדרך בה הוא מקבל
את הכרעת אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. זה האיש המתהדר ב-11 החודשים שבהם
כיהן כשר החינוך (!) של ישראל.
* מאחורי סורג
ובריח - אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים
בלעו. אין שום מקום לדיון על מידת הצדק של פורעי הנמל. במדינת חוק – מי שמפר החלטת
בית משפט, מקומו מאחורי סורג ובריח.
* שלמה פילבר ותאוריית הקונספירציה - תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין, היא
עלילת דם מתועבת, שנרקמה בזדון, בקור רוח ובתחכום בידי אנשי הימין הקיצוני, מתוך
רצון לזרוע מבוכה, לעורר ספקות, לפגוע בשב"כ – שנוא נפשו, ולסייע לרוצח
הנתעב. כפי שכבר סיפרתי בעבר, שלושה ימים בלבד (!) אחרי הרצח, נפגש עמי אדם מסוים,
והציג לי, כשחיוך בזוויות פיו, דף נייר ועליו רשימה של כעשרים "סימני
שאלה", שבהן מצויה התאוריה כולה. "אתה מאמין לזה?!" שאלתי בשאט
נפש, והוא השיב "אני רק שואל..." ואז הבנתי למה מכוונת הגימטריה של חכמי
הקבלה, הקובעת: ספק = עמלק. כן, יש ספקות שנזרעות מתוך זדון, ואותם שוחרי רע
יודעים להעניק לזדונם שמות חיבה כמו "ביקורתיות", "הטלת ספק"
וכו'. ראה – תיאוריות פוסט ציוניות למיניהן, הכחשת שואה וכו'. גם תיאוריית
הקונספירציה הזאת שייכת לאותה קבוצה.
אתר ynet פרסם ידיעה לפיה שלמה פילבר, מועמדו של נתניהו
לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, הוא בין מפיצי עלילת הדם הנוראה. טוב עשה האתר
כשחשף את הדברים, כיוון שיש כאן בהחלט עניין לציבור. האם אדם כזה ראוי לתפקיד?
איני מכיר את האיש ואת כישוריו, אך אין ספק שזהו כתם בעברו, שראוי לדיון על התאמתו
להיות מנכ"ל של משרד ממשלתי. תגובתו החד משמעית, לפיה אינו מאמין בתאוריה
הזאת ובשנים שחלפו מאז הוא התבטא פעמים רבות בגנותה והבהיר שהיא "תאוריה
הזויה ולא הגיונית", היא בעיניי מקובלת, כיוון שאין לפסול אדם לכל חייו על
דברים שכתב לפני כמעט עשרים שנה, מרושעים ככל שיהיו, אם אכן חזר בו באופן גורף.
כמובן שיש לבחון, האם הוא באמת חזר בו בפומבי פעמים רבות, כפי שהוא מצהיר, או שהוא
נזכר לחזור בו עתה, לרגל המינוי.
* מערכון מרושע - המאמר ב-
ynetנפתח באזכור המערכון של רמי הויברגר
לאחר הרצח ב"חמישיה הקאמרית", שבו נראה הרוצח מצהיר שעוד 20 שנה ישוחרר
ויסתובב חופשי כגיבור ברחובות העיר. המערכון מסתיים בביטוי "אתם יודעים את
זה". ורבים היו משוכנעים שהם "יודעים את זה"; הרי ברור ש"חצי
העם" תומך ברוצח וכו'. חלפו עשרים שנה, ואין דבר רחוק יותר משחרורו של יגאל עמיר.
יתר על כן, לא היה אסיר בתולדות מדינת ישראל, שתנאי מאסרו קשים כמו של עמיר – 20
שנות בידוד. "יודעים את זה?" היום ברור בעליל שאין שחר למערכון ולמסריו.
אין ספק שעמיר יירקב בכלא עד יומו האחרון.
אבל ynet,
מסיבותיו המרושעות ורצונו להטיל דופי, הציג את המערכון כמציאות שמתגשמת.
