בכור יישובי הגולן, כידוע לכל, הוא
מרום גולן. חלוציו עלו כבר ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן,
למחנה הסורי עלייקה (היום מחנה עוצבת "ברק" ופאב "גילבון"),
והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן, אחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר
בתולדות ההתיישבות בא"י.
ומיהו היישוב השני? מקובל שהיה זה
מבוא חמה, שחלוציו עלו לנקודה הזמנית בתחנת הרכבת באל-חמה ב-22 בינואר 1968. אכן,
מבין יישובי המועצה האזורית גולן, מבוא חמה הוא היישוב השני. אולם ארבעה חודשים
קודם לכן, קצת יותר משלושה חודשים אחרי העליה לעלייקה, קמה היאחזות נח"ל של
השומר הצעיר ברמת הבניאס, ובאוקטובר 1968 אוזרחה והייתה לקיבוץ שניר.
קיבוץ שניר שייך למועצה האזורית גליל
עליון. מדוע אני מגדיר אותו כיישוב השני שקם בגולן? רמת הבניאס הייתה חלק ממדינת
ישראל הריבונית, על פי הגבול הבינלאומי שנקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה
ב-1949. אלא שב-1956, הסורים השתלטו עליה, כפי שהשתלטו על שטחים נוספים בישראל
(אל-חמה, החוף הצפוני-מזרחי של הכינרת ועוד). ההתעקשות הסורית, במו"מ בשנות
ה-90, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולא לגבול הבינלאומי, כוונה לדרישתם לקבל גם את
השטחים הללו.
ברמת הבניאס אמור היה לקום יישוב
יהודי במסגרת מצודות אושיסקין, לצד דן, דפנה ועוד, בתקופת חומה ומגדל. המקום נקרא
אוסישקין ו', אך ההתיישבות בו לא יצאה לפועל. ההשתלטות הסורית כללה תפיסת שטחי
מרעה של קיבוץ דן. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר כל תנועות ההתיישבות התארגנו ליישב
את הגולן ושטחים נוספים ששוחררו במלחמה, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר סירב להתיישב
מעבר לקו הירוק. אזרוח גשור, שלווה במחלוקת פנימית קשה בתוך התנועה, היה רק ב-1975
ואחריו קם גם נטור. לעומת זאת, הקבה"א טען שרמת הבניאס אינה מעבר לקו הירוק,
כיוון שהייתה שטח כבוש בידי הסורים, ולכן הוא חתר ליישבה.
אני כותב על כך, כדי להציג מסמך שהגיע
לידי לאחרונה – מברק ששלח יגאל אלון לחלוצי שניר, עם עלייתם לרמת בניאס. אקדים
ואומר, שיגאל אלון היה אחד הדוחפים העיקריים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים
וליישוב הגולן אחריה. דוגמה שתמחיש זאת, היא העובדה, שחלוצי מרום גולן שהתיישבו
בעלייקה ועסקו בעיקר באיסוף בקר, קיבלו שכר ממשרד העבודה. למה משרד העבודה, דווקא?
אילו יגאל אלון היה שר הדואר, מן הסתם הם היו מקבלים את משכורתם ממשרד הדואר...
אלון היה מעורב בהתיישבות בגולן עד רמת הגנרטור, (אני ממליץ על ספרו של יחיאל
אדמוני, שכיהן באותם שנים כיו"ר החטיבה להתיישבות, "עשור של שיקול דעת". הוא מתאר שם את המעורבות האינטנסיבית של אלון בעשיה ההתיישבותית).
אלון גם היה הראשון שהציע, כבר ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, דרישה
שמתיישבי הגולן כלל לא שקלו אותה ולא חשבו עליה.
הפלפול התלמודי של חכמי הקבה"א,
לפיו ההתיישבות ברמת הבניאס כשרה למהדרין ושונה מההתיישבות בגולן, לא עניין את
אלון. מבחינת אלון, הייתה זו התיישבות בגולן כמו כל יישוב אחר.
וזה לשון המברק: "למתנחלים ברמת
הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן
הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון".
המברק הזה הוא מעט המכיל את המרובה.