"אמנם הוא לא שוחרר" אבל... ונותן כדוגמה את העובדה שהוא התחתן בכלא
ונהיה אבא. למה ניתן לו להתחתן ולהתייחד עם אשתו? כיוון שבתי המשפט כפו זאת על
המדינה. למה הם כפו זאת על המדינה? כי הם העדיפו את זכויות הפרט על השיקול של טובת
הציבור. כל ההקלות שקיבל עד כה יגאל עמיר, נכפו על המדינה בידי בתי המשפט. בעיני
המדינה, מדובר באדם שהתנקש בדמוקרטיה, שגרם נזק בל ישוער למדינה ולחברה הישראלית,
ולכן הוא ראוי ליחס מחמיר לאין ערוך מהיחס המקובל לרוצחים. רוצחים נדונים למאסר
עולם, עונשם נקצב, ומרגע שעונשם נקצב הם גם זכאים לחופשות, לקיצור שליש וכו'. יגאל
עמיר אינו סתם רוצח, והמדינה נוקטת כלפיו חומרה יתרה. לעומת זאת, בעיני בית המשפט,
מדובר באסיר, שבהיותו אסיר הוא חסר ישע הראוי להגנת החוק, ובית המשפט צריך להבטיח
שרצון הנקם לא יוסיף לו ענישה מעבר לעונש שקיבל בדין.
אני סבור שעמדת המדינה בנושא תנאי
מאסרו של עמיר מבטאת נכונה את שאט הנפש של הציבור על כל חלקיו מן האיש ומן המעשה
הנורא שעשה, ושבית המשפט מבטא את המחויבות של החברה הישראלית לזכויות האדם
ולזכויות האסיר. העמדות המקוטבות הללו יוצרות את האיזון הנכון.
אולם הצגת הדברים בידי ynet היא
שקר וכזב. מן הראוי שרמי הויברגר עצמו, לקראת יום השנה העשרים, יתייצב בפני הציבור
ויאמר בסיפוק: "אני שמח להיווכח שטעיתי והטעיתי בגדול".
* רוח הפלורליזם - כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, מעולם לא
הזמנתי את ראש המועצה לשאת את דבריו בפתח מופעים ואירועי תרבות. הסיבה לכך, היא
המחויבות לציבור שבא לשמוע את האמן – אין לו עניין לשמוע נאומים, ולא לשם כך שילם
על כרטיס (לשמחתי, לא היה לי על כך מחלוקת עם ראש המועצה, כך שלא נדרשתי להיאבק על
כך). מן הבחינה הזאת, אני יכול להבין את אי רצונו של שלום חנוך בנאומים פוליטיים
במופע שלו.
עם זאת, נאומים כאלה הם לגיטימיים.
הודעתו של שלום חנוך שיגיב בחריפות אם השרה מירי רגב תנאם בהופעתו בפתח פסטיבל
ישראל, היא בעייתית מאוד. אי אפשר להשתחרר מן התחושה, שדבריו נובעים מזהותה של
השרה (אף שהוא הקפיד לציין שלא בכך מדובר).
דבריה של רגב בזכות הפלורליזם התרבותי
היו דברים נכונים וראויים. יש בינינו פלורליסטים שמוכנים לקבל אך ורק פלורליסטים
בדיוק בדיוק כמוהם, ורגב היטיבה להבהיר שפלורליזם הוא דבר אחר לגמרי.
* נציגת הימין - בראיון לערוץ 2 אמרה מירי רגב שהגיע הזמן
להתרגל לעובדה שנציגת הימין היא שרת התרבות. טרם נמסרה תגובתה של השרה לשעבר לימור
לבנת.
* המעון הרשמי
והבית הפרטי - תקציב מעונות
ראש הממשלה ירד ב-2014 בכ-30%, והדבר ראוי לשבח. עם זאת, חלה עליה של 55% בעלות ביתו
הפרטי. וכאן הגיע הזמן לשינוי, ולאו דווקא אצל נתניהו אלא לשינוי נורמטיבי כללי. כיוון
שמדינת ישראל מעניקה לראש הממשלה מעון רשמי, הממומן מתקציב המדינה, אין כל מקום להשתתפות
כלשהי של המדינה במימון ביתו הפרטי, זולת הוצאות אבטחה. הטענה שהוא מארח גם בביתו הפרטי
אינה רלוונטית. יש לו מעון רשמי ובו עליו לארח. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, זו בחירה
שלו ואין לממן זאת. ובוודאי שאין זו סיבה למימון מלא של הוצאות הבית.
* המקופח - השר המקופח ביותר בממשלה הוא בוגי יעלון. הוא
רק שר הביטחון. הוא לא קיבל שום "השר לענייני משהו". אפילו לא השר לדיאלוג
אסטרטגי עם ליכטנשטיין.
* סגן משנה – המשנה לראש הממשלה הוא משנה לראש הממשלה כפי
שסגן אלוף הוא סגנו של האלוף. כמצביע ל"כולנו" אני גאה בכחלון שדחה את הצעתו
הנדיבה של נתניהו להימנות על שלל נושאי התואר המוזר.
* מרכז פרס
לשלום – מעניין שסילבן שלום יורש בכל פעם את
תארי הניחומים שהומצאו לפרס: השר לפיתוח הגליל והנגב, השר לפיתוח אזורי והמשנה
לראש הממשלה.
* מי שרודף אחר
הכבוד - סקירת המודעות של המוסדות האקדמיים לקראת
מושבי חבר הנאמנים שלהם וחלוקת הכיבודים השונים - אותות הוקרה, תארי ד"ר לשם כבוד
ופרסים למיניהם, מצביעה על כך ששמעון פרס עומד להתרוצץ השבוע מאוניברסיטה לאקדמיה.
עובדה זו מטילה ספק באמתות הפתגם, שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.
* מחרבן מן המקפצה –
המציאות הפוליטית, של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים, מאפשרת לכל אפס
מאופס אגואיסט ומלא מעצמו כמו אורן חזן לאחוז את ראש הממשלה בביצים, להצמיד אקדח
לרקתו, ולסחוט באיומים סיפוקים לתאוות השררה, הכבוד והפרסום שלוחת הרסן שלו. וכך
נוצר מצב שלאישיות כמו בני בגין ולאישיות כמו אבי דיכטר אין מקום בוועדת החוץ
והביטחון של הכנסת וועדות המשנה שלה, שבהן הם יכלו לתרום תרומה גדולה ומשמעותית
מכישרונם וניסיונם, ואילו האפס הזה יישב שם, ואולי אפילו יהמר בוועדת המשנה
לשירותים החשאיים.
מה שיצר את המצב הזה הוא מחלת
הפריימריטיס. שיטת הוועדה המסדרת, על כל מגרעותיה הידועות, טובה אלף מונים, והדבר
מתבטא הן באיכות הח"כים שנבחרים בה והן בתפיסת האחריות המשותפת שלהם. איני
מדבר על בחירה בידי מנהיג אחד, כפי שקורה אצל יאיר לפיד, כחלון, ליברמן וציפי
לבני, אלא על ועדה ציבורית מכובדת, שתכלול את הנהגת המפלגה, נציגים מן המחוזות
ואישים המקובלים על הציבור כמו מנהיגים בדימוס וכד'.
שיטה זו תבטיח שיהיו בכנסת יותר יעקב
חזן ופחות אורן חזן. אני מכיר את הלעג לתרבות ה"מקבל את דין התנועה",
והצגתה כצבועה ומתחסדת, אך אני מבכר אלף מונים את ה"צביעות" הזאת, על
פני המציאות שבה אורן חזן ושכמותו מחרבנים מן המקפצה על הראש שלנו.
לאן נוליך את החרפה?
* הכישרון של
מפלגה העבודה - בהתמודדות
בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל על ראשות ועדת הכלכלה של הכנסת, קיוויתי מאוד ששלי תנצח,
משתי סיבות: א. שלי יחימוביץ'. ב. איתן כבל. מפלגת העבודה, כדרכה, יודעת להבחין בין
טוב ורע - ולבחור ברע.
* שלוש הערות על
הסרט "הרצוג" - לא
צפיתי בחלקו הראשון של סרט התעודה בערוץ 10 "הרצוג", שבעקבותיו ספג ראש האופוזיציה
קיתונות של לעג. אולם בחלק השני, הוא דווקא יצא טוב, בעיניי: צנוע, מאיר פנים, קר
רוח. אני מעריך את החלטתו לשמור על פאסון ולצאת מחויך מביתו בליל הבחירות, על אף
המכה שנחתה עליו.