"שבו", הוא אומר להם, בלשון ציווי, בצטטו את הפסוק המתחיל במילים:
"וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ" וגו'. כלומר, הוא שינה את
לשון העבר "ישבו" ללשון ציווי למתיישבים, כמי שעומדים לבצע את צו האומה,
להתנחל בארץ ישראל, בנחלת חצי שבט המנשה. הוא הציג בפניהם ביום חגם הגדול, עלייתם
לקרקע, את הקושאן שלהם. והקושאן לא היה העובדה שהיו בשטח המנדט הבריטי מדרום לגבול
הבינלאומי, לא העובדה שהשטח שלהם נכבש בידי סוריה, לא התוקפנות הסורית שהביאה
לשחרור הגולן, לא ניצחון צה"ל ומחיר הדמים שהיה כרוך בו. כל אלה נכונים
וחשובים, אך מדובר במברק, ובמברק כותבים את העיקר. והעיקר, כותב אלון, הוא שהקושאן
שלנו הוא התנ"ך, כפי שאמר בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל 30 שנה קודם לכן.
הקושאן שלנו הוא זכותנו ההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות, 19 שנים קודם לכן.
אנו שבים לחונן עפרות ארצנו, ומתיישבים במקומות בהם ישבו אבותינו.
יגאל אלון ידע, כמובן, שהקיבוץ הארצי
שלח את גרעיניו דווקא לרמת בניאס, להבדיל מן הגולן. ולכן, הוא הקפיד לומר להם
במברקו, שהתיישבותם בשניר, היא חלק בלתי נפרד מן ההתיישבות בארץ הבשן, כלומר
בגולן, בנחלת חצי שבט המנשה.
יגאל אלון הכיר בחשיבות האסטרטגית של
הגולן, והיא הייתה המרכיב המשמעותי בדחיפתו ליישב את הגולן ולספחה. עם זאת, הוא
הקפיד תמיד לומר שהבסיס למדיניותו היא היסוד המוסרי – זכותנו על א"י. זכותנו
על א"י הייתה בסיס תכנית הפשרה הטריטוריאלית שלו ביו"ש. הסעיף הראשון של
התכנית היא זכותנו על השטח, וממנה התפצלה עמדתו לאבחנה בין שטחים שבהם, לשיטתו, יש
לממש בפועל את הזכות הזאת, לבין שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית, שלשיטתו יש לוותר
עליהם תמורת שלום וכדי להבטיח רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. אולם גם הוויתור הוא
על שטחי מולדת, חבלי א"י. אין הם חלילה שטחי "כיבוש".
בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד,
שהתכנסה בקונייטרה (התחנה השניה של מרום גולן) בנובמבר 1967 אמר אלון: "רמה"ג
שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות
ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי.
בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם
ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון,
שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא
כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק
הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן". גם
כאשר דיבר אלון על החשיבות הביטחונית של הגולן, הוא לא פסח על אזכור זכותנו על
הגולן, בהיותו חלק מארץ ישראל, וציין שאין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי,
שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל.
****
כאשר נקבע ב-1923 הגבול הבינלאומי בין
המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית והמנדט הצרפתי להקמת המדינה הסורית, הגולן נמסר
לידי המנדט הצרפתי, למגינת לבה של התנועה הציונית שלחמה על הכללת הגולן בשטח המנדט
הבריטי. זו הסיבה לכך, שבתודעה הציבורית, הגולן לא נתפס כחלק מא"י. למשל, הוא
לא הופיע במפה הרוויזיוניסטית. המפלגה הרוויזיוניסטית – מפלגתו של ז'בוטינסקי,
נאבקה נגד קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט, והציבה כאידיאל את א"י משתי
גדות הירדן, על פי הגבול הבינלאומי. המפה הזו, לא כללה את הגולן. לימים הייתה זו
מפת אצ"ל ותנועת החירות, ללא הגולן. לכן, בהחלת הריבונות על הגולן, הקפיד
בגין לחוקק זאת כחוק של הכנסת, ולא כהחלטת ממשלה המסתמכת על החוק מ-1967 שאפשר
להחיל את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על כל שטח בא"י, כדי למנוע לאקונה משפטית,
שתטען שהחוק הנ"ל אינו תקף בגולן, כיוון שאינו חלק מא"י המנדטורית.
אולם בנאום שבו הציג בגין לכנסת את
חוק הגולן, הטיעון הראשון שהציג היה היות הגולן חלק מא"י: "לא ימצא
בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת
הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל,
שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת
הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות
קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של
ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת
והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה והינה חלק בלתי נפרד
של ארץ ישראל".
ואכן, הגולן הוא ארץ ישראל, והייתה בו
התיישבות ישראלית בתקופת המקרא והתיישבות יהודית ענפה לאורך מאות שנים בתקופת בית
שני, המשנה והתלמוד, כפי שמאוששים הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו לאורך השנים.
הגולן גם היה אחד ממוקדי הערגה לציון לאורך הדורות ובראשית הציונות.