שלוש הערות בעקבות הסרט:
- הסרט הבליט את הפארסה של הרוטציה עם
ציפי לבני. הרוטציה היא שערורייה מבחינת סדרי ממשל דמוקרטיים, מבחינת המסר הציבורי
של המחנ"צ ובעיקר מבחינת המסר הבעייתי כלפי מנהיגותו של הרצוג. התובנה
שהרוטציה היא נזק אלקטורלי משמעותי ישבה באמצע החדר, אך איש לא העז לתפוס את לבני
ולהבהיר לה שהמשחק נגמר. כאשר כבר היה מאוחר מדי, נכפה עליה, למעשה, הוויתור. אחרי
שכל הנזק של הרוטציה כבר נגרם, הניסיון המגושם לבטל אותו ב"זמן פציעות"
נראה רע, והוסיף נזק על הנזק.
- הסרט הפריך את הטענה הפופולארית
בפייסבוק, על הקונספירציה של הסוקרים להציג מצג שווא של ניצחון למחנ"צ. הסרט
מוכיח שאכן, עד הרגע האחרון, הסקרים, כולל הסקרים הפנימיים החשאיים ביותר, צפו
ניצחון למחנ"צ, וביממה האחרונה הם צפו "צמצום הפער" ותו לא.
- הזדעזעתי לראות את פניו של המסית
והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי בין יועציו הבכירים של הרצוג. אוי לדמוקרטיה הישראלית,
אם גורם אנטי דמוקרטי כל כך קיצוני, נמצא קרוב כל כך לאוזניו של מי שמתיימר להיות
ראש ממשלת ישראל.
* מהסיבה הלא
נכונה - "הארץ" השעה את ספי רכלבסקי,
לאחר שבסרט "הרצוג" הוא נצפה כשותף למטה הקמפיין של הרצוג, ללא גילוי נאות
ובלי לדווח לעיתון. רכלבסקי הושעה מהסיבה הלא נכונה. הסיבה הנכונה היא היותו מסית ומדיח
אנטי דמוקרטי קיצוני. אבל זה כנראה בסדר.
* הצעת חוק:
טיהור בתי המשפט - משפט שנערך
בימים אלה לעצירה ביטחונית, הביא את גדעון לוי להתגולל כדרכו על מדינת ישראל ועל
מערכת המשפט שלה, לטעון שאינה דמוקרטיה, שהיא מעמידה לדין אנשים בשל עמדות
פוליטיות וכו'. וכאילו כדרך אגב, אחד מטיעוניו המוחצים מביא לידי ביטוי את
האנטישמיות העמוקה, האובססיבית של האיש: "השופט והתובע, שניהם יחד, חובשי כיפה
ואולי גם מתנחלים". הבנתם? איזו מערכת משפט אנטי דמוקרטית! השופט והתובע
חובשי כיפה!
אני מציע מיד הצעת חוק בת ארבעה
סעיפים, לטיהור בתי המשפט, ברוח משנתו של גדעון לוי: א. חובש כיפה לא יכהן כשופט
בישראל. ב. חובש כיפה לא יכהן כתובע בישראל. ג. שופט בישראל לא יחבוש כיפה. ד.
תובע בישראל לא יחבוש כיפה.
הנימוקים להצעת החוק: מי שחובש כיפה
הוא אולי מתנחל.
את פשקוויל ההסתה מסיים לוי באזהרה
לקוראים השותקים מול העוול הנורא של העמדתה לדין: "היום ג'ראר ומחר אתם?".
נו נו... אומר זאת ההוכחה הנחרצת
לסתימת הפיות בישראל. מי שאינו חדל לככב מעל דפי העיתונאות הכתובה, בערוצי
הטלוויזיה השונים ובתכניות ריאליטי של חולי פרסום אובססיביים, לא למרות היותו
תועמלן של אויבי ישראל, אלא בזכות עובדה זאת. להזכירו, בדיקטטורה הבריטית החשוכה,
מי שנהג כמוהו, הלורד האו האו, הוצא להורג על בגידה.
אני מעדיף, כמובן, את הדמוקרטיה
הישראלית 2015 על הדמוקרטיה הבריטית 1946, אבל אל מול דברי ההסתה האנטישמיים של
האיש, כדאי לזכור איך אנו נוהגים לעומת דמוקרטיות אחרות.
* אין סתירה - עם בריחתם מחיפה, בהוראת המופתי, של ערביי העיר,
הורה ב"ג לגולדה לנסוע לעיר בדחיפות ולנסות לשכנע את תושבי העיר להישאר. הדבר
ידוע, סופר פעמים בעבר, כולל בספרה של גולדה "חיי", ותואם את הידוע על ניסיונות
ראש העיר היהודי ואחרים למנוע את הבריחה.
כותרת ב"הארץ" טוענת שנמצאה הוכחה
שהטענה אינה נכונה. נמצא מכתב של בן גוריון, המורה למנוע את שיבתם של הערבים לעיר.
לטענת הכותב, עופר אדרת, המכתב סותר את הגרסה של גולדה.
אין כל סתירה בין השניים. המכתב נכתב ביוני
1948, חודשיים אחרי הבריחה. הוא מעיד על כך שב"ג גיבש את העמדה השוללת את
"השיבה", וסבור שאלה שברחו או גורשו לא יחזרו, כדי לא לסכן את המדינה הצעירה
שזה עתה קמה. אך אין כאן כל עדות הסותרת את הוראתו של ב"ג באפריל 1948 לשדל את
ערביי חיפה להישאר.
* פנינת החי – איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת
החי. ב"הארץ" יש טור שבועי נפלא, שאני מכנה אותו ביני לביני, בדומה
לבודקה בבית העלמין, "פינת החי" ולעתים הוא אף מתעלה למעלת "פנינת
החי". וזהו דווקא הטור "אחרי מות". הטור מופיע בגיליון ערב שבת,
ומספר על אנשים שנפטרו לאחרונה, רובם מבוני הארץ וותיקיה. זוהי פינה ופנינה ציונית
בתוך הסחי הפוסט ציוני של העיתון.
את הטור כותב עופר אדרת. לכן, הופתעתי
שדווקא הוא כתב את הכתבה המופרכת, על הסתירה כביכול בעדויות אודות גישתו של
ב"ג לבריחת ערביי חיפה. שמא אדרת חייב מפעם לפעם בליטרת בשר להשביע ולרצות את
שוקן ודבוקתו?
* לובה אליאב
והנראטיב של רוגל אלפר -
אריה לובה אליאב היה ממנהיגי הפלג היוני בתנועת העבודה. הוא הראשון בין חברי הנהגת
מפלגת העבודה שקרא להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי ובהקמת מדינה פלשתינאית. הוא
התפטר מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת מפלגתו וגולדה בראשה,
ופרש ממפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת המפלגה בראשות רבין (בקדנציה הראשונה). הוא
ייסד את איחוד מפלגות השמאל הקטנות - תנועת של"י, שבראשה עמד ובראשה התמודד
לכנסת התשיעית (1977). של"י הייתה משמאל למפ"ם (המ"ם של מרצ)
שהייתה אז חלק מן המערך. בסופו של דבר התפוררה ושרידיה הצטרפו לרצ, שלימים הייתה
הגוף המרכזי בהקמת מרצ (אליאב עצמו לא הלך למרצ ולאחר ניסיון להיבחר ברשימה עצמאית
חזר למפלגת העבודה).
וגם כאשר נקט בעמדות הללו לובה אליאב
היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, איש שכל חייו מסירות להגשמת הציונות בעליה,
בהתיישבות ובחינוך. הוא הוביל מפעלים ציוניים רבים וחשובים, והחשוב ביותר היה הקמת
חבל לכיש ויישובו בעולים.