מי לנו מופת של ערגה לציון ועליה
אליה, כמו רבי יהודה הלוי (ריה"ל, מאות 11-12), מגדולי המשוררים וההוגים
היהודיים בימי הביניים, מי שכתב "לבי במזרח ואני בסוף מערב". אחד משירי
הערגה לציון החשובים ביותר שלו, הוא "ציון הלא תשאלי", שאף נכנס לסידור
התפילה בסדר הקינות לתשעה באב בקהילות אשכנז. פיוט זה היווה השראה לשירי ציון
לאורך דורות, בוודאי אצל משוררי הציונות ועד ימינו. כך, למשל, ב"ירושלים של
זהב" השתמשה נעמי שמר בדימוי "הלא לכל שיריך אני כינור" המתכתב עם
"אני כינור לשיריך", הלקוח מן הפיוט. ויוסי גמזו, שכתב לאחר מלחמת ששת
הימים את "עומדות היו רגלינו בשעריך" פתח את הפזמון ב"ציון הלא
תשאלי לשלום בחוריך", והתכתב עם מילותיו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי
לשלום אסיריך". ומהו האתר הראשון בארץ ישראל המוזכר בפיוט של ריה"ל? "צִיּוֹן
הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר
עֲדָרָיִךְ / מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב
שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל
/ חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי
תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". החרמון.
אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל.
אחד משירי היסוד של השירה הציונית,
הוא שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור", אותו פרסם ביאליק בהיותו בן
19, ב-1891. זהו שיר געגוע וערגה לציון, המופנה אל ציפור הנוד החוזרת לאירופה הקרה
אחרי ששהתה בארץ ישראל. ביאליק שואל אותה על המראות שראתה בא"י, ונוקב בשמות
חבלי הארץ השונים. וגם בשירו לא נפקד מקומו של הגולן. "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים
הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, / אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? / וּמַה-שְּׁלוֹם
הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? / וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?"
כפי שציינתי, הגולן נפקד ממפת
א"י משתי גדות הירדן של ז'בוטינסקי, שעוצבה על פי מפת המנדט הבריטי. אולם
כאשר שורר ז'בוטינסקי את אהבת הארץ, ב"שיר אסירי עכו", אותו כתב עם פקודיו
האסירים, חברי "ההגנה" בירושלים, שנאסרו כאשר הגנו על יהודי ירושלים
בפרעות תר"פ (1920), הוא סיים את השיר במילים: "לָנוּ, לָנוּ,
תִּהְיֶה לָנוּ / כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".
וכאשר שמואל יבנאלי, איש העליה השניה
ומאבות ומנהיגי תנועת הפועלים הציונית בא"י העלה על הכתב ב-1917 את חזונו
הציוני על אודות הגדוד העברי שיהיה שותף בשחרור א"י ואח"כ בבניינה, גם
הוא פירט את חבלי ארץ ישראל. גם מהם לא נפקד הגולן: "אנו נסלול הדרך, נפתח השער ונכשיר התנאים להתהוות הגאולה,
לאמור: לכיבוש הארץ האמִתי שיבוא על ידי העבודה. ... כל איש ואיש מן הלוחמים,
יתקשר לארץ ישראל במשך עבודתו בצבא בקשרים אשר לא יינתקו. אלפים ורבבות מצעירינו
יעברו את הארץ. בעשרות ומאות ערים וכפרים, חרבים ומיושבים, שלא דרכה בהם רגל יהודי
זה שנים ויובלות, יתפשטו בני המחנה העברי, והדגל העברי מתנפנף לפניהם. הם יעלו על
הרי השומרון והגליל, ירדו אל ערבות-הירדן, הם יחנו בגלעד, בבשן ובחורן, הם
יכירו כל הר וגבעה, כל נחל וכל ואדי – הם יראו בעיניהם את כל הקרקעות המעובדים
והבלתי מעובדים שבארצנו. המחנה העברי, בהתנדבו לעבודת הצבא, מתנדב באותה שעה
לעבודת התחיה בארצנו".
ב-10 ביוני 1967, צה"ל שחרר את
הגולן. חזרנו אל נחלת אבותינו, אל חבל מולדת שהיה בשבי זרים. חמשה שבועות לאחר
מכן, החל מפעל ההתיישבות בגולן, שהיום גדלים בו בני הדור הרביעי. כעבור 14 שנים
סופח הגולן לריבונות ישראל. בדרך נאלצנו לעתים להקדיש את עיקר מאוויינו למאבקים
פוליטיים, נגד ניסיונות לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. 48 שנים אנו כאן, או-טו-טו שנות
יוֹבֵל. המציאות שיצרנו כאן היא בלתי הפיכה.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