לובה אליאב הופיע בסרט המצוין "בן
גוריון זוכר". מדובר בסרט תעודה על בן גוריון ובהשתתפותו, שנועד לשידור
בטלוויזיה במוצאי יום הכיפורים תשל"ד, שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסרט לא
שודר בנסיבות ההן, כמובן, וכעבור שלושה חודשים ב"ג נפטר. הסרט הוקרן לראשונה
לפני שבועות אחדים בערוץ הראשון, ובראשית השבוע הוקרן בשידור נוסף. בן גוריון
הקשיש וצוות הצילום תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה והפגישו את ב"ג עם שורה של
אישים המסמלים את תחנות חייו. את לובה אליאב הוא פגש בחבל לכיש, ואליאב סיפר
בגאווה רבה ומוצדקת, על מפעל העליה וההתיישבות הגדול.
ביקורת הטלוויזיה של "הארץ"
למחרת, יצאה מכליה. אוי ואבוי, הטלוויזיה הקרינה סרט ציוני, רחמנא לצלן. הטלוויזיה
הציגה, אוי לעיניים שכך ראו, אישים ציונים כמו לובה אליאב, המתהדרים בפשעי
הציונות. רוגל אלפר הסביר שאסור להקרין סרט כזה, שבהיותו ציוני הוא כמובן
"בולשביקי" ו"תעמולה". "הומאז' שטחי ונטול כל ביקורת, רכיכת
קילוסין נוטפת שומן, מתרפסת וחסרת עכבות, שמאדירה את מפעלותיו של אבי האומה בשפה קולנועית
בולשביקית. הסרט לא ראוי לשידור". בעיני השמאל האנטי ציוני, אין שנואים
ומעוררים סלידה יותר מאנשי השמאל הציוני, דוגמת לובה אליאב. ואין דבר המעורר את
סלידתו יותר מהתיישבות יהודית ומעליה יהודית וכמובן מהקשר ביניהם. "הם משקיפים
על שדות חקלאיים. 'לקחתי מהנדסים, אדריכלים, אגרונומים, מדריכים', מספר אליאב, 'באנו
לאזור הזה, שהיה לא רק ריק אלא צחיח למחצה וצהוב. כתום בערך שנה הגיעו העולים הראשונים,
הם הגיעו מכורדיסטאן, והם גרים כאן', הוא מסכם בסיפוק רב ומצביע לעבר נקודה בלתי נראית,
הרחק מעבר לשדות. לא רואים את האנשים שהגיעו מכורדיסטאן. לא רואים את בתיהם. הם רחוקים.
הם קטנים. הם שקופים. רואים רק את בן־גוריון ואת לובה אליאב.
'הם באו מכל העולם', ממלמל בן־גוריון. איש
לא טורח להתייחס לשאלה אם הם רצו להתיישב בחבל לכיש. מדברים עליהם כמו על חפצים. 'מכל
העולם', מהנהן אליאב, ומורה על יישובים רחוקים, מחוץ לפריים, שבהם התיישבו עולים מ'צ'כוסלובקיה,
מרוקו, קוצ'ין שבהודו ואלג'יריה'. ידיו טופחות מבלי משים על ירכיו. משימתו הושלמה בהצלחה.
אם הייתי אדם שנזרק אז בחבל לכיש, כנראה
שזה הרגע שבו הייתי קם ומנפץ את הטלוויזיה".
פסק דינו של רוגל אלפר: לא ראוי
לשידור. מה ראוי לשידור? הנראטיב על ה"מהגרים" שחיו חיים נפלאים בארצות
ערב והובאו להיות הפועלים השחורים של האשכנזים הציונים ונזרקו בכוח לבצע את המפעל
הקולוניאליסטי על אדמות הפלשתינאים שגורשו בטיהור האתני האכזרי, של המדינה שהוקמה
בחטא וקיומה הוא חטא.
* עכו"ם - האדמו"ר מסדיגורא הסביר שהטיל שנפל ליד
אשדוד הוא תוצאה של חילול השבת במרכז מסחרי בעיר. דבריו ההזויים מזכירים בכושר
הניתוח ובריאליזם שלהם, את אלה בתוכנו המסבירים שהירי הזה הוא בגלל אקיבוש.
* מדינה לא
דמוקרטית – באירלנד הותרו נישואין חד-מיניים.
כך הוחלט במשאל עם במדינה. מכאן, שאירלנד היא מדינה אנטי דמוקרטית. איך הגעתי למסקנה
המוזרה הזאת? כזכור, כל מיני חכמולוגים אצלנו, שניסו לסכל את חוק משאל עם, המחייב
משאל עם כתנאי לוויתור על שטח עליו חלה ריבונות ישראל, בשל פחדם ממשאל עם כזה,
הקריצו את התירוץ העלוב והנבוב על פיו משאל עם הוא אקט ... אנטי דמוקרטי.
* מיהו גזען - התאבדותו של אריאל רוניס, המנהל בלשכת האוכלוסין,
שהודבקה לו תווית של גזען, היא נורה אדומה. קיימת בשיח הציבורי בישראל קלות בלתי נסבלת
של השימוש במושג "גזענות". לא אחת, "גזען" משמעותו - אתה מעז לחשוב
אחרת ממני.
איני מתייחס למקרה הפרטי, כיוון שאיני מכיר
אותו. העובדה שאדם התאבד אינה אומרת בהכרח שהוא צודק ובכלל אין להצדיק התאבדויות. אני
מציע ללמוד דברים כלליים ממקרה פרטי. הקלות הבלתי נסבלת של העלבון הנורא "גזען",
היא מכת מדינה, וחשוב לשים לה קץ.
* הנציג הלועזי - באירוויזיונים איני צופה. הפעם האחרונה שעשיתי
זאת, הייתה ב-1979, כשישראל אירחה את התחרות וזכתה במקום הראשון עם "הללויה".
הייתי בן 16. לאחר מכן כבר הייתי בוגר מכדי לבזבז את זמני היקר על המפגן הירוד הזה
של מוסיקה גרועה וטעם רע. אבל את התחרות המותחת בסוף אני דווקא אוהב לראות, וכך עשיתי
גם הפעם. אני מפרגן תמיד לישראלים המתמודדים בחו"ל, בוודאי כאשר הם מתמודדים מטעם
המדינה, אך הפעם הייתי חצוי, כי מאוד לא אהבתי את הרעיון שהשיר שייצג את ישראל היה
בלע"ז.
* מורשת דיין - האם כשאובמה אמר שהוא גדל על מדינת ישראל של
דיין, הוא התכוון לשוד עתיקות?
* גאווה ציונית – בערב שבועות השתתפנו בטקס הביכורים בקיבוץ
אורטל, שנערך במטע שלנו. למחרת, בחג השבועות, השתתפנו בטקס הביכורים בנהלל (יעל,
אשתי, היא בת נהלל).
הטקסים שונים מאוד זה מזה. הטקס
האורטלי צנוע, קהילתי-משפחתי. הטקס בנהלל גדול, מפואר ורב משתתפים; מפגן הישגי
החקלאות וההתיישבות בעמק. ואני אוהב מאוד את שני הטקסים.
בטקס בנהלל, נערך ריקוד נשים של
"ים השיבולים". אם יש קלסיקה ישראלית – "ים השיבולים" הוא
הקלסיקה. לקראת שבועות קראתי מאמר של דודו פלמה (שאותו הוא כתב לפני שלוש שנים
והעלה שוב לקראת החג), המעמת את יפי השיר, המסמל את מה רצינו להיות, עם הכיעור של
ישראל.
צפיתי בארבעת דורות הרוקדות, סבתות
רבתות לצד דור הנינות, וראיתי את התגשמות יפי הציונות; את השורשים העמוקים שלנו
באדמת המולדת. מה מעיד על כך יותר מרב דוריות ההתיישבות הציונית, כאשר בנות הדור
השני של נהלל ובנות הדור החמישי רוקדות יחד בטקס הביכורים, המעלה על נס את הישגי
ההתיישבות הציונית בעמק? הציונות היא הצלחה אדירה, חסרת תקדים. מבין כל
האידיאולוגיות של המאה העשרים – הציונות היא הצודקת ביותר והמוצלחת ביותר.
נכון, לא הכל יפה, לא הכל תקין – יש
עוד אתגרים ויש מה לתקן ומה לעשות. אך אין באתגרים הללו כדי לעמעם את יפי המפעל
הזה, את צדקת הציונות ואת הצלחתה, הגם שיש בתוכנו בעלי אובססיה לחפש בכל מחיר את
הכיעור ולהציג את המפעל הציוני כהתגלמות הכיעור.
ארבעה דורות של נהללים השתתפו במפגן
רכיבה וריקוד רונדו של רוכבות ורוכבים על סוסיהם. את הקבוצה הוביל אריק נחמקין, שר
החקלאות לשעבר. אריק נחמקין בן ה-90 (!), עם פניו חרושי הקמטים ועטורי השפם הסב,
דהר על סוסתו בגו זקוף, כנער עול ימים. בתום מפגן הרכיבה, אריק עשה עוד סיבוב אחד,
סולו, לקול תרועות הקהל. הקהל שהריע לאריק, ממפקדי תש"ח – בה אף נפצע ואיבד
אחת מעיניו, הריע לדור מייסדי המדינה. הרכיבה של אריק נחמקין לצד נציגי הדורות של
בניו, נכדיו וניניו הם עדות לשרשרת ההתיישבות הציונית שלא תנותק.
ארבעים שנה לאחר ראשית ההתיישבות בעמק
החלה ההתיישבות בגולן, המתקרבת לשנת היובל שלה. קו ישר של ציונות יפה עובר בין
מפעל ההתיישבות בעמק ומפעל ההתיישבות בגולן. קיבוץ אורטל עלה על הקרקע בשנה ה-58
לנהלל. שני טקסי הביכורים בהם השתתפתי, מייצגים את ההמשכיות של הציונות, של
ההתיישבות, של נטיעת השורש באדמת המולדת. ... והציניקנים יכולים להמשיך לקטרג.
* מתקנים - כבכל שנה, גם השנה הובלתי תיקון ליל שבועות באורטל,
והפעם הצטרפו אליי שני חברים נוספים שהנחו שיעורים. אני לימדתי על השמיטה, דרך לימוד
שלושה שירים בני זמננו: "זלמן זה לא אתה" של קובי אוז, "מדרש יונתי"
של מאיר אריאל ו"ליפא העגלון" של יחיאל מוהר.
* מחאת המכנסיים – בבית הספר "בליך" בר"ג שבו
למדתי, מותר היה לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך על הבנות נאסר הדבר. בהגיע הקיץ של
כיתה י', פתחו הבנות במחאה (בעידוד הבנים, כמובן). המחאה הצליחה. סגנית המנהל
האימתנית, האחראית על המשמעת, גב' בלום, נאותה לאפשר לבנות ללבוש מכנסיים קצרים
לתקופת ניסיון. אולם ההגדרות היו ברורות: קצר = עד הברך. אלא שכנראה הייתה איזו אי
הבנה, איזה בלבול בין בי"ת ליו"ד, ולמחרת הגיעו רוב הבנות במכנסים קצרצרים
עד הירך. כעבור ימים אחדים בוטל הפיילוט והסדר הרע חזר לקדמותו. אולם היה זה השבוע
היחיד בכל שנות לימודיי, שהגעתי בבוקר בשמחה לבית הספר.
*
ביד הלשון
* שופכים את דמי – בעדותה בבית הדין לעבודה הלינה שרה נתניהו
על כך שלאורך שנים שופכים את דמה. הביטוי הזה מקובל מאוד בקרב אנשי ציבור, המלינים
על השמצות וביקורת בלתי הוגנת המוטחת בהם בפומבי.
מה מקור הביטוי? בתלמוד הבבלי, בבא
מציעא נח ע"ב נאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים".
הלבנת פנים היא גרימת בושה לאדם. החיוורון הנגרם לאדם מפאת הבושה, מעיד שאזל הדם
מפניו, וזאת שפיכות הדמים. שפיכות דמים היא אחת משלוש העבירות היחידות עליהן נאמר
"ייהרג ואל יעבור". ואם מישהו סבור שכך רק לגבי שפיכות דמים פשוטה
כמשמעה, ולא שפיכות דמים כאלגוריה, נאמר במסכת ברכות נג ע"ב: "נוח לו לאדם
שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
... ולא הזכרתי את המילה שיימינג.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
